"בזכות שמחת החיים שלו בחרנו בחיים": לזכרו של רב"ט עוזי פרץ ז"ל

"עוזי מאוד אהב את באר שבע, היה לו חיבור מיוחד לעיר. הוא אהב ללכת ברגל בכל העיר, לא לקח אוטובוס או מונית, רק ברגל. קראנו לו קו 11, כי הוא היה הולך מרחקים בלי להטריח אף אחד". כזה היה רב"ט עוזי פרץ ז"ל, ילד נעים ואכפתי, אוהב אדם, בעל שמחת חיים גדולה. לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שיתפה אותנו סתיו ברמי בזיכרונות והסיפורים על אחיה הקטן.

עוזי נולד ב-16 בדצמבר 1985 בבאר שבע, להורים ג'ולייט ואבנר, אח לסיון, דניאל ורון. עוזי היה האח השני במשפחה ונולד כשנתיים וחצי אחרי סיון. כל מי שהכיר את עוזי, גם בתור ילד קטן, מספר על שמחת החיים שלו, החיוך הגדול, הרצון לעזור לזולת ולכבד את האחרים, ערכים שליוו אותו גם בהמשך בשירותו הצבאי. עוזי למד בבי"ס יסודי "בר אילן" ובהמשך גם בישיבת בני עקיבא ומקיף אמי"ת והיה אוהד "שרוף" של הפועל באר שבע.

"הוא היה אוהד של הפועל באר שבע,  אוהד נשמה, זה משהו שהוא קיבל מאבא שלי שהיה הולך איתו למשחקים"

"לי ולעוזי הייתה מערכת יחסים מאוד מיוחדת, היינו מאוד מחוברים, תמיד אחד למען השני כמו חברים טובים", סיפרה סיון ל'באר שבע נט', "אפילו בבית הספר, שלא למדנו באותה השכבה והוא היה קטן ממני, הוא היה מחכה לי ליד הכיתה, מגונן עליי. הוא היה פשוט ילד טוב. תמיד אכפת לו מכולם, ילד אנושי. אנחנו היינו מאוד מחוברים לסבא וסבתא מצד אבא כי גדלנו איתם. אז הוא היה עושה איתם שבת רק כדי שלא יעשו לבד, הוא העריץ אותם וכולם אהבו אותו בחזרה".

עוזי גם היה אוהד שרוף של הפועל באר שבע- הכדורגל היה מקום מרכזי בחייו?

"כן, הוא היה משחק בבית ובשכונה. בכל הזדמנות עם כדור ברגל, אפילו לוקח גליל נייר טואלט ועושה ממנו כדור, העיקר לשחק. הוא היה אוהד של הפועל באר שבע ולא אוהד הצלחות כמו הרבה אחרים. הייתה תקופה שהקבוצה ירדה ליגה, הוא היה יורד על האוהדים שהפסיקו לאהוד... הוא היה אוהד נשמה, זה משהו שהוא קיבל מאבא שלי שהיה הולך איתו למשחקים. היום אבא שלי כבר לא הולך למשחקים בגלל עוזי, זה קשה לו מידי והוא לא מסוגל להגיע למגרש". 

מה הזיכרון הכי משמעותי שיש לך ממנו מהילדות?

"הוא היה ילד מאוד רגיש, מאוד מחובר לסביבה, אכפתי, אוהב  לעזור, חייכן ועם שמחת חיים. אני זוכרת כשהוא היה קטן הוא היה ילד קצת שמן ותמיד היו מסתלבטים עליו... לפני הצבא הוא החליט שהוא מתגייס לגולני ועשה דיאטה, היה רץ ועושה אימונים ובסוף הוא גם הגיע למטרה. בסוף הוא זכה להגשים את החלום שלו".

הוא היה מלא מוטיבציה להתגייס ולשרת בצה"ל?

"כן, הוא היה חדור מטרה. אבא שלי היה איש צבא אז זה משהו שחלחל, אהבנו את החיבור למסגרת הזו כי זה מה שהכרנו מהבית. אמא שלי לא רצתה שהוא יתגייס לקרבי, אמרה לו שילך להיות ג'ובניק ויבוא כל יום הביתה., והוא אמר לה שאם כולם ידברו כמוה מי ישמור על המדינה? ועוזי באמת אהב את המדינה ובסופו של דבר מת למענה".

"הוא היה מגיע בכל שישי לקראת שבת שמח ומבסוט, היינו שומעים סיפורים על הצבא והחברים ורואים שהוא מתמוגג מאושר"

"זו רקיעה ברגליים שלא אשכח"

בגיל שמונה עשרה וחצי , עם מתגייסי נובמבר 2004, התגייס עוזי לחטיבת גולני, סיים בהצלחה את אימוני הטירונות והחל את מסלול הכשרתו כלוחם. עוזי עבר את מסע הכומתה המפרך בסופו נשבע אמונים לעיני כל משפחתו הגאה. גזרת הר דב שבגבול הצפון היתה הקו הראשון אליו עלתה פלוגתו של עוזי, שנקראה לתגבר את גדוד 51.

ביום כ"ב בסיון תשס"ה  (29.6.2005) נפל עוזי בפעילות מבצעית במוצב "דליה" בגזרת הר דב. כוח צה"ל זיהה חולייה של מחבלי חיזבאללה שחדרה לתחום ישראל, ירה לעברם ופגע באחד המחבלים. מיד לאחר מכן ירו המחבלים פצצות מרגמה רבות לעבר מוצבי צה"ל בהר דב. עוזי רץ לתגבר חבר שהיה בשמירה בתוך המוצב עת נחתה אחת הפצצות על צריח המוצב והתפוצצה, והוא נהרג במקום. עוד ארבעה חיילים נפצעו בתקרית. הוא היה בן תשע עשרה וחצי בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.

מה את זוכרת מעוזי כחייל?

"אני זוכרת את הברק בעיניים, האהבה לצבא, הכמיהה להגיע ליום ראשון בכל שבוע. הוא היה מגיע בכל שישי לקראת שבת שמח ומבסוט, היינו שומעים סיפורים על הצבא והחברים ורואים שהוא מתמוגג מאושר. הוא היה מצחיק וסוחף את כולם. בסופ"ש האחרון שהוא חזר הביתה, זה היה לחג שבועות, לפני שהוא נהרג, הוא פתאום היה עצוב. לא ידענו מה קרה לו, עכשיו תמיד היינו רגילים לאסוף אותו מהתחנה המרכזית שלא ילך ברגל עם התיקים והכל... ביום ראשון שאחרי הסופ"ש הזה אבא שלי העיר אותי וביקש שאקח את עוזי ואני לא רציתי, לא יודעת אפילו למה... בהמשך הבנו מהרס"פ שגם ראה את עוזי מוטרד שהוא סיפר שהוא חלם חלום בו קורה לו משהו, כאילו הוא סוג של ידע מה הולך לקרות. אני עד היום לא מתחרטת שלא לקחתי אותו באותו בוקר, כנראה בתת מודע לא רציתי שיהיו לי ייסורי מצפון. אם לא היה קורה מה שקרה הוא היה מגיע רחוק, הוא לא היה אמור להיות בסיטואציה הזו, אבל שוב זה מעיד על האדם שהוא היה תמיד נותן מעצמו עבור אחרים".

"אני לא צריכה יום מסוים בשנה או שבוע, אנחנו לא צריכים שיזכירו לנו, כשאנחנו קמים בבוקר, בכל מצב, עוזי כל הזמן מלווה אותנו"

איך את זוכרת את הרגע בו בישרו לכם על מותו?

"זה היה נורא. זה קרה ביום רביעי, באותו שבוע למחרת היינו צריכים להוציא ספר תורה לעילוי נשמת סבא וסבתא, אני הייתי צריכה לעשות מבחן של התואר, ובאותו בוקר ברביעי ניקינו וסידרנו את הבית לקראת האירוע. עוזי התקשר אליי ב-11 בבוקר, אמר לי שהייתה חדירה של מחבלים למוצב בהר דב ליד לבנון ושלא אגיד כלום לאמא ולא אדאג כי הוא סיים את השמירות שלו במוצב. בהמשך הוא גם דיבר עם אמא ואבא, כאילו סוג של נפרד... אמא של הלכה לעבודה ובארבע אחר הצהריים ראיתי בחדשות שהייתה תקרית ויש מסוק שמוריד פצועים. התקשרתי אליו הרבה, שלחתי הודעות והוא לא ענה. פתאום גם חבר שלו התקשרת הביתה ושאל על עוזי... התקשרתי לאבא שלי, שהיה איש צבא, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו אבל אמר שבטח זה לא קשור. כל אחד ניסה שלא לחשוב על זה. הצלחתי למצוא בדברים של עוזי את המספר של הפקידה הפלוגתית, התקשרתי, היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר וניתקה. אז הבנתי שמשהו קרה אבל עדיין היה לי ספק. ירדתי לזרוק אשפה, נכנסתי למעלית ואני שומעת מאחורי רקיעת רגליים. אני מסתובבת ורואה חיילים ואזרח, הולכת אליהם לכניסה פותחת להם את הדלת ושואלת אותם 'באתם למשפחה של עוזי? אני אחותו מה אתם רוצים'. הם ישר הכניסו אותי למעלית, אמרו לי להיות חזקה ובישרו מה שקרה בצורה מאוד קרה. הודיעו לאבא שלי ולאמא שלי בעבודה, זה היה נורא. זו רקיעה ברגליים שבחיים לא אשכח".

אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום קשה גם עבורך ועבור משפחתך, איך התחושות? מה היית רוצה להגיד לעוזי ביום זה אם היית יכולה?

"עבורנו כל יום הוא יום הזיכרון. אני לא צריכה יום מסוים בשנה או שבוע, אנחנו לא צריכים שיזכירו לנו, כשאנחנו קמים בבוקר, כשאוכלים, כששותים, בכל מצב, עוזי כל הזמן מלווה אותנו. בחגים, באירועים, בימי הולדת, תמיד אנחנו עורכים לו מקום בשולחן החג והשבת, מדברים עליו, מספרים, לא מוותרים עליו לרגע. אנחנו מנסים להנציח את זכרו בכל דרך. יש גן בעיר ליד ישיבת אמי"ת לזכרו וגם בית ספר בשכונת כלניות. אחרי שנה ההורים הוציאו ספר תורה לזכרו. אם הייתי יכולה הייתי אומרת לעוזי פשוט כמה אני מתגעגעת אליו".

תמיד איתו

גם חבריו של עוזי לצבא ממשיכים להתגעגע וזוכרים את עוזי, גם 17 שנים אחרי לכתו. על כך סיון מספרת: "הם לא מפספסים אף שנה, איתנו בחגים, ביום הזיכרון מגיעים לבית העלמין ואז הביתה, באים לאזכרות. מיום כזה טעון וקשה זה השתנה עם החברים שמספרים עליו סיפורים שגורמים לנו לצחוק עם דמעות... הוא תמיד דחף את כל האנשים סביבו, נתן מוטיבציה, מחזק ומעודד. הם המשפחה שלנו וככה אנחנו רואים כמה משפיע הוא היה, הלוואי והילדים שלי יהיו אפילו טיפה כמו אחי עוזי, זו פשטות שאין היום".

ביום שבו לווה עוזי למנוחות, סבו וסבתו אמורים היו להכניס ספר תורה כפי שסיפרה סיון. נפילתו של עוזי דחתה את הכנסת ספר התורה, ועל כך זכה עוזי לתואר "צדיק" מאחר שביטל הכנסת ספר תורה. עוזי היה בחור מקסים מאין כמוהו. אהב לעזור לזולת, נתן הכל לחברה שסביבו, וסימל את האושר ושמחת החיים של המשפחה. "להורים שלי מאוד קשה, זה השפיע עליהם גם על הבריאות, אבל הם מחזיקים את עצמם עבורנו הילדים ועבור הנכדים שמביאים להם אור", משתפת סיון, "המשפחה מתרחבת וצריך להמשיך בחיים, בגלל שמחת החיים שלו בחרנו לחיים, הוא המוטיבציה שלנו".

לזכרו של רב"ט עוזי פרץ, יהיה זכרו ברוך.