החילוץ מאוקראינה: עדותה המרגשת של תושבת באר שבע, על מסע הבריחה של משפחתה מהמלחמה
20.03.22 / 10:05
לשמוע ולא להאמין: ריאיון עם תושבת העיר אשר מצאה את עצמה על מטוס להונגריה בכדי לסייע לסבתה ודודתה לברוח מחרקוב המופגזת, בלי דרכון, תחת אש, בידיעה שבכל רגע יכול לקרות אסון גדול. "דיברתי עם אלוהים".
"מלחמה כזאת בשנת 2022, זה מרגיש כמו שנות ה-40 של המאה הקודמת" מספרת ט' תושבת העיר בריאיון למערכת באר שבע נט. ט' ומשפחתה הם תושבי באר שבע ממוצא אוקראיני, אבל למרות השנים הארוכות כאן בבירת הנגב, אוקראינה עבורם היא בית שני. "כשהייתי קטנה, כל שנה הייתי נוסעת לבקר את סבתא שלי בחרקוב, היינו נוסעים לשם לחופשות קיץ משפחתיות, כשהיו פה בישראל הפגזות ומלחמות היו שולחים אותנו לסבתא. אף אחד לרגע לא חשב לרגע שזה משהו שיכול לקרות".
ספרי על הימים שלפני פרוץ המלחמה
"היו הרבה שמועות והתרעות מצד ארה"ב שזה באמת הולך לקרות, אבל אף אחד לא האמין, חשבנו שהמלחמה תהיה בזירה הפוליטית, הרי רוסיה ואוקראינה הן אחיות! כל שנה היינו רואים בטלוויזיה את פוטין מברך את כל העם שלו לשנה האזרחית החדשה ולא האמנו שזה יכול לקרות. אנחנו חיים באותה התרבות, אותה השפה, בעבר אוקראינה הייתה שייכת לברית המועצות והדור של ההורים שלי חונך בברית המועצות. התרבות הרוסית מאוד מושרשת בהם".
איך שמעתם לראשונה על הפלישה של רוסיה לאוקראינה?
"בחמש בבוקר של אותו היום קיבלנו טלפון מדודה שלי והיא אמרה שיש פיצוצים ענקיים ברחבי כל העיר. חרקוב ממוקמת במרחק של 20 ק"מ מהגבול עם רוסיה, משם המצב הידרדר מאוד מהר. בהתחלה היינו קצת שאננים, אנחנו מכירים מה זה אומר מלחמה- מבחינתנו יהיו כמה טילים ליום יומיים וזה יירגע. כשזה לא נרגע התחלתי לחקור את העניין לעומק. נכנסתי לקבוצות טלגרם שמשדרות דיווחים שאנחנו לא חשופים אליהם ביום יום, ראיתי תמונות בזמן אמת, עדויות של חיילים רוסים שהתחילו להתחרט כשהבינו לאן שלחו אותם, טנקים שדודה שלי רואה מהחלון, פיצוצים כל לילה.
אין להם ממ"ד, מקלט או כיפת ברזל. "מקום המסתור" במרכאות מכופלות זה אולם ספורט שממוקם 15 דקות הליכה מהבית שלהן, בזמן שחורף והמעלות מתחת לאפס. המצב הפך לפסיכי, לאט לאט התחלתי לנסות לגבש עבורן תוכנית בריחה, אבל ככל שעברו השעות הדלק נגמר ולא היה איך לתדלק רכבים, לא היו מוניות ולא אוטובוסים. לא מצאתי דרך לקחת אותן מהבית ולשים אותן בתחנת הרכבת שמשם יצאו רכבות חילוץ לכיוון לבוב, העיר הקרובה ביותר לכל מעברי הגבולות. גם לשכנע אותן לברוח לא היה קל בהתחלה.
הגעתי לאנשים, נהגי מוניות, אנשים פרטיים שעושים את זה מתחת לרדאר ובסוף מצאתי נהג פרטי- אדם זהב בשם אלכסנדר, שמחלץ אנשים ומסיע אותם לתחנת הרכבת. קבענו שבשעה שבע בבוקר הוא יאסוף אותן מהבית וישים אותן ברכבת. חשוב להבין, המרחקים באוקראינה ממקום למקום הם לא כמו המרחקים אצלנו, חרקוב זו העיר השנייה בגודלה באוקראינה אחרי קייב, מרחק הנסיעה הוא 20 דקות, והרכבת בנסיעה תחת הפגזות, טנקים וחיילים.
החיילים הרוסים כבר מזמן לא נלחמים מלחמה פוליטית, הם קיבלו הוראות לירות בהם ולפוצץ רכבים אזרחיים, זה משהו שהעולם לא יודע ולא מכיר כי לא מוציאים את זה החוצה. מבחינת סבתא ודודה שלי, היה לא פשוט להתגבר על הפחד הזה, המחשבה על 'או שאני עובר את הנסיעה הזאת או שאני מת'. גם אצלנו בבית היה קונפליקט, האם לדחוף אותן לעשות את זה? או שעדיף שהן יישארו בבית? זה יהיה על הראש שלנו אם חס וחלילה יפוצצו להן את האוטו בנסיעה".
ספרי על תהליך החילוץ מאותו הרגע, איך הרגשתם?
"קבענו עם הנהג שיגיע, אבל בשש בבוקר הרוסים פלשו לעיר והן לא הספיקו לעלות לרכב ולנסוע לשם לפני הפלישה. מאז החל עוד סבב קשה יותר של 2 ימי לחימה. כשפוצצו את הבית שלידן הן הבינו שהן הולכות לברוח בכל מחיר. בעלה של דודה שלי הצליח להשיג מיכל דלק והחליט להסיע אותן בכל זאת, למרות הסכנה. יש לי הקלטות של דודה שלי בוכה שהיא לא מאמינה שזה מה שהיא רואה בעיניים שלה בעיר הולדתה בדרך לתחנת רכבת, הבניינים הרוסים, העיר- עיר שהייתה תוססת ותיירותית חורבה. הגשרים מפוצצים, פשוט לראות ולא להאמין.
בזכות בעלה של דודה שלי הן הגיעו לרכבת, שגם שם יש מלחמה בפני עצמה- אנשים דוחפים את עצמם לרכבות ונלחמים על מקום, כי אף אחד לא יודע אם תהיה עוד רכבת. אחרי המתנה של מספר שעות הן הצליחו לעלות על הרכבת ללבוב, רכבת של 17 שעות שהתארכה בגלל ההפגזות ל-30 שעות, מכיוון שלפעמים הייתה צריכה לנסוע במסלולים חלופיים. זה היה חלק מאוד מותח ומורט עצבים, היינו בסטרס ופחדנו מה יקרה אם יפוצצו את פסי הרכבת.
ברגע שהן הגיעו ללבוב התחלנו לנסות להבין לאיזה גבול הן צריכות לפנות, מה עושים הלאה. ניסיתי לסייע עם טלפונים ובירורים ולנסות לתפוס אנשים שכבר עברו את זה. חשוב להגיד, יש קהילה ענקית של ישראלים ש"קורעים את התחת" כדי לספק מידע, גם הפרטים הכי קטנים מאוד עזרו. זאת מלחמה בעידן האינסטגרם והטיקטוק, כל פיסת מידע עוזרת! כל חשיפה עוזרת, ככה מאדם לאדם התגלגלתי, ואז הבנתי שהמעבר גבול הכי קרוב ובטוח זה הונגריה.
חיפשנו להן אוטובוס שיוכל לקחת אותן לגבול של הונגריה, ובסוף הן הצליחו להגיע. בשלב הזה אני ואבא שלי החלטנו שאנחנו צריכים לטוס לשם לעזור- תוך שעתיים כבר היינו בשדה. אני זוכרת שכשהייתי עם אבא על המטוס, שאלתי אותו, 'אבא, אנחנו מגיעים לשם ומה אנחנו אמורים לעשות'? הוא לא ענה לי על השאלה הזאת".
אז איך בסופו של דבר הצלחתם לעזור?
"הגענו לבודפשט בלילה של יום רביעי, באותו הבוקר הן עלו על האוטובוס מלבוב לכיוון המעבר גבול עם הונגריה, פה התחיל המירוץ. התחלנו לדאוג לפרטים הטכניים והלוגיסטיים עבורן, הן יצאו רק עם שני תרמילים עליהן, הבאנו להן מזוודות עם דברים, הלוגיסטיקה לא הייתה פשוטה. אבל שוב, קיבלנו עזרה מהרבה ישראלים ואני יכולה להגיד לך שאין כמו ישראלים!
אחרי כמה שעות טובות של נסיעה יצאנו לכיוון הגבול. אמרתי להן ללכת ל-2 מעברי גבול שקיבלנו מידע מאומת ששם הן יצליחו לעבור. פרט חשוב: לסבתא שלי אין דרכון, לא ידענו אם זה יצליח או לא! לאחר 3 וחצי שעות נסיעה וקרובים מתמיד להיפגש, לפתע אנחנו מקבלים הודעה קולית מדודה שלי בפאניקה. לא נותנים להם לעבור, והאוטובוס ששם אותן שם נסע.
זה היה רגע שאני ואבא שלי עצרנו את הרכב בתחנת דלק, בניגוד לצפוי לא הייתה דרמה באוטו, לא היסטריה. היינו בדממת אלחוט.
עשיתי תנועה של תפילה עם הידיים ודיברתי עם אלוהים, אני לא בן אדם דתי אבל אני מאמינה. ברגעים האלה אתה באמת מרגיש שאתה צריך משהו מלמעלה שייתן לך גם כוחות וגם תקווה, אמרתי אני מתחננת בבקשה, אם זה יצליח ותעזור לי, אני אשמור שבת אחת! אני מבטיחה. התאפסנו, התקשרנו ליוליה דודה שלי, אמרנו לה: 'תתאפסי, תנשמי, תדפקי ריצה לאוטובוס איפה שהוא עצר, אולי הוא עדיין שם, אנחנו ניסע לגבול אחר'. בדקתי בגוגל ומצאתי מעבר גבול במרחק של שעה מאיפה שהן היו, שם בוודאות הן יוכלו לעבור. ואז אלוהים נכנס לתמונה: האוטובוס עוד היה שם.
הן תפסו את האוטובוס, נסעו שעה עד לגבול ואנחנו נסענו לשם, זה מעבר רגלי, ומבחוץ, אנחנו רואים שיירה של אנשים, פליטים אוקראינים שמחכים לעבור את הגבול. לאט לאט אני רואה את המשפחה שלי מתקרבת לגבול! אלו אמוציות שאני לא יודעת לתאר לך".
איך סבתך הצליחה לעבור את הגבול בלי דרכון?
"מסתבר שהיום באירופה נורא רגישים ומבינים את המצב. למחצית מאזרחי אירופה אין דרכון בין לאומי, לכן הם מגלים הבנה ורגישות כלפי אנשים כמו סבתא שלי והעבירו אותה. במהלך הדרך גם הייתה בעיה עם המשטרה וזה עיכב אותן והלחיץ את סבתא שלי שהייתה צריכה לספוג את כל זה, אבל בסוף חילצנו אותן.
אחרי כל זה הגענו לבודפשט, שכרנו להן דירה, דאגנו להן לאוכל אכלו ושישנו טוב. חשוב לי להגיד שזה לא נגמר שם, זה ממשיך עם סיוטים בלילה והתקפי פאניקה. פתאום נופלת ההבנה שלא משנה מי היית לפני, מנכ"ל, מזכירה או קופאית בסופר- כולם אותו הדבר: פליטים. לאף אחד אין קורת גג, אנשים צריכים להתחיל את החיים שלהם מאפס. יש כאלה שיש להם מזל שיש להם משפחות כמונו שיכולים לעזור, אבל גם יש כאלה שפשוט נפלטו החוצה ואין להם כלום.
באחת הפעמים שהלכנו לקנות להן מצרכים, ניגשו אלינו שתי נשים עם ילדים קטנים, פליטות שהבינו שאני דוברת רוסית ושאלו איך מזמינים מונית, כי הן רוצות להגיע למרכז הפליטים בתחנה המרכזית. כמובן שעזרנו להן הזמנו להן מונית, אבל המצב הוא נוראי וחולני, אנשים מתחילים להתרגל לסיטואציה וזה מה שמפחיד. ברגע שזה נהיה שגרה זו הבעיה".
מה הלאה, מתכננים להביא אותן לארץ?
"כן, החלום הוא להביא אותן, והלוואי שהמדינה תפתח את השערים שלה לפליטים כמו בשאר אירופה. אני חושבת שאנחנו עם שסבל כל כך הרבה, למדנו מסיפורים ועדיין מתחנכים על הסיפורים שמלמדים לעזור, להיות טובים, לא לתת מקום לשוני של דת, גזע או מין. אנחנו מדינה ששורדת על ניסים, לא הגיוני שלא פותחים את השערים שלנו לאזרחים שצריכים עזרה!
איך זה קורה? אני מבינה שאנחנו מדינה קטנה וריבונית, והדת היהודית זה מה שמאחד אותנו. וכן, אם נכניס הרבה אנשים שהם לא יהודים זה בעיה, אבל אפשר שנייה לשים את זה בצד ולאפשר מעמד פליט, לפחות למשפחות שלנו האזרחים. כל מה שהמדינה נותנת כרגע זה לא מספיק.
לצערי הן לא זכאיות לעלות מכורח חוק השבות, וגם אם נרצה להוכיח קשר ליהדות, איך נעשה את זה? כשהן עזבו את הכל תוך שעה והפכו לפליטות בלי שום דבר. כרגע, הן עברו מהונגריה לגרמניה וינסו להבין איזה מעמד פליט הן יכולות לקבל. משם הן פשוט יצטרכו להתחיל חיים מאפס.
הסיפור הזה לא באמת נגמר, הוא רק התחיל, אבל גם העובדה שהם כבר לא במלחמה עכשיו זה חתיכת הישג".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
