שחקן בשבוע - ראיון עם אגדת העבר של הפועל ב"ש, מאיר ברד

ביום ראשון האחרון חגג מאיר ברד יום הולדת 72. מי שארגן לו את האירוע היו ילדיו, ולטענתו העובדה שהוא זוכה לחגוג את היום, לא מובנת מאליה בכלל – "הזמן רץ, ולא מחכה לאף אחד. אני יכול לספר לך שבמרץ האחרון עברתי ניתוח מעקפים". "כבר הייתי בסכנת מוות" הוא טוען, אבל בעקבות פעולה מהירה של אשתו והרופאים, ניצלו חייו. וכן, אחרי 12 יום הוא כבר היה בחוץ. איש ענק ולוחם כבר אמרנו?

ברד מתגורר כעת ברחוב רמב"ם, יחד עם אשתו דינה. יש לו בת אחת חרדית, ועוד בן שגר בדרום אפריקה. שלושת הילדים הנוספים מתעסקים כולם איך לא – בכדורגל. ניר, מאמן הפועל ירוחם, אור, שחזר לשחק לאחרונה במ.ס ב"ש, והדר, שמשחק כרגע דרומה באילת.

בילדותו גדל מאיר בשכונה א', ברחוב כצנלסון הוותיק. הוריו רחמים ואסתר, עלו מטוניס, והביאו לעולם ארבעה בנים – "כשאני גדלתי בא', קראו לה אז 'שכונת העוני'. אני זוכר שהיינו משחקים כדורגל על החצץ והאבנים בין הבתים. ולא רק אני, אלא גם כמה מהגדולים כמו - רפי אליהו ושמואל אדמון". מבחינת ברד, לשחק כדורגל היה הדבר הברור מאליו - "כל החיים הייתי בכדורגל. יחף, עם נעליים, על חול, על רצפה, זה לא שינה לי, כי כדורגל תמיד היה בראש שלי. למעט פרק זמן קצר שבו פתחנו אני ואפרים צבי קבוצת כדורסל. וגם בענף הזה זכינו בכמה תחרויות בבאר שבע, ואפילו יש לי בבית את הגביע מאותה תקופה".

בזמן התיכון הלך ברד לבית ספר המקצועי "עמל", אבל גם שם היה מבריז משיעורים - "פשוט הייתי הולך לשחק כדורגל כל הזמן, גם כשלא הייתי אמור". למזלו ומזלנו, בזמן אחד מאותם ימים בהם החליט לא להיכנס לשיעור, חזו בכישרון מספר חברי הנהלת באר שבע דאז – " פתאום פנו אליי חברי הנהלת הקבוצה לשעבר - כספי ודדה אלבז, שראו אותי ואמרו שכדאי לי הגיע להתאמן עם הקבוצה".

אתה זוכר את המשחק הראשון שלך בבוגרים?

"בוודאי. הייתי בן 15 וחצי, והיה לנו משחק מול הנוער של הפועל ירושלים. מדובר היה במשחק שהיה אמור להיערך לפני המשחק של שתי הקבוצות הבוגרות של ב"ש וירושלים. שיחקתי 10 דקות בקבוצת הנוער, עד שאמרו לי 'יחיאל מור רוצה אותך לבוגרים'. ואני אמרתי שאם לא משתפים אותי בוודאות, אני לא הולך. הבטיחו לי שכן, אז נסעתי למלון "אביב" בעיר העתיקה שם שהתה הקבוצה לפני המשחק.  במשחק עצמו הבקעתי שני גולים מדהימים שאני לא אשכח בחיים – בגול הראשון קיבלתי דאבל פס ובעטתי טיל לחיבורים. ובגול השני הגביהו קרן והתרוממתי לנגיחה".

איך זה היה לעלות לבוגרים של הפועל באר שבע?

"בהתחלה היססתי מן הסתם. הרי הגעתי לקבוצה הבוגרת בגיל מאד צעיר, וחששתי איך יקבלו אותי. אבל מעבר לכך, זה היה פשוט חלומי. פתאום יצא לי לשחק עם שמואל אדמון הגדול (שקראנו לו "אוזביו", על שם הכוכב של נבחרת פורטוגל), וכמובן שאהרון קול-צבר היה שם ועוד רבים אחרים. אתה חייב להבין, שגדלתי היו מגיעים 15 אלף איש למשחקים, בזמן שבעיר כולה עוד היו בזמנו רק 70 אלף תושבים. זה היה מטורף בכל קנה מידה אפשרי".  

יש לך משחק אחד שאתה זוכר במיוחד?

"קשה לי לבחור אחד, כי יש כמה שחקוקים בזיכרוני. למשל, כשיחקנו בבית נגד מכבי תל אביב, והבקעתי צמד לחיים לוין הגדול, בגיל 16.5. וזה לא היה מובן מאליו בכלל. אז כמובן בקושי היו כלי תקשורת, אבל חזרתי הביתה ואנשים היו בטירוף. עוד משחק שזכור לי במיוחד הוא הגול שלי מול הפועל ת"א. הייתי פצוע עם רגל שמאלית נפוחה, והיה לי קשה אפילו לעמוד. אז הביאו את ד"ר ניסים, הרופא של הפועל תל אביב. וניצחנו 4-2 בבלומפילד, ולפי דעתי זה אחד המשחקים הכי טובים שהיו לי בקריירה. אני גם לא יכול לשכוח את המשחק במחזור האחרון, בעונה שאחרי עונות האליפות. היינו בסכנת ירידה, ושיחקנו מול מכבי חיפה שאומנה על ידי אלי פוקס. ואורי בנימין הגביה לי כדור, ואני בעטתי פצצה לחיבורים, והורדתי את מכבי חיפה ליגה. אני לא אשכח את המשחק הזה לעולם".

באותה תקופה, היו דיבורים בלתי פוסקים על מחנות בין השחקנים הטובים, אתה, אביטן ונומה. זה נכון?

"לא היה דבר כזה מאז ומעולם. וגם שכן היו מידי פעם ריבים, אותי זה לא עניין. כי שאני הייתי עולה למגרש, מבחינתי מי שלבש חולצה כמו שלי היה חבר שלי ושותף שלי. הדבר היחיד שעניין אותי והיה חשוב לי זה שהקבוצה תנצח".

בהמשך הקריירה, הגיעו הדיווחים על הילד המוכשר מרחוב כצנלסון, עד למזכירי ההתאחדות לכדורגל. ברד המשיך לעבוד קשה, ואף זכה לזימון מרגש לנבחרת הנערים המתהווה של המאמן רחביה רוזנבוים – "שלחו אותנו לטורניר בקאן שבצרפת, למשחק הראשון אי פעם של נבחרת הנערים של ישראל. אחר כך הצטרפתי לאמציה, שיחד עם עמנואל שפר לקחו אותי לבנגקוק עם נבחרת הנוער. והם בכלל שמו אותי בתור מגן שמאלי, והאמת גם שם הצטיינתי, והפסדנו רק בחצי גמר בגביע אסיה. אחרי הטורניר הזה כבר קיבלתי את הזימון לבוגרים".

מאיר ברד היה הקבוצה והקבוצה הייתה הוא, אין דרך אחרת לאתר זאת. מספר פעמים נופה והוגלה אפילו, אך מהר מאד הבינו בהנהלה האדומה את גודל הטעות – "היו מספר פעמים בהם ניסו לגרום לי ללכת, וכל פעם התבקשתי לחזור בחזרה. אני זוכר פעם שהודחתי מהסגל בגלל טענות שאני מבלה יותר מידי. במחזור שאחריו שיחקנו מול חדרה והקבוצה הפסידה באופן מביש. כמה ימים לאחר מכן כבר התקשרו אליי שאחזור".

עם זאת, למרות שהיה כוכב ללא עוררין כאן בעיר, בשורות הנבחרת יכול היה להיות אף יותר גדול. הבעיה היא שבמדים התכולים לבנים, ברד לא קיבל את אותם "הנחות" שקיבל במדי קבוצת הבית שלו. 13 משחקים היו לו במדי הנבחרת, אבל את הטורנירים החשובים ראה מהבית, ולטענתו זאת אשמתו הבלעדית. פעמיים נופה מההרכב, בפעם הראשונה זה קרה ממש לפני הנסיעה לגביע העולם האגדי במקסיקו 70 (זה לא הפריע לו לשמור את הרדיו טייפ, שקיבלו השחקנים לכבוד העלייה לגביע העולמי). בפעם השנייה כבר היה לגמרי כוכב ענק, וגם אז זה קרה לפני טורניר גדול – אולימפיאדת מונטריאול 76.

למה בעצם ניפו אותך בפעם הראשונה, לפני הנסיעה למונדיאל?

"באחת הנסיעות באוטובוס, התחילו לדבר עם שחקנים על נושאים שנראו לי לא נאותים נקרא לזה. ואני הערתי על זה, ומאותו רגע הוחלט לנפות אותי. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי לאחר מכן, כי הכדורגל היה בדם שלי. וזאת הייתה פליטת פה שטותית, שלא הייתה במקום".

ומה עם הניפוי הגדול בשנת 76?

"יצאנו אני ורפי אליהו מבית המלון בשוודיה, וזה היה רגע לפני המחנה אימון באוסטרליה. עשיתי שטויות של ילד מהשכונה, והתחרטתי על זה בגדול".

מי היה המודל לחיקוי שלך במהלך הקריירה?

"בשבילי זה תמיד היה יוהאן קרויף, הכוכב של הולנד. התנועה שלו והיכולות שלו, זה משהו שתמיד הייתי מנסה לחקות. והוא היה המורה דרך שלי בכל הקשור לסוג השחקן שאני רוצה להיות".

אתה מרוצה בסך הכל מהקריירה שלך ?

"בטח שאני מרוצה. זכיתי באליפויות, זכיתי בשחקן העונה, הבקעתי המון שערים, ובשבילי זה היה כבוד גדול לייצג את הקבוצה ואת והעיר שלי. אמנם אני קצת מבואס על השטויות שעשיתי בנבחרת. שבגלל התנהגות  לא בוגרת בכלל, של ילד, הפסדתי כמה מהרגעים הגדולים במהלך ההיסטוריה של הנבחרת. המון שנים שזה כאב לי, אבל היום אני שלם עם זה. כי עבדתי קשה בשביל הקריירה שלי, ובזמנו הייתי מתאמן 3 פעמים ביום, בתקופה שלא הייתה מודעות לזה בכלל".

לפני מספר ימים הלך לעולמו מאמן העבר האגדי של הפועל באר שבע, ומי שהוביל אותה לשתי אליפויות היסטוריות – אמציה לבקוביץ'. ברד, כאחד מכוכבי הקבוצה, היה אחד מהשחקנים להם היה עם לבקוביץ' קשר שהוא הרבה יותר ממאמן-שחקן – "אמציה היה בשבילי כמו אבא, אפילו כמו אח גדול. אהבתי אותו והחזקתי ממנו כמאמן מצוין ואדם ענק, והוא היה מתייעץ איתי הרבה האמת. בין אם זה החלטות לגבי ההרכב או סתם תהיות על הקבוצה עצמה. כזה היה אמציה, משתף וחולק יחד עם השחקנים, כי הוא הבין שכולם ביחד באותה סירה".

לסיום מאיר, מה אתה חושב על הקבוצה השנה?

"תראה, עד עכשיו אין לי בכלל טענות כלפיהם, כי בסופו של יום אנחנו במקום הראשון. אני רק מקווה שיתעוררו מבחינת היכולת לפני שיעקפו אותנו בסיבוב. בינתיים אני לא חשוב שצריך להיכנס לפאניקה, כי לדעתי יש קבוצה מאד טובה השנה. אני גם חושב שרוני לוי עושה את העבודה שלו בסך הכול. אני אישית מעדיף לנצח בסופו של דבר, כי לטעמי זה הדבר היחיד שמשנה".