תשע שנים אחרי הרצח בסניף בנק הפועלים בבאר שבע: משפחתה של ענת אבן חיים ז"ל לא מפסיקה להתגעגע

20.5.2013 - זה היה יום בהיר בבאר שבע שהפך לאחר מהימים השחורים שידעה העיר, כשבסניף בנק הפועלים בשכונת נווה זאב התרחש אחד ממקרי הרצח הנוראים שבו נרצחו ארבעה בני אדם ונפצעו שלושה נוספים, על ידי תושב העיר, איתמר אלון, שנכנס לסניף הבנק, פתח בירי לעבר הנוכחים במקום ואף לקח עובדת בסניף כבת ערובה. מאוחר יותר, עם בואם של שוטרי משטרת ישראל לאזור הסניף, התאבד אלון ומת. אחת ההרוגות הייתה ענת אבן חיים ז"ל, בת 32, אימא לשלושה ילדים, שעבדה במחסני השוק וגידלה את ילדיה לבדה ולתפארת (היא ובעלה התגרשו), ובאותו היום היא רצה לסניף לפני שייסגר, ושם נתקלה ברוצח המתועב שלא חס על חייה והשאיר משפחה שבורה וכואבת וילדים יתומים מאם.

הבת הבכורה הייתה בת 11 וחצי שאמא שלה נלקחה ממנה בכאב חד. כיום היא  כבר בת 20, השתחררה לפני שלושה חודשים משירות בחיל האוויר כבודקת מטוסים לפני המראה - לא מפסיקה להתגעגע לאמא שהייתה וממשיכה עד היום בדרכה הטובה. אימא שוש, שחייה נשברו מאז אותו יום ועד היום קשה לה לשמוח, והאחות סימה שממשיכה את דרכה של אחותה לאחד את המשפחה.

ספרו לי מה השתנה מאז היום שבו נרצחה ענת

הבת לירון: "הייתה לי ילדות יותר בוגרת. זה גרם לי להעריך את הדברים שקורים כאן ועכשיו, כי אני יודעת שהכל יכול להיות, שיום אחד הם כבר לא יהיו, ואני מתכוונת לדברים החומריים והמשפחה הקרובה, כי הבנתי שצריך לנצל את הזמן. בגיל 11 הבנתי את משמעות הזמן, לנצל רגעים בחיים. הייתי רואה חברות שמתפנקות על ההורים שלהן ואני הייתי צריכה להתרגל למציאות אחרת בתור ילדה. זה אילץ אותי להיות יותר בוגרת, להבין מה אני רוצה לעשות יותר מוקדם ממה שילדה צריכה לדעת".

אימא שוש: "כמה דברים השתנו, החיים לא אותם חיים, ענת חסרה לנו בחגים ושבתות, בכל שולחן ערוך, הכיסא שמור רק לה עד היום. מה לא השתנה. חסרה לי במאכלים שהיינו מבשלות יחד, קניות יחד, הטלפון כל בוקר ממנה חסר לי. עד עכשיו לא נכנסה לי בתודעה שזו הייתה פרידה. החיים בכלל השתנו, משפחה לא אותה משפחה, אומנם ממשיכים לחיות והלאה, אבל יש את הכאב שלא עוזב. רק מדברים עליה ופורצים בבכי. כשהילדים שלה באים ורואים שלא טוב לי לדבר, אז מעבירים נושא. אני בבית עלמין כל יום יומיים, לא מסוגלת להפסיק. כל בקשה אני הולכת אליה, צריכה להתייעץ או זקוקה לפתרון, הולכת אליה, מדברת אליה, מתייעצת ומבקשת ענת, תני לי פתרון, תובלי ותדריכי. מה כן, מה נכון, היא שומרת עלי כי עברתי תקופה קשה בריאותית"

הצלחתן להיפרד ממנה באותו יום נורא?

אמא שוש: "באותו יום הלכנו לזהות אותה בבית החולים. ביקשתי שתשמור עליי בשביל הילדים וכמו שהבטחתי לה תמיד, אני אהיה תמיד למען הילדים. ואז לפתע ירדה לה דמעה מהעין. זה היה רגע שלא יישכח. בלי הילדים של ענת לא יודעת איך הייתי שורדת את החיים".

האחות סימה: "השתנה המון. אחותי ואחי התחתנו ולאחותי נולד בן ולאח בת ובן, שלא זכו להכיר את ענת. לירון התגייסה לצבא וקיבלה תעודת הצטיינות לפני שהשתחררה והוכרה על תרומתה האדיבה לכולם. עכשיו תתחיל ללמוד לימודי אקדמיה. אגם בת אחותי חגגה בת מצווה בלי אימא ואני למדתי שמשפחה הא הכל בחיים ותמיד בעדיפות ראשונה. בחרתי בחיים, אחותי תמיד דאגה שנהיה שמחים ומאוחדים ועל זה אני שומרת".

מה הכי חקוק בחייה של ענת שהולך אתכן כל החיים?

הבת לירון: "אימא שלי הייתה אישה מאוד טובה, תמיד לימדה אותי לתת לאחרים, להסתכל על האחר ולראות מה עובר עליו, מה חסר לו ומה אני אוכל לתרום לו. תמיד לימדה אותי לשאול אחרים אם הם צריכים עזרה, להתעניין מה עובר עליו ומה חסר לו. לתת בסתר, להיות הכי נדיבה ואדיבה שיש"

אימא שוש: "הכל הכי קשה. קשה לי בלי החיבוק ממנה, המילה היפה, הטובה, המרגיעה, העדינות שבה, הביקור שלה בבית. ענת הייתה כזו רגועה, עם שלוות נפש. חסר לי לשבת איתה, לדבר איתה, להקשיב לה והיא לי. חסרה לכולם. רואה ילדות עם שיער שחור שמזכיר לי את ענת וזה קשה לי. אני תמיד מסתכלת בפייסבוק שלה על כל התמונות, המילים שכתבה, הברכות שלה ותמיד הלב מוצף בחזרה. הילדים שלה אוהבים לשמוע עליה וצמאים תמיד לעוד ועוד סיפורים ומידע. התאומים  גיא ואגם איבדו את אימא שלהם בגיל שלוש, הם כבר לא זוכרים אותה".

האחות סימה: "לי חשוב שיזכרו את אחותי שהייתה מלאך בדמות אדם, עוזרת לכולם, מלאה בטוב ואהבת חינם. תמיד הייתה הראשונה כשהיה צריך אותה. לא זכתה לגדל את ילדיה, אבל הם הגאווה שלנו בחיים, ילדים טובים, מוצלחים, מחונכים לדרך ארץ ואהבת חינם, זה בטח הנחת של אחותי שרואה אותם מלמעלה ומחייכת את החיוך הרחב שלה. אנחנו בכל מפגש משפחתי מדברים עליה ומזכירים אותה תמיד".

לירון, מה ירשת מאימא?

"אני מאוד משתדלת, וזה תמיד חקוק לי בראש מה שלימדה אותי. הייתי בת 11 שהיא נפטרה ולא יכולתי לתת כמוה, אבל לקחתי ממנה את כל הדברים הקטנים והיפים של חיבוק, לשאול אם צריך עזרה, לדבר, להתעניין ולזהות מצוקה של האדם שעומד למולי".

חזרה לאחור, ליום הכי נורא בחייהן שמתאחד לאותה הרגשה לא מוסברת, שהן הרגישו ביום הרצח שמשהו לא בסדר קורה. לירון הייתה באותו זמן בבית הספר והמורים הרגישו שמשהו לא ברור קורה לה: "המורות שלי הרגישו שמשהו בהתנהגות שלי מוזר" משתפת לירון "הייתי ילדה טובה ולא בעייתית ובאותו יום, באותה שעת הרצח, הם שמו לב להתנהגות שונה מצידי. הייתי לא שקטה, לא מרוכזת, קצת חוצפנית, שינוי התנהגותי של 180 מעלות ולא הבינו למה. רק אחרי שנודע מה שקרה, הן לקחו לי את הטלפון כי פחדו שאראה משהו שאסור לי. הלכתי הביתה וראיתי את אבא שלי. זה היה נראה לי מוזר כי הורי היו גרושים ולא הבנתי מה פתאום הוא בא. הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי ועלינו הביתה, שם כבר ראיתי את כל המשפחה והתחלתי לחבר נקודות. הוא אמר לי שהיה שוד בבנק וישר נפל לי האסימון שמשהו רע קרה. היה יום קשה מאוד, הייתה לי אימא שהייתי מאוד קשורה אליה, היינו החברות הכי טובות. אימא שאני מספרת לה הכל בלי פחד שתשפוט אותי, לפרטי פרטים."

מה הזיכרון האחרון שלך מאימא?

הבת לירון: "הלכתי לבית הספר, זוכרת כאילו היה אתמול. הייתה לי הסעה לבית ספר בכל יום באותה השעה מתחת לבניין. אימא לי רצתה לתת לי עצמאות ואמרה לי שארד לבד והיא תסתכל בחלון שאני עולה להסעה. באותו יום אמרה לי משפט שרק אחרי מה שקרה הבנתי למה התכוונה. היא אמרה לי לירוני, תבטיחי לי שתהיי ילדה טובה לא משנה מה יקרה. אמרתי לה מה זה השטויות האלה, אני ילדה טובה והיא חיבקה אותי ולבסוף ירדה איתי להסעה. כאילו בתת מודע ידעה שמשהו הולך לקרות, תזכורת של תתנהגי כמו שצריך. ואני עד היום ממשיכה דרכה. הלוואי ואהיה כמוה".

מה השתנה מאז?

לירון: "ברגע אחד הכל משתנה. לא הייתי בהלוויה, העדיפו שלא אהיה כי הייתי מאוד קשורה אליה וגדלתי מאז אצל אחותה סימה, דודה שלי, עד היום, כי היינו תמיד חברות טובות והייתי קשורה אליה כמו אימא שנייה. יש לה גם בת שקטנה ממני בשנה אז היה ברור שאעבור אליה. הדודה שתמיד נותנת לי תמיכה, חום, עזרה, כל דבר מילאה במקום אימא שלי. אין לי מילים. והאחים שלי שאני כל הזמן איתם ביחד. הם היו בני שלוש שאימא נפטרה ולא הבינו, עד גיל חמש ניסינו להסביר בפשטות ולגילם מה קרה".

היה בכן כעס?

לירון: "תמיד יש את הכעס של למה לי זה קרה, אבל אני מאמינה שאלוהים נותן ניסיונות לאנשים שיכולים להתמודד איתם, עם הצער והאובדן, כי אחרת לא הייתי יכולה להתמודד עם הצער וההתמודדות עם האובדן. זה בעצם הניסיון"

אמא שוש: "כעס גם עליה קצת, וקצת לא נוח לי עם זה, כי היא לא הייתה צריכה לצאת מהעבודה בלי שהבוס שלה ידע, שבאה ברגל ולא תכננה להגיע לבנק. לפני הרצח ישבנו ביחד בחנות של סימה שהייתה צמודה אז לבנק, שתינו קפה עם עוגיות שהכנתי. דקה לפני שהבנק נסגר היא רצתה לרוץ לשם. התעקשה. ניסיתי לעצור בעדה שתלך יום אחר והיא אמרה שהיא חייבת והלכה לשם עם העוגייה שלי בפה. אם הייתה מקשיבה לי זה לא היה קורה. היא השאירה את הטלפון במשרד ושקרה מה שקרה צלצלתי אליה שתצא מהר מהבנק והיא לא ענתה כי הטלפון לא היה איתה, ואני הייתי חסרת אונים איך אני משיגה אותה. תמיד חינכתי את ילדיי שאיפה שאתם ואים מריבה או המולה, תברחו, לא להישאר דקה. בטוחה שהיא רצתה לצאת ולא היה לה יכולות. לאבד ילד זה הכי נורא בחיים, אנחנו אמורים לחיות בעולם שילדים קוברים הורים ולא להיפך".

איך את שורדת את הגעגוע?

שוש: "לא עוברת ליד הבנק, עושה סיבוב, כל האזכרות מחזירות אותי לאותו יום ארור. לא להאמין שככה מצאה את מותה. בשבעה הגיעו אנשים שסיפרו שהיא נתנה לאנשים נזקקים צ'קים כדי שיקנו מזון, לאחר קנתה טלפון מתנה, את לא מבינה כמה דברים ראינו ושמענו בשבעה על הלב הענק שלה. כל זה בא מהחינוך שלי. כבר שום דבר לא משמח אותי, הצחוק לא אותו הדבר, לא החיוך ומשהו תמיד עוצר אותי מבפנים לשמוח. ענת תמיד השתדלה לשמח אותי, להרגיע ולעודד, לא אוהבת שאני כזאת, אבל יש דברים שהגוף לא מוכן לוותר עליהם. אני רק רוצה לשבח את ראש העיר שלנו, רוביק דנילוביץ, להודות לו על התמיכה וההנצחה של ענת מאז מותה. על התמיכה בהקמת אנדרטה לזכר הנרצחים והגינה היפה בכיכר, האוזן הקשבת התמידית, וזה שהוא תמיד איתנו".