מסע החיים באורות גבוהים: אימו של החטוף שנהרג מאש צה"ל בראיון מרגש

מה הביא אותך ואת המשפחה לגור ב'עוטף'?

"בעלי רביב הוא בן קיבוץ 'גבולות', התחתנתי איתו ונשארנו בקיבוץ, שם נולדו לנו 3 ילדים (תובל, יותם ונויה) הוא לא רצה לעזוב את האזור, הוא חקלאי, מאוד מחובר לאדמה. הכי רחוק ש'נדדנו' בדרום היה למושב 'שדה ניצן' (סמוך ל'גבולות') שם רביב גר עד היום. אני גרתי תקופה ב'אור הנר', נויה גרה בצפון עם בן הזוג שלה. יותם התגורר תקופה בקיבוץ 'כפר עזה' במגורי הצעירים, משם הוא נחטף לעזה ב-7 באוקטובר".

לא פחדתם לגור באזור שנמצא דקות מעזה?!

"להיפך! חיינו באזור שיש בו קסם, מרחבים, קהילה, התנהלנו באופן נורמטיבי, עבדנו, גידלנו ילדים, הייתה איכות חיים. כשהיו אזעקות ידענו שאנחנו מוגנים: שיש ממ"ד, כיפת ברזל, התרעות 'צבע אדום'. לא התרגשנו מזה. לא פחדנו, בחרנו לחיות שם. אנשים עמדו בתור ברשימות המתנה להתקבל ליישובי 'העוטף', ל'הרחבות' של הקיבוצים באזור, ב'נחל עוז', כולל ליישובים צמודי הגדר. יותם גר ב'כפר עזה' בבית שממוקם כ- 25  מטר מהגדר (הגובלת עם עזה) אנשים נהרו לשם, לא חשבנו שיכול להתרחש כזה אסון ושאנחנו סמוכים כל כך לסכנה. בדיעבד, ב-7 באוקטובר כמובן שהבנו, אבל כל מדינת ישראל הייתה בסכנה ב-7 באוקטובר, לא רק יישובי הדרום".

 איפה היית ב-7 באוקטובר?

"גרתי אז בקיבוץ 'אור הנר', שבע דקות מיותם, רביב גר ב'שדה ניצן' עשר דקות מיותם, תובל היה בירושלים, נויה הייתה בצפון עם הבן זוג שלה. יום לפני זה, בשישי בערב, יותם התלבט אם להישאר לישון בתל אביב לקראת הופעה שכבר נקבעה לו במרכז. הוא בחר לחזור דרומה לקיבוץ. באוטו שלו כבר היה כל הציוד מוכן לקראת ההופעה. יותם התכתב עם נויה בבוקר ה-7 באוקטובר, הם שרפו לו את הבית והוא יצא משם כי הבין שאם הוא לא יוצא, הוא נשרף שם בחיים. הוא עוד הספיק להתכתב עם נויה ולתאר לה מה קורה, יצא מהבית בלי חולצה ונחטף לעזה".

ספרי לנו על יותם, על אישיותו הייחודית

"יותם נולד ב'גבולות', ילד מיוחד, מוכשר ומאוד חכם. יותם לא היה 'כמו כולם' בשום דבר. הוא נאלץ להתמודד עוד כתינוק עם טיפולים רפואיים, חלקם פולשניים (נולד עם מום במעי הגס) פגש סבל וקושי מגיל צעיר. היו לו תקופות שבמהלכן חווה דיכאון, עצב תהומי, הוא סבל מאנורקסיה, הייתה לו מחלה אוטו-אימונית, ובצד כל ההתמודדויות האלו הוא פיתח אישיות חזקה, יצירתית, היה לו כשרון מוסיקלי מובהק, הוא היה מתופף מחונן שחלם בגדול, היה מלא אור ואהבת הזולת, אהב לעזור, אהב בעלי חיים. היו לו כמה 'תחנות' ומעברים. בכיתות ו'-ז' הוא למד בחינוך מיוחד ב'בית אקשטיין', מסגרת שמאוד עזרה לו (בבית ספר רגיל לא ידעו 'להכיל' אותו ולתת לו כלים להתמודד עם השונות שלו) בתיכון הוא למד בבית הספר האזורי 'מעלה הבשור' של המועצה האזורית אשכול. בגיל העשרה החלו אצלו בעיות אכילה, הוא פיתח אנורקסיה ואושפז במשך חודש, אבל הוא החליט לצאת מהאשפוז ואמר לי שהוא ימצא דרך משלו לצאת מזה. מה שעזר לו לצאת מזה, זה גם עבודה שהוא קיבל במסעדת "סושימוטו" בשדרות, בעל המסעדה ניר ממש תמך בו, נתן לו סמכויות, ראה בשילוב של יותם בצוות הזדמנות שלהם להעסיק במקום אדם מיוחד כמו יותם. בתקופה ההיא הוא עלה במשקל 15 קילו, חזר לתפקוד. בשלב מסוים הוא רצה לצאת לעצמאות, למצוא לו פינה משלו והבית בקיבוץ 'כפר עזה' ענה לו על זה, נתן לו את המרחב שלו ויחד עם זה השאיר אותו קרוב אלינו, היה לו טוב באותה תקופה. היו לו תוכניות להופיע, לתופף מעל לבימות הגדולות בעולם".  

מתי הבנתם שיותם נחטף ומתי הגיעה הבשורה הקשה מכל? 

"רק אחרי שלושה וחצי שבועות אחרי ה-7 באוקטובר נודע לנו באופן רשמי שיותם חטוף ובחיים. לאורך כל התקופה ,הרגשתי אותו, הרגשתי שהוא חי ושלחתי אליו אנרגיות חיוביות. ידעתי שהוא חזק ושהעוצמות שלו ישמרו עליו בשבי. הוא עבר בגבורה את תקופת השבי, הצליח לברוח אחרי שהשובים שלו נהרגו, הוא, אלון שמריז וסאמר פואד אלטללקה הצליחו לצאת משם בגבורה עילאית, לאלתר שלט כתוב בתבלינים עם הכיתוב "הצילו 3 חטופים". מבחינתי הוא גיבור, הוא הצליח לחלץ את עצמו ועזב את העולם כאדם חופשי, לא כשבוי במנהרות. מחטופים שחזרו שמענו עליו דברים כל כך מרגשים, על איך שהוא עודד שם חטופים אחרים, הביע חמלה, רומם את רוחם. קרינה ארייב ודורון שטיינברכר סיפרו לנו איך הוא עודד אנשים שנשברו, אפילו בהומור, סיפרו שהוא היה שם עמוד תווך, משענת נפשית עבורם. ב-15 בדצמבר יותם נורה בשוגג על ידי כוחותינו, אנחנו קיבלנו את ההודעה בערב. זה פירק אותנו. במשך יומיים ראיתי מולי רק מסך שחור, לא הבנתי איך יכול להיות שהבן שלי, שהצליח להיחלץ מהשובים ועשה הכל נכון על מנת להינצל, זוהה בטעות כמחבל, לא הבנו את זה ואנחנו לא מבינים את זה עד היום. אבל אני בבסיס שלי בנאדם שמוצא פתרונות ותקווה ויודע להתמודד. מצאתי בתוכי כוחות וקיבלתי גם עזרה ממורות רוחניות, נעזרתי בכלים שסייעו לי כמטפלת לאורך השנים וקמתי מהבור, בחרתי לצאת לעלות חזרה אל האור. בחרתי זווית הסתכלות אחרת, לא לראות את יותם כקורבן של חטיפה, אלא לראות בו גיבור, כפי שהוא באמת היה. אני מסרבת להיות בעמדת הקורבן או בעמדה של מי שמאשימה את כל העולם או את המדינה".

סיפרו שאפילו בשבי יותם מצא דרך לתופף, 'משהו' שהיה עבורו חלק כל כך חשוב בחיים

"כשנודע לנו שיותם נחטף, היה לי ברור שהמוסיקה תשמור עליו גם במצבים הכי קשים. דמיינתי אותו מתופף שם. ובאמת, בעסקת החטופים הראשונה חזר מהשבי בחור תאילנדי שהיה שם עם יותם, הוא סיפר לנו שיותם היה מתופף במנהרה עם הידיים על הרצפה. קרינה ודורון סיפרו, לאחר ששוחררו, שהמחבלים ראו שיותם מתופף על עצמו, אז הם שאלו אותו אם הוא רוצה משהו לתופף עליו. הוא ענה שכן, אז הם לקחו תריס, שברו אותו, עשו מזה שני מקלות, נתנו לו 'פיילה'/איזה כלי ממתכת וכך הוא יכל לתופף, עשה לעצמו מערכת-תופים שם בשבי במנהרה, זה עזר לו. אלי שרעבי סיפר לאחרונה על החטוף אלון אהל, הפסנתרן, שמנגן על הגוף של עצמו כאילו על פסנתר, שם במנהרות בשבי...זה כח שיכול להחזיק חיים במצוקה תהומית. אני תמיד אומרת שמוסיקאים לא חייבים את הכלי בשביל לנגן, שזה אצלם בראש, בנשמה. מסתבר שבמשך 42 הימים הראשונים יותם היה במנהרה יחסית סבירה עם אוכל סביר ושרק לאחר מכן הועבר לתנאים קשים יותר. יותם מתופף מגיל תשע. בכיתה ד' הוא בחר בבית הספר ללמוד תופים במסגרת שיעורים ל'הכרות עם כלי נגינה'. גם רביב ותובל הם מתופפים. רביב היה לוקח אותם עוד כילדים בשבתות לחדר המוסיקה בקיבוץ, ש'ישחררו קיטור' בתיפוף. יותם חלם להופיע מעל לבמות הגדולות בעולם, הוא היה פרפורמר, היה לו LOOK של רוקסטאר עם עוצמה, עם השיער המתבדר, עם הגוף המושלם שלו, הוא הקפיד על אימוני קרוספיט. הוא התקבל ללימודים ב'רימון' חודש לפני החטיפה ולא זכה להגשים את זה. היה לו הרכב – להקת 'פרספור'. הוא כיוון הכי גבוה".

בחרת להעביר מסר של תמיכה לחיילים שהיו מעורבים בירי-בשוגג ביותם

"כשקיבלנו את המידע הראשוני לגבי מה שקרה עם יותם אמרתי שאפילו את האופציה לכעוס לא השאירו לנו, כי איך אפשר לכעוס על חיילי צה"ל?! רביב שוחח עם גלנט ואמר לו שאנחנו לא כועסים. אני הבנתי שהחיילים בביסל"ח, בגדוד 17, בכלל בצה"ל - במורל ממש ירוד בעקבות האירוע, היה לי חשוב לעודד אותם, שלא תיפול רוחם, חלילה, שלא ירגישו אשמים. יש לנו צה"ל אחד, אין לנו עוד צה"ל, אין לנו עוד מדינה. הצבא זה הגוף ששומר עלינו, אסור שרוח הלוחמים תיפול. לא יכולתי לדבר איתם טלפונית ישירות, אז השארתי להם הודעה קולית מוקלטת, חיזקתי אותם, הלכתי עם הלב שלי, נאמנה לתחושות שלי ולמסר שרציתי להעביר".

באתר האינטרנט לזכרו של יותם מוזכר שהיה לו קעקוע מיוחד: פסיק ונקודה, שסימל את ההתלבטות האם לשים נקודה-סוף לחיים, או להמשיך במסע. את כאדם-מטפל ליווית מאות אנשים במצב של מחלה סופנית בתהליך הפרידה מהחיים. ספרי על זה

"יותם התעסק בשאלה הזו, בחוויית החיים והמוות. אנחנו בית פתוח שבו אפשר היה תמיד לדבר על הכל. רביב (אבא של יותם) עבר חוויה של מוות קליני בעקבות פציעה בראשו במשחק כדורגל. הם שוחחו על זה, על העולם שמעבר לכאן. לא פעם ברגעי משבר יותם היה אומר לנו "אולי יהיה לכם יותר קל בלעדי, אם אני לא אהיה כאן", היו ימים שאמר שבא לו ללכת לישון ולא לקום, הוא הרהר באפשרות הזו מתוך הסבל והקושי שאיתם התמודד בענייני גוף ונפש. את הקעקוע הזה הוא עשה לפני ארבע שנים. אני מספרת על זה בהרצאות שלי, שאנשים ידעו, שיהיו ערים: אם יש מישהו בסביבה הקרובה אליהם שמתמודד עם קושי, שידעו לזהות מי זקוק לעזרה, להיות אוזן קשבת, להושיט יד. החיים והמוות הם חלק מאותו המסע, יש קורס הכנה ללידה, אבל אין קורס הכנה למוות. יחד עם זה, יש כלים רוחניים טיפוליים להתמודד בדרך לשם. ליוויתי מאות אנשים לקראת המוות, למשל בעקבות מחלה סופנית, אפשר להקל על הדרך לשם בשמירה על כבוד האדם, על חמלה על אמפתיה ועוצמה.

במצבי משבר כל בנאדם מגיע גם אל השבר עם מי שהוא, עם הכלים שלו ועם מבנה האישיות שלו, עם החינוך ממנו הוא בא, עם ניסיון החיים שלו. אין 'מדריך' להורה של ילד שנחטף לעזה, שעבר גהינום בשבי ונהרג. הכלים הרוחניים-טיפוליים שרכשתי במשך המסע המקצועי שלי לאורך השנים ללא ספק עזרו לי להתמודד עם מה שקרה עם יותם בדרך מכילה יותר, גם בימים הנוראים הראשונים וגם היום. גם יותם הגיע עם כלים בעלי עוצמה ויופי לשבי והם סייעו לו לעזור לעצמו ולאחרים. יותם עזב את העולם בגיל 29 בנסיבות הכי לא צפויות וחריגות, לא היינו מוכנים לזה, זה לא בנאדם חולה בן 90 שמת...אז אם אלה הנתונים וזה היה הגורל שלו - לנו נותר לזכור אותו כגיבור, להנכיח את מי שהוא בכל יום, לראות מה אפשר ללמוד ממנו, מה ניתן להצמיח מתוך השראה ממי שהוא היה וממה שקרה".

בנאום שלך בהדלקת המשואות קראת לרגישות חברתית, לאחדות ולראיית השונה שבינינו

"כולנו שונים, כל אחד בדרכו. קראתי לגלות חמלה כלפי השונה, מבחינתי זו חמלה אוניברסלית. גם כלפי אנשים 'מתמודדי נפש'. אני לא אוהבת את המונח 'בעלי מוגבלויות', אני קוראת להם "גיבורי נפש". לשמחתי ישראל בורכה בהמון יוזמות בתחום הזה, ברור שעוד יש המון מה לעשות בתחום. הייתי רוצה לראות את החברה הישראלית יותר מכילה את מגוון הדעות, את השונות של כל אחד מאיתנו. במובן הזה אנחנו במקום לא טוב, לדעתי. התקשורת ו'הכיכרות' עדיין צובעים קבוצות שלמות ב'תוויות' כאלו ואחרות, מקטלגים, מקתרגים, מתקשרים את הקצוות, מנסים לגרום לתככים בתוכנו. למה אני 'צריכה', כביכול, לשנוא מישהו בגלל שדעותיו שונות משלי?! למה מנסים לכוון אותנו לשנאה? אם אני או מישהו אחר ב'מחנה' כזה או 'אחר' - למה זה 'מתייג' אותי בעיני מישהו כלא לגיטימית?! למה התקשורת מתעסקת ב'קרבות' בינינו ולא בחיבורים בינינו?! החברה הישראלית היא כל כך הרבה מעבר ל'קצוות' שמתקשרים לנו בטלוויזיה/באולפנים/בכיכרות. בגלל זה אני ממעטת לראות טלוויזיה, אני בוחרת לראות את הטוב שבחברה הישראלית. ישראל יכולה לדעתי לגלות יותר חמלה פנימה, ללמוד שפה חדשה, שפה שמחברת בין השונה לדומה, ל'אחר' – לכולם, כולנו עם אחד".

זכור לי שדי בתחילת הדרך כשהוקם 'מטה החטופים' היית הראשונה שלא התחברה ל'צבע' הפוליטי שנשב משם. היה לך אומץ ציבורי ו-Self משלך לא לשתף פעולה עם דברים שלא נראו לך שם. סיפרת באולפן של איילה חסון שיצאת מהחיבור למטה החטופים

"מטה החטופים הוקם ביוזמת משפחת שם טוב מתוך כוונה טהורה לקדם את שחרור החטופים מהשבי בעזה. בשלב  מוקדם ראיתי שמשהו בהתנהלות שם לא מתחבר לי. ניסו לומר לי איך אני צריכה לדבר, ניסו להחתים אותי על דף-מסרים, להכתיב לי לצאת נגד הממשלה, ראיתי שם 'הנדסת תודעה' שהובילו כל מיני יועצים ודוברים ולא התחברתי לזה. אני עצמאית בדעותיי, אף אחד לא יכול 'להנדס' אותי או את מה שיש לי לומר. לכן יצאתי משם. אני בוחרת לעסוק בחיבור ולא בפילוג, בוחרת לעסוק פחות בהשמצות ויותר בחשיבה מקדמת".

ספרי על הפרויקט המרגש, 'בית יותם', שמתגבש בימים אלה

"אנחנו משפחה של עשייה. כל אחד במשפחה מוצא את הדרך שלו להנכיח את יותם ולהשאיר אותו כאן איתנו. אחיו תובל הפיק אלבום מוסיקלי מרגש ונותן הרצאות, נויה כתבה ספר מקסים על ילד מיוחד בשם גלעד (בהשראת דמותו של יותם) ספר שמדבר על השונות והמיוחדות של ילדים והקדישה אותו ליותם. אני יוצאת להרצאות בכל רחבי הארץ, רביב מחובר לאדמה למרחבים שיותם כל כך אהב ובעצמו מעביר הרצאה מרתקת שנקראת 'החיבוק האחרון'. יותם מלווה אותנו בכל צעד ושעל. פרויקט משמעותי מיוחד שבתכנון אצלנו הוא הקמת מרכז טיפולי מיוחד - 'בית יותם'. הפרויקט ייתן מענה מהסוג שלנו לא היה לתת ליותם. לנו לא היה מקום שיכול היה להכיל את יותם על כל כישוריו, כישרונותיו וקשייו. 'בית יותם' יהיה בית לריפוי ולהעצמה אישית למתמודדי נפש, לאנשים שמתמודדים עם קשיים - אותם 'גיבורי נפש', מקום שייתן מענה ליכולות שלהם ויעזור להם לפרוח. יהיו שם טיפולים באמצעות מוסיקה, יצירה, יוקם שם גם בית ספר למוסיקה (ללא בחינות ותחרויות, אלא פתוח 'פריסטייל' להרכבים שונים) תהיה חווה טיפולית עם בעלי חיים, פסיכודרמה, חוג תיאטרון, כל החוזקות של יותם ועולם התוכן שלו יבואו שם לידי ביטוי, לטובת גיבורי הנפש. 'בית יותם' יספק גם מערך תמיכה למשפחות של מתמודדי הנפש, אספקט מאוד חשוב במעגל התמיכה. אנחנו רוצים להקים את 'בית יותם' בנגב המערבי, בתוך יער, באווירה מיוחדת, יש כבר מספר יוזמות-בהתהוות סביב זה. אנחנו מחפשים שותפים לפרויקט, תרומות/תקציב, מחפשים שותפים לניהול העמותה, אנשי מקצוע שיעבדו איתנו. נשמח לכל סיוע לקידום הפרויקט".

לינק למידע על עמותת 'חיי יותם': https://my.givingtech.org/he/fundme/hayeyyotam

תחזרי לגור ב'עוטף'?

"בשלב זה  קשה לי להגיע למקום, אני עדיין מרגישה את אותו היום וכל מה שקרה אחריו בכל מדרכה ובכל כביש באזור. האנרגיה מאוד קשה לי ואני לא גרה שם בשלב זה. אני רוצה להאמין שהמקום יפרח וישגשג בעתיד, כמו שהיה לפני השבעה באוקטובר, וייושב על ידי אנשים ציוניים חזקים שיביאו לשם אנרגיה חדשה".

• להזמנת הרצאות של איריס: refuathaim@gmail.com