אותו זה מצחיק: מ''מ ראש עיריית באר שבע לשעבר לא נח לרגע ומוציא לאור את ספרו השלישי

אנשי התיאטרון, בראשות המנכ"לית, אפרת זיו-אספיס עיבדו והמחיזו 3 סיפורים מתוך הספר ויציגו אותם בערב ההשקה של הספר, שיתקיים החודש באולם התיאטרון בעיר העתיקה בבאר שבע, במעמד ראש העיר וממלאת מקומו.

שטרית, שכיהן במשך עשור כממלא מקום ראש העיר, עוסק בשנים האחרונות בכתיבת ספרים וזהו ספרו השלישי (כאשר בקרוב מאד ייצא ספרו הרביעי, שקהל קוראיו הם הפעם ילדים). הספר משולב באיורים של האומנית המוכשרת אורנה שני. 

בדברי ההקדמה לספר, כותב יוסי אלפי, בין היתר: "רפי הוא אוצר בלום של סיפורים אין סוף. הוא הדוגמה והמופת למספר סיפורים קלאסי, שכן כל סיפור הבא ממעמקיו האישיים הופך לסיפור עממי בעל מוסר השכל שיש ללמוד ממנו רבות. בהופעותיו ב"פסטיבל מספרי סיפורים" (אירוע מסורתי שאלפי הוא יוזמו ומפיקו) הוא הגדיל לעשות, ועד מהרה הפך למסמר הערב. סיפוריו העלו חיוך וצחוק רועם, וידוע הוא שצחוק בא מכאב. רפי מביא עימו סיפורים מצחיקים עד דמעות, אך מלבד הצחוק אפשר להבחין שמעבר לאפידרמיס הדק, מונח סיפור שיכול להיות על כל אחת ואחד מאיתנו". 

"טלנובלה" הוא דוגמא מובהקת לסיפור הומוריסטי שנכלל בספר: "לאימי היה סדר מלאכות בית קבוע שאותו הקפידה לסיים בזמן ובמועד. אז, היא הייתה מכינה קומקום תה עם נענע ועוגיות וממתינה לחברותיה, גילה ועזיזה. יחד הן נהגו לצפות בטלוויזיה בטלנובלה האהובה עליהן. עזיזה עלתה ארצה ממרוקו הספרדית והיא ידעה ספרדית ונהגה לתרגם להן סימולטנית מספרדית לעברית, ברמה שלא הייתה מביישת כנס בין לאומי. יום אחד, עברתי ליד בית הוריי ונכנסתי לביקור קצר. מבט אחד בפניהן הספיק לי כדי להבין שמשהו אינו כשורה, הן היו נסערות באופן מיוחד. חרד ומודאג פניתי לאימי ושאלתי, "קרה משהו אימא?". "איווה, אל תשאל אה... בני, מה קרה היום". היא ענתה כששתי חברותיה תומכות בה ומחזקות את דבריה. נבהלתי מאוד, כי ככלות הכול אימי גרה לבדה בסביבה לא הכי ידידותית בעולם. זו הסיבה שקנינו לה מכשיר טלפון גדול במיוחד, תכנתנו אותו לחיוג מקוצר ועל גבי הלחצנים התקנו תמונות של כל אחד מאיתנו. לשמחתי, היא מייד המשיכה לספר כשעיניה דומעות. "אל תשאל איזה אסון קרה. לקחו לה את הילדה! איזו ילדה יפה! בלונדינית, עיניים כחולות וצמות ארוכות ועבות. ממש בובה, לא מגיע לה". לאחר שנשימתי שבה לתקינותה והבנתי שמקור הסערה הוא בטלנובלה, שאלתי, "נו? ומה יהיה עכשיו?". 'איווה, קמנו, גילה עזיזה ואני, הדלקנו נרות והתפללנו לצדיקים שישמרו עליה, שלא יקרה לה שום דבר ושתחזור מהר לבית שלה בשלום". "טוב עשיתן אימא, זה בטח מאוד יעזור", אמרתי. לפני שיצאתי הן קראו לעברי. "איווה, אל תשכח להדליק גם אתה".