"החינוך למוזיקה בדרום הוא בגדר חובה מוסרית"

תכירו את שמואל אלבז (55). הוא נולד וגדל בבאר שבע, בשכונה ג' ברחוב גוש עציון. מאוחר יותר, עברה משפחתו לדרך מצדה ואף למבצע יואב. הוא למד בתיכון מקיף ג', והשתדל להיות תלמיד מצטיין. עם זאת, עיקר עיסוקו של אלבז הייתה ועודנה כלי הנגינה שילווה אותו במשך החיים, ויהפוך לסימן ההיכר שלו – המנדולינה, שנראה כאילו מחוברת אליו כמעט כמו חבל תבור. את ההיכרות הראשונה עם כלי המיתר ערך אלבז בגיל 7. לדבריו, מי שאחראי על החיבור הוא מורה אגדי אחד – "היה מורה גאון, שמחה נתנזון קראו לו. הוא היה כנר שלא מצא עבודה כשהוא עלה לארץ, והוא התחיל ללמד מנדולינה. ובגלל שהוא לא הכיר את הכלי, הוא פיתח אסכולת למידה שמלמדים בכל העולם כיום. והוא הקים דורות של תלמידים כאן בעיר, שלמדו והלכו בדרכו".

ומאז אתה עם המנדולינה.

"זה הכלי הראשון שלמדתי וזה שאיתו אני "רץ". זה הכלי שאיתו אני קם בבוקר ואיתו אני הולך לישון בלילה. זאת האנרגיה, זאת האש שלי. הכלי הזה באמת פתח לי את עולם המוזיקה, והוא גרם לי להרגיש שאני מרחף באוויר. ויש פה מזל - כי יכול להיות שהייתי פוגש מורה אחר, ולא הייתי בוחר במוסיקה כמקצוע".

שמעו אצלך בכלל מוסיקה כזאת בבית?

"אצלנו לא שמעו מוסיקה קלאסית. אבא שלי הביא תקליטים ממרוקו כשהוא עלה לארץ, וזה מה ששמענו". שמואל מספר, כי לימים אף סגר מעגל עם המוסיקה הביתית שממנה די סלד בנעוריו – "זה היה מבחינתי משהו גלותי, מעין מעכב עלייה. אמרתי לו – "מה אתה מביא משהו שעזבת בגיל 17". ולא הבנתי את המשמעות של הדבר הזה עבורו. בעייני זה היה נראה אפילו פרימיטיבי. עד כדי כך שזרקתי יום אחד את התקליטים שלו".

את סגירת המעגל שלו השיג אלבז, לאחר שניהל במשך 13 שנים את האנדלוסית של אשדוד, ואף קיבל על זה פרס ישראל. האירוניה היא שאז הוא אמר לי – "אתה רואה, כל התקליטים שזרקת לי, היית צריך לכתוב בתווים".

היה לך פעם קונפליקט עם המסורת המרוקאית שלך?

"תראה, אני לא גדלתי בתרבות המרוקאית לגמרי. אמנם כן שמעו אצלנו מוזיקה מרוקאית כמו שאמרתי, אבל מעבר לכך לא היה משהו יוצא דופן. אני נולדתי בארץ, למדתי במערכת החינוך הישראלית, החינוך היה מערבי לגמרי ולא מזרחי. ובשכונה היו לנו שכנים מרומניה, מברית המועצות, וכולם היו מעורבבים. וגם לא היו פערים חברתיים גדולים מידי. מעבר לכך - לא הייתה תחושה של חסר. אז אני לא מרגיש שפרצתי מתוך התהום, כי בתחושה שלי לא עברתי קושי בחיים". לטענתו אנחנו מונעים מסטיגמות מאד ספציפיות - "אומרים שכונה ג' ומיד אתה רואה תמונה עגומה בדמיון, וזה ממש לא ככה. כי שיש חינוך טוב ואנשים טובים שעוסקים בחינוך, ומערכת שמובילה אותך במסלול הנכון, זה לא משנה איפה אתה גר ומה המוצא שלך".

לטענת אלבז, מייחסים יתר חשיבות למוצא האתני – "אני אגיד לך יותר מזה, כל נגני הסולו שאני מלמד בבאר שבע ושזכו לחוזי הקלטות גדולים בעולם, הם מזרחים שמנגנים מוזיקה קלאסית. אז אין לזה שום חשיבות. זה שטויות שהיו פעם, ובפועל זה לא באמת מעניין".

עם סיום האקדמיה בירושלים שם למד "ניצוח ובביצוע תזמורת", עבר אלבז להולנד, השתקע ואף החל לנצח על תזמורת משלו. שנתיים וחצי התגורר באירופה, עד שהחליט שהגלות היא לא בשבילו. אז הוא ארז מזוודה וחזר אל באר שבע.

מה גרם לך לחזור?

"הרגשתי שהמקום שלי הוא פה בארץ, ושם הרגשתי זר. התחושה הייתה שאני רוצה לחזור הביתה, ולהקים משפחה פה. הייתי בן 28, עם המון אמביציות (שקיימות עד היום כמובן)".

יש הופעה אחת שאתה זוכר במיוחד?

"ההופעה שהכי מיוחדת בשבילי הייתה כשניצחתי על הפילהרמונית. זה היה במהלך קונצרט 70 שנה למדינה. וניצחתי על יצירות של כמה מהמלחינים הגדולים ביותר כאן. המופע חולק לשניים, כאשר בחלק הראשון ניגנתי יחד עם 3,000 ילדים, אשר היוו את המקהלה של התזמורת. אחר כך, הצטרפו 3,000 ילדים שמנגנים בכלים". ואני ניצחתי על כל זה. זה היה סופר מיוחד בשבילי".

בסוף החודש האחרון, הופיע אלבז בפני קהל מלא עד אפס מקום ב"משכן לאומנויות הבמה". על הבמה, שיתף נגן המנדולינה פעולה עם אחד מהאומנים המוכשרים והמבטיחים בישראל – מארק אליהו, ועם הסינפונייטה הישראלית באר שבע. זוהי לא הפעם הראשונה שהשניים מופיעים ביחד ומבחינת שמואל, החיבור הוא טבעי – "העולם שלו מוכר לי מאד, כי זה ממש משיק למוזיקה שאני יוצר. אז אני יודע למה הוא זקוק, ואני השתדלתי שירגיש כמה שיותר בבית. הוא לגמרי התלהב מהחיבור הזה ועל הבמה היה ממש מטורף".כעת העיסוקים של המנצח הוותיק נעים בין כמה תחומים: ביצוע, כתיבת עיבודים ואפילו יצירת מוזיקה לקולנוע. מעבר לכך יש גם את הצד הפדגוגי – הוא מנהל בית ספר למוסיקה בנתיבות, מעביר קורסים בספיר, ומשנה הבאה גם יהפוך לראש המסלול - מוזיקה ומדעי המחשב.

אז אתה תעמוד בראש שני המסלולים?             

"כן, וזה הולך להיות משהו גדול. זה תמיד נראה מפחיד לפני, אבל אני בטוח שיהיה בסדר. אני תמיד מנסה לשלב בין העולמות ולראות - איך אני משיק בין הסטודנטים אותם אני מלמד, לבין היצירה שאני מכין. מעין סינתזה בין העולמות".  

מה המשמעות של זה בעיניך, להיות מורה פה בדרום?

"קודם כל זאת חובה מוסרית בעיני. אני קיבלתי פה את החינוך שלי, ואני מרגיש צורך להחזיר את החוב. ואני פוגש פה ילדים מוכשרים, שאפשר לראות להם את הניצוץ בעיניים. עם זאת, חוץ ממני צריך עוד אנשים. וכמובן שצריך שמערכת החינוך הארצית והעירונית, יבינו את הכוח שיש בחינוך למוזיקה קלאסית. גם ברמה האזרחית – יש לה את היכולת, להוציא אנשים טובים לחברה. ועם מערכת החינוך תבין עד כמה זה חשוב ותשקיע בזה ברצינות, ותפתח תוכניות בנושא אנחנו נראה פה השפעה בהמון תחומים בחיים".