ניצולת השואה נתנה עדות לבני נוער ברהט

נתחיל מהסוף להתחלה- "כל כך קל, בטח במציאות שלנו, להיגרר לשיח של שנאה, בעיקר בגלל שהצדדים מפחדים לגלות את הדברים המשותפים שיש להם האחד עם השני"- כך סיכמה טל גרינבאום (26) רכזת דרום של יוזמת "זיכרון בסלון", את המפגש המרגש שהתקיים אתמול בין שורדת שואה לבני נוער בדואי ויהודי ברהט. ולמי מכם שקורא את הכתבה כרגע, ועדיין לא מבין כיצד זיכרון השואה יכול להתחבר לכל קבוצת אוכלוסייה בארץ, תוכל טל לענות די בקלות, כשמילת המפתח הינה "סולידריות".

זכרון בסלון הינה יוזמה ששמה לה למטרה לסמל את זיכרון השואה, דרך זה שהיא מבקשת מאנשים לפתוח את סלון ביתם ולארח נותן עדות שידבר על הנושא. אלא שכידוע, ככל שהשנים עוברות, מספר שורדי השואה הולך ומתמעט, ובעוד פחות מדור, לא יהיה מקור ראשון שיספר על הזוועות שאירעו בשואה. על כן, החלק של מסירת העדות ביוזמת "זיכרון בסלון" יכול להיות בשלל סגנונות- בין אם על ידי שורד שואה, עדות מוקלטת, איש אקדמיה שמתמחה בנושא או דור שני שמגיע לספר את הסיפור של הוריו.

לאחר מתן העדות, כל סלון מקיים דיון, מתוך ההבנה שככל שהדורות עוברים, נוצר ריחוק ופער בין סיפורי הזוועות שאירעו בשואה לבין המקום שהם תופסים אצל צעירים בעת הנוכחית. על כן, מטרת הדיון אינה דווקא לעלעל בעבר ולנסות להזדהות עם הכאב, אלא שמטרתו העיקרית היא לקשר את ההווה, את האירועים שמתרחשים כיום, עם אירועי העבר, ולנסות, ולו במקצת, להבין כיצד הם עשויים להשפיע על עתידנו. "הבנו שאנחנו מצליחים לשמר זיכרון רק כשהוא רלוונטי לחיים שלנו, והדיון בעצם לוקח את נושא השואה ופותח אותו לדיון שקשור להווה. המטרה היא לקיים שיח שהוא מכיל ולא קיצוני תחת נושא המסגרת של השואה" אמרה טל. "מתי בפעם האחרונה דיברנו על משהו שקשור למדינה שלנו לא תחת שיח קיצוני? זיכרון בסלון מאפשר את המקום לדבר על דברים שכואבים. אנשים מתעצבנים בדיון אבל גם מסתכלים אחד לשני בעיניים ומשמרים את הזיכרון באופן חיובי".

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשטל הציגה את התכנית מול פורום של כל מנהלי המחלקות של החינוך בדרום, שם גם היה סלים אלקרינאווי, מנהל מחלקת הנוער במועצה המקומית רהט, שמיהר ליצור קשר עם טל לאחר המפגש. "סלים הרים אליי טלפון ושוחחנו על כך שהוא מאוד התחבר לדברים שאמרתי והגענו לאיזשהו שיח מורכב וחיובי, של איך מחברים את זיכרון השואה עם נוער ברהט וכיצד כדאי להציג את הדברים".

ואיך באמת מחברים את זיכרון השואה לתושבי רהט?

"יש פה הרבה עניין של הנגשה- איך אנחנו לוקחים שיח שקבוצות שונות באוכלוסייה מודרות ממנו ומנגישים להן אותן. בדואים הם בהחלט כאלה. הפורמט הזה מתאים את עצמו לאוכלוסייה שבו הוא מתקיים וזה יכול להתאים בגלל שלשואה אין רק מסרים יהודים. נכון, זה קרה לעם שלנו, אבל יש לשואה גם מסרים אנושיים. אפשר גם לראות את זה כאירוע שקרה לאחים שלנו היהודים, אלה שנמצאים במרחק של רבע שעה נסיעה מאיתנו. להיות חלק משיח השואה זה חלק מהיותך אזרח במדינה הזו. והבדואים רוצים להיות חלק, הם לא רוצים להיות מיעוט מודר מהשיח, מכל שיח, על אחת כמה וכמה מהשואה. ואפשר לחבר את זה לדיונים על מה שקורה בסוריה או מה שקרה באום אל חיראן".

הדיונים על האקטואליה, על אירועי היומיום, לא מסיטה את הדיון מהמטרה שלשמה מתכנסים- זיכרון השואה?

"נהפוך הוא- זה בדיוק מה שמשמר. הדור שלנו גדל על דרך מסוימת של לזכור ולכבד, דרך של הפחדה, אבל מי אמר שזאת הדרך הנכונה? מתי בפעם האחרונה אנשים התרגשו מטקס ממלכתי של יום השואה? הדורות שלנו הולכים ומתרחקים מזה. ילד שהיום בכיתה ה' לא יזכה לשמוע עדות של ניצול שואה לעולם. כך שזאת הדרך לגרום להם להבין כמה שזה חשוב לשמר את הזיכרון הזה גם בלי הנוכחות הממשית של אדם שמגיע ומדבר. אנחנו זוכרים דברים כשהם רלוונטיים לחיים שלנו, זה הטבע האנושי וזה בסדר".

עלו קשיים בדרך?

"זה באמת היה לא פשוט, אבל אני וסלים לקחנו את זה למקום של שיח מכיל אבל לא מכלה. כלומר, אנחנו רגילים להתדיין באצטלה של המדיה החברתית, ואנחנו כבר לא מסתכלים בעיניים של הבן אדם שאנחנו פונים אליו, לכן אנחנו בחרנו להתעמק בדיון. ובאמת עלו קשיים ושאלות, כמו למה שלילדים של רהט יהיה אכפת?"

ולמה באמת?

"קודם כל- השואה היא אירוע הייסטורי משמעותי שאנחנו יכולים ללמוד ממנו שאנחנו יכולים ללמוד ממנו בכל רמה. דבר שני, זה אירוע שגם אם הוא לא קרה למגזר מסוים, זה לא אומר שמי שנמצא קרוב אליכם פיזית לא סובל מהאירוע, זה ברמה הסולידרית".

כשמדברים על סולידריות, מספרת טל שבני הנוער הבדואים העידו במפגש שבכל שנה הם עומדים בצפירה, גם אם הם לא מבינים את המשמעויות "בסופו של דבר את שומעת חבורה של בני נוער שאומרים שהם רוצים להיות חלק. רק בשיחה פנים מול פנים כל התבניות והנחות היסוד שיש לנו אחד על השני מתמוטטות".

במהלך הדיאלוג שנוצר ביניהם לתכנון האירוע, הציעה טל לסלים את האופציה להביא שורד שואה לאותו ערב. סלים, שהתרגש ונעתר מיד להצעה, סיפר כי מעולם לא היה ניצול שואה ברהט. ההכנה של בני הנוער מרהט בניצוחו של סלים הייתה לעילה ולעילה, כשהם ארגנו הסעות לכל האורחים שהגיעו מבאר שבע ואף הכינו ארוחה חגיגית לסוף האירוע.

באירוע עצמו התארחה שורדת השואה לריסה ליטבק. לריסה סיפרה לצעירים את סיפורה- על כך שנולדה בקייב, וברחה עם משפחתה לאוזבקיסטן, שם אבא שלה נלחם נגד הנאצים, כשהיא ויתר משפחתה היו נתונים במצור. טל וסלים העידו שניהם כי בני הנוער היו מרותקים לסיפור, היו קשובים ובסוף העדות אך שאלו את לריסה שאלות, כמו 'איך מתמודדים עם הקושי?' ו'מה המסר שלך אלינו?'.

איך לריסה הגיבה כשהצגתם את הרעיון?

"בהתחלה היא מעט חששה מהמפגש, מאחר וכל מפגש עם אנשים זרים, על אחת כמה וכמה עם פערי השפה, הם מורכבים, ובטח לאור זה שהסיפור מאוד אישי ואינטימי. במפגש היא אמרה שמה שגרם לה להחליט לבוא בסופו של דבר, זאת העובדה שאין שום עם שמגיע לו שזה יקרה לו".

לקראת סוף השיח לריסה קמה ואמרה "רק לראות את הניצוץ שלכם בעיניים עושה לי טוב, זה כל כך מרגש אותי".

כך סיכם את האירוע סלים אלקרינאווי, מנהל מחלקת הנוער במועצה המקומית רהט: "בני הנוער ביחד נפגשו, שמעו את עדותה של ניצולת השואה לריסה ליטבק וקיימו דיון על עתידו של זיכרון השואה בשיח הישראלי ונושאים אקטואליים אחרים .  הדיון התפתח בדגש על הדחת השנאה, הגזענות והקיצנויות בין הערבים והיהודים במדינה וכי מי שמפנים באמת  את מסר השואה ונותן כבוד לניצולי השואה, הוא אדם אוהב, מחבק מאמין באחר ובזכויותיו . מטרת המפגש הייתה, הזדהות אנושית עם ניצולת השואה שביקרה ברהט וקורבנות השואה, חינוך להכרה בסבלם של האחרים והטמעת ערך "האחר הוא אני".

עדות מהשואה היא מבחינתנו כמנוף לפתרון קונפליקטים פנימיים בין העמים השונים וחשיבות קבלת האחר כפי שהוא, ושימת דגש על חשיבות מיגור תופעת השנאה ,גזענות ,חוסר השוויון ועוד.

בני הנוער העלו את נושא הריסת הבתים במגזר ודיברו על עד כמה העניין הזה פוגע בפעילות הסדירה שהם מקיימים עם השכנים היהודים ולמרות זאת הם ממשיכים כי הם מאמינים. בסוף המפגש שמחנו ברהט להעניק תעודה הערכה לניצולת השואה שאירה ברהט, על הגעתה, עדותה המרגשת והשיעור שלא יישכח".