"ילדת הברקה" שכובשת את במת התיאטרון

היא מגדירה עצמה כ"ילדת ברקה", לא מוותרת על 'גלידה באר שבע' המקורי כשבאה לביקור בעיר ומדברת בגאווה על באר שבע בכל הזדמנות. מורן אלון, היא שחקנית שגדלה בבאר שבע, בוגרת ניסן נתיב ולימודי משחק מול מצלמה - רותי דייכס, מככבת כיום על בימת התיאטרון בצוותא בהצגה "ג'אז בקו הבלגי" מאת גיא באומהקר ובבימויו של אברהם שלום לוי.

בתחילת דרכה ולאורך כל תקופת הילדות וההתבגרות, מורן עסקה בריקוד מקצועי, רק לאחר הצבא החלה להיכנס לעולם המשחק ומצאה את מקומה על הבמה בתיאטרון. "גדלתי בבאר שבע מגיל קטן, למדתי בבית ספר מצדה בעיר העתיקה. מאוד אהבתי את באר שבע בתור ילדה, אני זוכרת שכבר מגיל קטן התחברתי לעולם הריקוד. הייתי מלווה את אימא שלי לשיעורי הריקוד של אחותי ורק חיכיתי לרגע שאוכל להתחיל", מספרת לנו מורן. היא עסקה בריקוד מגיל 4 ועד גיל 19, השתתפה בתחרויות ומופעים והייתה בלהקת בת דור ואיילות הנגב. עבורה, הריקוד היה מקום מפלט.

"הריקוד זו האהבה הראשונה שלי בחיים, לא הפסקתי לרקוד לשנייה במשך כמעט 15 שנים, זה חלק משמעותי בחיים שלי, זו הייתה דרך ההתבטאות שלי, החופש שלי. בבית הספר זה היה אחרת, הייתי ילדה שקופה", נזכרת מורן. בעבר לא ידעו לאבחן את בעיות הקשב והריכוז מהן סבלה מורן והדבר השפיעה על הישגיה הלימודיים, "אף אחד לא זיהה את זה, הייתי ילדה טובה עם המון חברות אבל לא הצלחתי לקלוט כלום בשיעורים. הרגשתי שאני מאכזבת את עצמי ואת הסובבים בתחום הלימודים... והריקוד תמיד היה שם בשבילי, עזר לי לנפש, זה היה המקום לבלוט ולהציג את מי שאני".

אז מה משך אותך לעולם המשחק?

"השיגו לי מעמד של רקדנית מצטיינת בצבא כדי שאמשיך בזה, אבל וויתרתי על זה, רציתי להיות קרבית כדי שאבא שלי יתגאה בי. שלושה חודשים אחרי שמלאו לי 18 אבא שלי נפטר... ואחרי זה לא הצלחתי לחזור לרקוד. הייתי ילדה של אבא והיה לי מאוד קשה להמשיך לעשות את זה כשהוא לא כאן. במהלך השירות חברה הציעה לי לבוא איתה לשיעור ניסיון במכינה של בית צבי שנפתחה בבאר שבע ואחרי מסע שכנועים הלכתי איתה. פתאום משהו בדרך של התיאטרון איפשר לי לבטא את עצמי לא רק עם הגוף, כמו בריקוד, אלא גם לדבר ולהתבטא. זה היה כמו כלי טיפולי עבורי בתקופה מאוד קשה".

אחרי חצי שנה ששיחקה במכינה של בית צבי בעיר, נאלצו לסגור את המכינה בגלל בעיות תקציביות. במשך שלוש השנים הבאות ניסתה מורן להתקבל לבתי ספר למשחק ברחבי הארץ אך ללא הצלחה. מורן מספרת: "עולם התיאטרון היה חדש לי, אף פעם לא הייתי בחוג, לא הלכתי לשיעורי הכנה לאודישנים... וזה היה לא פשוט. בשלב הזה נפתח בית הספר למשחק גודמן בבאר שבע והתקבלתי לשם, ובמקביל נבחנתי בניסן נתיב בירושלים. ברגע האחרון הודיעו לי על הקבלה לניסן נתיב ומשם יצאתי לדרך חדשה, דרך מופלאה בחיים שלי".

מורן היום משחקת בהצגה החדשה בצוותא "ג'אז בקו הבלגי", היא גם שחקנית באנסמבל 'תאטרון קרוב' מיסודו של ניקו ניתאי בחמש השנים האחרונות ומשחקת בחמש הצגות של התאטרון בתפקידים מרכזיים: "המלך ליר" שייקספיר, "אי הבנה" אלבר קאמי, "במערכה האחרונה" עיבוד למחזות של צ'כוב, "שייקספיר מצונזר" ובתפקיד ראשי בקומדיה "חדשות אחרונות". כיום היא מתגוררת בגבעתיים יחד עם בעלה השחקן והמחזאי יפתח רוה. בעבר השתתפה מורן בין היתר בהצגות: "חרדתו של המלך סלומון", "מים" בו שיחקה יחד עם בן זוגה (שהופיעו יחד גם בסרט "הצפה"), "ניסויים" בו היא משחקת עם אברהם שלום לוי (שגם כתב וביים) בצוותא, ו-"בית המשאלות". חוץ מהתיאטרון מורן גם מטפלת בתנועה בגיל השלישי, משחקת ב-tlv showe ומשתתפת בסדרה המצליחה "מצולמים" של שלישיית מה קשור.

איך זה להופיע ולשחק על הבמה יחד עם בן זוגך?

"את בעלי הכרתי בכיתת המשחק בניסן נתיב בירושלים. בשנה א' היינו חברים לכיתה ולא מעבר ורק בסוף השנה השלישית נתנו לזה צ'אנס ומאז אנחנו יחד. זה משהו טבעי, כי היינו באותה כיתה יחד, צמחנו וגדלנו על הבמה. אנחנו משתפים פעולה מידי פעם על הבמה, אבל לרוב לכל אחד המסלול שלו. היו לנו פרויקטים משותפים. זה מאוד מיוחד, לפעמים זה גם קשה, תלוי בתפקיד... יש לזה הרבה ערך מוסף. אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה מהבמה לבית, אנחנו עוזרים ותומכים אחד בשני, אנחנו מאושרים ושמחים על הזכות שניתנת לנו לעלות על הבמה".

ההצגה החדשה בכיכובה, "ג'אז בקו הבלגי", עוסקת בפוסט טראומה, אובדן והקשר המיוחד בין כלבים לבני אדם על הבמה. מדובר במחזה אקשן מקורי העוסק במלחמה בלבנון- בשטחי הפקר של החיזבאללה שממולכדים במוקשים. במחזה מורן משחקת את צליל ומספרת: "מדובר בתפקיד הכי טראגי שהיה לי, זה מאוד מאתגר ומעניין".

לאחר שהסרטן הביס את צליל, בת זוגתו של ברק, טרם הכשרתו במסלול טייס, הוא גויס מחדש ליחידת הכלבנים, ושם הוא מתחיל להכשיר את ג'אז, כלבת רועים בלגית, ככלבת סריקה ותקיפה. אחרי הכשרתו כלוחם, משובצים ברק וג'אז ביחד עם יחידה מובחרת, להדוף את האיומים הארטילריים בקו ביצורים לפני כוחות ההנדסה, השריון והרגליים. אך כל חברי היחידה שלו נהרגו בהיתקלות. ג'אז וברק מנסים לשרוד ולהגיע חזרה אל גבולות המדינה. אך ברק נעמד על מוקש ואינו יכול לזוז. צליל, בת זוגתו שנפטרה, מגיעה אליו בחזיונות ובזיכרונות. והפוסט טראומה מקשה לו להבדיל בין חלום למציאות והוא נמצא בסיוט מתמשך.

את חושבת שעולם המשחק והתיאטרון התפתחו עם השנים בעיר באר שבע? האם יש יותר הזדמנויות כיום לצעירים להצליח בתחום לעומת התקופה בה את גדלת כאן?

"להגיע לבאר שבע היום זה כאילו אני מגיעה לחו"ל במובן מסוים, זה עולם אחר. העולם הזה התפתח מאוד. בית ספר גודמן ותיאטרון באר שבע פרחו, התחום התפתח מאוד וזה מבורך, זה לא היה פעם. לא היה בית ספר למשחק או לימודי תיאטרון... אני מאוד גאה בעיר הזו ובהתפתחות שהיא עשתה בתחום התרבות, המשחק והתיאטרון. כשאני רואה את הילדות שהייתה לי, הייתי ילדה שקופה שלא ראו והלוואי והיו לי כאלו אפשרויות כשגדלתי כאן. צריך לאפשר ביטוי לתנועה וריקוד גם בתוך מסגרות בתי הספר. לטעמי רוביק דנילוביץ' עושה את זה בענק, העיר התפתחה מאוד תחתיו גם בתחום התיאטרון".

איך התחושות שלך כשאת חוזרת לבקר בעיר? על מה לא תוותרי בביקור שלך כאן? 

"הייתי ילדה מאוד פעילה, הייתי בכל יום שלישי במועדון ברקה בהופעות מהרגע שהוא נפתח. אני באה הרבה לעיר, מגיעה בשבתות לבקר את המשפחה, אימא שלי ושתי אחיות שלי גרות כאן. אני מכורה לגלידה באר שבע בעיר העתיקה! כשהייתי קטנה היינו הולכים לשם ברגל, יש שם את אותה המוכרת מפעם... ותמיד כיף להגיע ולהיזכר בטעמי ילדות. הייתי הולכת עם אבא שלי לשוק הבדואי, מבקרת באנדרטה, הולכת המון ברגל... העיר באר שבע מלאה בזיכרונות שתמיד ילוו אותי".