25 שנה אחרי האסון של משפחת מלכה: "כל כך מתגעגעת שזה שורף לי בלב"

בת אל מלכה כותבת למשפחה שאיבדה לפני 25 שנה בתאונה המחרידה:

"25 שנים עברו מאז אותו יום ארור. היום בו התעוררתי על מיטת בית החולים, בחדר שולי ומנוכר, מחוברת לצינורות, בלי יכולת לזוז או לדבר. מה קורה פה?! לפני שניה היינו כולנו יחד, שרנו וצחקנו ברכב. איפה כולם?.

מנותקת מהמציאות, עדיין לא מבינה כמה החיים שלי התהפכו וברגע אחד. לא רק תאונה פיזית, קרה לנו אסון נפשי, תחושת שבר גדול.

25 שנים מהיום בו התהפכו חיי, ועדיין נושאת את הצלקות הפיזיות והרגשיות. היו אשפוזים, ניתוחים, שיקום אינסופי. ימים ארוכים של הרבה בכי, תחושת בדידות קשה וכעס גדול. רגעים שלא הבנתי איך אני הולכת להמשיך - חוסר אונים מוחלט. 

בלי החוסן שהענקתם לי, לנו, הבסיס האיתן שעליו גדלנו, המעטפת החמה בבית ותחושת הביטחון שאין לה תחליף - לא יודעת אם הייתי יכולה לשרוד את הדבר הזה.

אבא, אימא ואחי גלעד- הייתם שם תמיד עם חיבוק, מילה טובה ומשענת חזקה שתמיד ידעתי שיכולה להישען עליה. כל מה שעברתי, ועוברת - אתם חלק מהמאבק שלי. לא רק לימדתם אותי להילחם ולהאמין בעצמי, הענקתם לי את הכוח לעשות זאת. 

ושתי האחיות הקטנות שלי הטהורות, שידעתי שחייבת להילחם עבורן – ידעתי שזו הסיבה האמיתית להילחם בכל הכוח על חיי. ועל השפיות שלי. בשבילן  ובשביל כל זיכרון יקר שקשור אליכם.

זוכרת כל פרט, כל רגע של צחוק, כל מילה, כל מבט. הזיכרונות חיים איתי בלב, ואני לוקחת אותם איתי בכל צעד שאני עושה. לא רק את הכאב, אלא גם את האהבה הגדולה, את הרגעים היפים, את החום, האכפתיות והאהבה שהיו שם לפני שהעולם שלי השתנה.

אני נפרדת מכם כל יום, ואף פעם לא שוכחת אתכם ואת מה שהענקתם לי. הכל אחזיק איתי לעד. 

הגעגוע חונק אותי, הוא תמיד קיים. בלב, בגרון, בכל כולי. לא עובר יום שלא חושבת עליכם וכל-כך מתגעגעת! כמה מתגעגעת!!!, לא עובר יום בלי שתוהה לעצמי איך הכל היה יכול להיות אחרת אם הייתם פה איתנו. הגעגוע הוא הכאב הגדול, אך גם זיכרון מובהק לאהבה המוחלטת, ללא תנאים שהייתה בבית בכל רגע.

המלחמה הפרטית שלי נמשכת יום יום. להיות כאן עבור האחיות האהובות שלי, כמה שיכולה, עבור משפחתי, ועבור עצמי. תהיו איתי, תעזרו לי, תשלחו לי ולהן כח! הרבה כח! 

אני אוהבת אתכם, וכל כך מתגעגעת שזה שורף לי בלב!".