סוף עידן הפסטיגלים

אודה ולא אבוש- ילדת פסטיגלים אנוכי. אני, איילת ברבי, שמנסה להתנער מכל מה שהופך לקונצנזוס בחברה שלנו, הייתי מתעוררת עם עלות השחר בכל יום שבת, מדליקה טלוויזיה, מחטטת במגירה שמתחתיה, שולפת "פסטיגל 1998", מכניסה לוידאו ולוחצת פליי, רוקדת ושרה לצלילי יהודה לוי או ליאת אחירון. הייתי נהנית! בחיי! אני זוכרת איך הייתי יושבת על המיטה אחרי שהכנסתי למערכת הסטריאו הקטנה שלי את דיסק המופע, מוציאה את העטיפה, שהייתה אז גם ספרון שכזה עם מילות השירים, ומשננת באדיקות מילה במילה של אפרת רייטן (שעד היום אני יודעת בעל פה, אגב).

נכון, קל ליפול לנוסטלגיה המתוקה הזו, שעטופה בניחוחות של תום שמרגיש כמו הולך ונעלם עם השנים. אני מבינה שמשהו בי חייב להשלים עם העובדה שרוחות הזמן השתנו, ש"שיר הסלפי" הוא התחליף החדש ל"שיר המוצ'קינים" (זוכרים מוצ'קינים?). שעשרות רבות של פעלולנים, אקרובטים וטאלנטים מהשורה הראשונה כבר החליפו לפני שנים את הרקדניות של אתי פולישוק ומנחי ערוץ הילדים. הפשטות קצת חלפה מהעולם, היום המייצגים צריכים להיות נוצצים יותר וגדולים יותר, כי אנחנו במרוץ בלתי פוסק אחרי האחות הגדולה, אמריקה, שעושה הכל אפילו יותר נוצץ ויותר גדול.

ועדיין, על אף שאני משלימה עם המציאות החדשה, ילדת הפסטיגלים שבי חייבת לצאת חוצץ נגד עצמה הקטנה ולמחות נגד תעשיית הפקות הענק האלה. רק בימים האחרונים קיבלנו הוכחה לכך שגם כשמדובר במקור הראשון ממנו סופגים ילדינו תרבות, הלא הוא ערוץ הילדים, הכסף הגדול הוא זה שקובע את כללי המשחק. הכסף הגדול הוא זה שקובע איזה תכנים ייצרו את השיח של הילדים שלנו, והוא זה, שבאופן עקיף, מחליט מי למקובלים ומי לאלה שפחות.

הכסף הגדול של הפקות הענק כיום מממן הרבה מאוד תוכן נוצץ לילדיכם, אך כמו המשפט הישן והטוב- לא כל הנוצץ זהב. הנוצץ הזה מוגש כשהוא במידת עשייה וול-דאן, או במילים פשוטות יותר- הוא לא נותן לראש פנאי להפליג אל מחוזות הדמיון. הנוצץ לעוס להם טוב-טוב ומוגש בכפית עד הפה. כל הנוצץ הזה גונב את הפוקוס מהמסר, ובתור מי שעשתה שיעורי בית וראתה את פסטיגל 2015 במלואו לקראת כתיבת הטור, אני יכולה להגיד שלעיתים המסר אכן חיובי. חיובי אך מפוספס.

זה לא שאני לגמרי נגד הפסטיגלים, אל תבינו לא נכון. בכל זאת, מישהו צריך לממן את הפקות המיליונים של מיקי פלד ושות', ואתם בסך הכל רוצים שהילדים שלכם יהיו בעניינים כשהם יוצאים להפסקה עם החברים שלהם, שמעבירים אותה בצפייה בסרטוני הפסטיגל באייפון 7 שלהם. אבל אם כבר בחרתם לקחת אותם לפסטיגל, השתדלו לאזן את חופשת החג לפחות עם עוד הצגה אחת שתאפשר להם לצלול עמוק למצולות המחשבה היצירתית שלהם, הצגה שבה הם ידעו לדמיין איך יראה הסוף שלה עוד לפני שהוא הגיע.

קחו לדוגמא את שתי הפקות הילדים לחנוכה של בית הספר למשחק "גודמן" שבעיר- "טיול לכוכב הגבינה" ו"מוכר הכובעים". מדובר בשתי הפקות קטנות, מעט מאוד שחקנים על הבמה, לא כוללות מופעים ווירטואוזים משלהבים, אך גורמות לתחושת נוחות, חמימות, המשלבות את הילדים, שהופכים לחלק בלתי נפרד מהתפתחות ההצגה. כיום, משפחה מבאר שבע עם שלושה ילדים ושני הורים, תיאלץ לשלם 500 ₪ לכל הפחות על בילוי משותף בפסטיגל, בעוד שעלות כרטיס של אותן הצגות מקומיות כמו בבית הספר "גודמן", שהן איכותיות לא פחות (אם לא יותר), תעלה לכם לכל היותר 49 ₪.

אז כן- קחו את הילדים שלכם לפסטיגלים, אבל תקחו אותם גם להצגות מהסוג שמעלים ב"גודמן". תסמכו עליהם בכך שתתנו להם את האופציה לבחור איזו מההפקות מרתקת אותם יותר. ההבנה שמשהו בתרבות הפסטיגלים הוא לא לגמרי אמנותי, גרמה לי להבין פתאום למה גם אז, מיד אחרי פסטיגל 1998, אמא שלי לקחה אותי למחזמר "צלילי המוזיקה". קצת איזון אף פעם לא הזיק.

"טיול לכוכב הגבינה"- גיל לא רוצה לשחק עם אף אחד. בגלל זה הוא משחק לבד. גם שאול משחק לבד. כי אף אחד לא רוצה לשחק איתו. שני הילדים הבודדים האלה נפגשים בחצר הבית ויחדיו יוצאים למסע הרפתקאות. הם ממריאים על גבי חללית אל הכוכבים ומתנגשים בכוכב הגבינה. חוקרים אותו, זוללים אותו, מתגברים על כל הסכנות וחוזרים הביתה מלאי חוויות. עכשיו הם החברים הכי טובים שאפשר. הצגה על דמיון אין סופי וחברות שצומחת כנגד כל הסיכויים.

"מוכר הכובעים"- למוכר הכובעים של הכפר, יש חנות כובעים מיוחדת במינה, בה ניתן למצוא כל כובע שרק רוצים. כובעים לילדים וכובעים למבוגרים, כובעים לקוסמים וכובעים לליצנים, כובעים לאביב וכובעים לסתיו, כובעים לאחר כך וכובעים לעכשיו. אין ספור כובעים. אך יום אחד התושבים הפסיקו לקנות כובעים. מוכר הכובעים, שלא התייאש, לקח סל גדול, מלא בכובעיו ויצא אל הכפר שמעבר ליער. אך הוא לא ידע , שאי שם ביער , על העצים , מסתתרים להם קופיפים אשר מאוד אוהבים כובעים...