"הקורונה הייתה קשה אבל היינו סוג של קפסולה בקהילה שלנו וכך עברנו את זה"

שנת הקורונה יצרה לא פעם ריחוק ובידוד חברתי, השאירה את כולנו בבית עם הגרעין המשפחתי המצומצם ללא היכולת להיפגש עם המשפחה והחברים. כעת, אנחנו מתחילים לחזור לשגרה המוכרת אליה התגעגענו, אך בדקנו כיצד עברה שנת הקורונה על חברי קיבוץ המחנכים בבאר שבע שמקיימים אורח חיים שיתופי בלב העיר העתיקה של בירת הנגב, וכיצד הקהילה בה הם חיים עזרה להם להתמודד עם הסיטואציה הקשה.

"אנחנו חבורה של אנשים צעירים שמחליטים לגור ביחד וליצור חברה שיתופית, לחיות ברמת שיתוף גבוהה, אומרים שזה דומה לקיבוץ כי זה מה שאנשים מכירים", מסבירה ל'באר שבע נט' טולי רושו כרמל, "אבל זה פחות עניין של קיבוץ אלא פשוט להיות בתוך החברה, אלה קיבוצים עירוניים שמתקיימים בתוך הערים בכל מיני מבנים, אנחנו חיים בקהילה אחד ליד ועם השני ועושים הרבה דברים משותפים, רוצים שיהיה לילדים מקום שמגדיר את השיתוף בנינו. לא שמים את הילד בגן וזהו, אלא אני הגננת אז אני מכירה את כל הילדים של החברים ברמה גבוהה, צוות הגן ואנשי מעטפת הם גם חלק מהקהילה והם מגיעים וגם לוקחים חלק. הרצון שלנו הוא לחיות בחברה יותר קהילתית ושיתופית".

קיבוץ המחנכים בבאר שבע הוא חלק מדרור ישראל, תנועה שיתופית ציונית הפועלת לשינוי חברתי דרך חינוך ערכי. בבאר שבע הקיבוץ מונה כ-75 חברים וחברות בגילאים 27-40 אשר רואים את עתידם בנגב ובעיר באר שבע בפרט. הם חיים יחד בשני מתחמים בעיר העתיקה ומקיימים אורח חיים שיתופי, חיי קבוצה וקהילה- חולקים בכלכלה, בתרבות, בלמידה, במשימה החינוכית ובגידול הילדים. הם גם עוסקים ביום יום בשינוי חברתי, בחינוך פורמלי מהגיל הרך ועד גיל התיכון, בתנועת "הנוער העובד והלומד", בפעולה קהילתית בשכונות העיר, באיגוד מקצועי לנוער ומבוגרים ועוד. "אנחנו עוסקים בחינוך בכל הרמות בחברה הישראלית, החל מהדרכה ביד ושם ועד כניסה לבתי ספר וגני ילדים, מקיימים סדנאות העשרה, יש את פעילות תנועת הנוער העובד והלומד... אנחנו רואים בחינוך החברה משימה לאומית כדי לעשות את החברה שלנו לטובה יותר", טולי הוסיפה.

טולי בת 37 ובמקור מצפון הארץ, היא גרה בבאר שבע בשנתיים האחרונות בקיבוץ המחנכים. היא אמא של אליה בת שנה וחצי וגם עובדת כגננת. היא גרה בקבוצת כרמל וחיה בשיתוף בבית עם עוד שבעה מבוגרים וארבעה ילדים. היא מספרת: "הגענו לבאר שבע מתוך כוונה להצליח לעשות כאן את הפעולה החינוכית שלנו. עבדתי בשנים האחרונות בגני ילדים של תנועת דרור ישראל ואז הגענו לכאן. רצינו ליצור כאן חיים טובים עבור הילדים שלנו, בהתאם לערכים בהם אנחנו מאמינים. היום אני הגננת בגן הילדים של הקיבוץ לגילאי שנה עד שנה וחצי".

אז איך עברה עליכם תקופת הקורונה?

"זו תקופה קשוחה לכולם, הסיפור של לא לפגוש משפחות וחברים ולהעביר הכל לזום זו הייתה חוויה קשה. הבידוד החברתי היה קשה אבל כן יכולנו לראות את חברי הקיבוץ, שזה יותר מרק משפחה קרובה, היינו סוג של קפסולה בתקופה הזו. יכולנו לפגוש את האנשים שחיים איתנו וזה הקל".

את מרגישה שהעובדה שאתם חיים חיי שיתוף גם ביום יום איפשרה לכם ולילדיכם להסתגל טוב יותר לתקופת הסגרים והיעדר המסגרות?

"יש לנו מרחב יותר מאפשר, יש מספר ילדים יותר גדול שאפשר להיפגש איתם, יש עוד מבוגרים שעוזרים אז אפשר להתחלף בשמירה על הילדים ולעשות עוד דברים, יכולנו לנשום ולקחת הפסקה. עשינו בנינו חלוקה של מי עם הילדים מתי, ממש כמו קייטנה. זה אפשר לנו לעשות את זה בכיף וכל אחד יכל למצוא זמן גם לדברים אחרים לעומת מצב של 24/7 עם הילדים. גם לילדים כמובן היה קשה כי בכל זאת לא פשוט להיות בבית כל היום, אבל זה איפשר לנו לעבור את זה".

גם לכם המבוגרים חיי השיתוף סייעו בתקופה זו? מתחילים לחזור לשגרה?

"זה עזר לנו מאוד אבל גם מצד שני פתאום כולם בבית כל הזמן, זה בדרך כלל ממש לא קורה אז היה יותר מפגש ואינטראקציות בנינו אם זה על הילדים, על מטלות הבית, על ארוחות.. יש כל מיני צורות של מחייה בקיבוץ, יש קבוצת מבוגרים שחולקים בית, מטבח וכדומה, זוגות שחיים בית ליד בית. עכשיו כן חזרנו לאט לאט לשגרה, כבר לא הכל דרך הזום, אפשר לצאת ולחזור לפעילויות שעשינו לפני, זה טוב גם לילדים לצאת מהבית ואנחנו מקווים שהשגרה הזו תישמר".