מעומר לטקסס: עמית ויגודה כובש את כדורסל המכללות בארה"ב

אחרי שנים של עבודה קשה והתמדה, וכשהוא רק בן 18, זכה עמית ויגודה מהיישוב עומר עם קבוצתו בטקסס בתואר אליפות ליגת המכללות של ארצות הברית בכדורסל לכיסאות גלגלים. מעבר לתואר הקבוצתי הנחשב, עמית אף הצטיין לאורך הטורניר וזכה בפרס השחקן המצטיין ה-MVP כשהוא קולע במשחק הגמר לא פחות מ-26 נקודות, מוסיף 16 ריבאונדים ומוסר 8 אסיסטים. אבל סיפורו של עמית מתחיל בגיל 11, כשהוא רק ילד ונאלץ לקבל את ההחלטה שתשנה את חייו, ולדבריו אף תציל אותם.

"נולדתי עם בעיה של שבר בשוקה, בכל פעם שהרגל שלי נשברה או כשנפצעתי היא הייתה חלשה מידי בשביל לאחות את השברים. בהמשך גם התפתחו גידולים ברגל שהחלישו אותה וגרמו לכאב עד מצב שלא יכולתי לדרוך עליה. עד גיל 11 עוד נלחמתי לנסות לחיות עם הרגל אבל אז החלטתי לעבור קטיעה מתחת לברך ברגל ימין", סיפר ל'באר שבע נט' עמית. עמית נולד וגדל ביישוב עומר שליד באר שבע, יש לו שני אחים גדולים ואחות אחת קטנה ממנו. כשהיה בן 10 עבר עם המשפחה לאזור סן פרנסיסקו בארצות הברית למספר שנים ושם גם נחשף לעולם הכדורסל.

"בתור ילד הייתי מופנם יותר, עצבני על העולם כי הרגשתי אאוטסיידר בגלל המצב הפיזי שלי, כי לא יכולתי לעשות מה שכולם עושים", נזכר עמית, "אני גם זוכר ששני האחים הגדולים שלי תמיד עסקו בספורט ואני בתור האח הקטן מסתכל עליהם ורוצה להיות כמוהם. כשחיינו בארצות הברית אמא שלי מצאה מרכז קטן לכדורסל לכיסאות גלגלים והתחלתי לשחק שם. ברגע שהגעתי למרכז הזה הבנתי שזה משהו אחר, ישבתי על הכיסא ואני קולט שאני מהיר וחזק, שאני יכול לעשות דברים שלא יכולתי לפני וזה הרים לי את הביטחון. גרם לי להבין שאני יכול להצליח בעוד תחומים בחיים ולא רק בכדורסל. ההתמודדות בילדות הייתה קשה אבל הכדורסל הראה לי את האור".

כעבור שלוש שנים בהם גרו בארצות הברית, חזרו עמית ומשפחתו ליישוב בדרום הארץ. בהתחלה חשב עמית שלא יהיו לו את אותן האופציות להמשיך ולשחק כדורסל אך יצרו קשר איתו ממרכז הספורט לנכים ספיבק ברמת גן כדי שיתאמן ויצטרף אליהם. "כשחזרנו לארץ פחדתי שאחזור לאותו המקום, אבל למזלי גם כאן יכולתי להתאמן ולשחק", מספר עמית, "זה היה מאתגר בתור ילד בן 13 לנסוע כמה פעמים בשבוע אחרי הלימודים למרכז. זה גם פחות מסודר לעומת ארצות הברית, הליגה יותר קטנה ומחולקת לפי רמות ולא לפי גילאים".

המשחק כאן היה שונה עבורך לעומת מה שחווית כילד בארצות הברית?

"כן, המודעות לספורט הנכים היא קטנה יותר בארץ. לצורך הדוגמה תחשבי על ילד בן 13 שמשחק מול גבר בן 30 באותה הליגה, כי החלוקה נעשית לפי רמת המשחק ולא הגיל... היו משחקים בהתחלה שנסעתי עד לירושלים למשל למשחק ובסוף קיבלתי רק 30 שניות בסיום. היה לי קשה אבל גם ידעתי שאני טוב ויש לי פוטנציאל ואני רק צריך לחכות עד שזמני יגיע, אז התאמנתי קשה, המשכתי להתמיד ולנסוע, שיחקתי במפעלים אירופאיים וביורוליג עם נבחרת ישראל הצעירה וגם זומנתי לנבחרת הבוגרת, עשיתי את הקפיצה וקיבלתי הצעה לשחק באוניברסיטת טקסס".

העבודה הקשה משתלמת

ואכן עמית קיבל מלגת כדורסל והצטרף למכללת UTA (University of Texas Arlington) שם הוא לומד מנהל עסקים. עם קבוצת הכדורסל שלו Movin Mavs זכה עמית בעונתו הראשונה בקבוצה באליפות ליגת המכללות לכיסאות גלגלים ונבחר למצטיין בגמר.

ידעת שאתה רוצה ללכת ללמוד בחו"ל, מה עמד מאחורי ההחלטה הזו?

"זה תמיד היה החלום שלי, הייתי מאוד מתוכנן, ידעתי שאני רוצה לסיים תיכון, לקבל מלגה למכללה ולהתאמן חזק בשביל המטרה הזו. מגיל 13 זו הייתה המטרה כי הכדורסל בסוף ייגמר. את יכולה לשחק מקצועי אבל לא תעשי את הכסף שאת עושה בכדורסל רגיל, כדורסל נכים זה יותר חובבני. אז תמיד חייב שתהיה תכנית ב', לכן אני גם עושה את התואר".

ספר על העונה שעברה עליכם, איך היה לזכות באליפות בסיומה?

"במיוחד עם הקורונה הייתה עונה מאוד מאתגרת, גם עם המעבר למדינה שזה שונה כשאתה לבד. זו הייתה שנה של למידה בשבילי, להכיר את התרבות, לראות איך אני מסתדר גם כספורטאי וגם כסטודנט. כי אם אני רוצה ללמוד באוניברסיטה אני חייב להיות שחקן טוב כי המלגה מבוססת על זה, ומצד שני אם לא אלמד אני לא אשחק, אז חשוב היה למצוא את האיזון בין השניים. אני כל יום משבע בבוקר עד שמונה בערב לומד ומתאמן, זה היה מאתגר אבל כל השנה הזו והאליפות בסופה הייתה חוויה גדולה. האליפות הייתה סוף מתוק לשנה הזו".

נבחרת גם לשחקן ה-MVP, איך זה היה עבורך?

"תמיד הרגשתי שאני בולט וטוב בתחום הזה, אבל לא ציפיתי שבשנה הראשונה שלי שאגיע למכללות אוביל קבוצה לאליפות. אבל ידעתי שעם עבודה קשה אני יכול להצליח, שהכל אפשרי. כל השנים האלה גם כנער נסעתי למרכז כל הזמן, וויתרתי על זמן עם חברים ומשפחה, הכל בשביל הספורט ובסופו של דבר זה משתלם וזה כיף גדול".

"הספורט הציל את החיים שלי"

סיפורו של עמית מעורר השראה ברבים, כבחור צעיר שלא נותן למגבלה לעצור אותו וממשיך לעשות הכל כדי להגשים את החלומות שלו. "אני מסתכל על כיסא הגלגלים כמו ששחקן כדורסל מסתכל על נעלי הכדורסל שלו. בשביל לעסוק בספורט שלי אני צריך את כיסא הגלגלים, אני לא רואה את זה כמעמסה או מגבלה", הוא מסביר.  

מה דעתך על ענף כדורסל הנכים בארץ? האם אין בו מספיק השקעה ותמיכה מהקהל והתקשורת?

"אני חושב שספורט הנכים בארץ, בעיני הקהל ששומע או מסתכל על זה, זה נראה לו כספורט שיקומי. לא כמו כדורגל או כדורסל או כל ענף ספורט אחר, אבל אני מרגיש שזה משתפר במיוחד עם כל החשיפה שגם אני מקבל ומנסה לקדם את זה, אבל כמובן שתמיד יש עוד עבודה לעשות. לדעתי אחרי שמישהו בא ורואה בעיניים אותנו משחקים כדורסל הוא מבין כמה זה אחרת, זה כמו מכוניות מתנגשות עם כדורסל, זה כיף חיים! במשחק אנשים נופלים, מתגלגלים... בגמר חתכתי את כל היד על גלגל של כיסא, זה ספורט פיזי ותחרותי לכל דבר. אני מתאמן שלוש פעמים ביום, זה ספורט אליטה ואני מקווה שיהיה כזה יום אחד גם בעיני המתבונן".

מה המסר שחשוב לך להעביר לקוראים?

"אני רוצה לקרוא לעוד ילדים, מבוגרים וכל בן אדם עם מוגבלות שנמנע מלעסוק בכדורסל או ספורט רק בגלל שזה קשור לכיסא גלגלים- לא לתת לזה לעצור אותו. גם אני הייתי בראש הזה אבל אפשר לפתח את הספורט הזה, וזה פשוט מציל חיים. כל מי שיש לו מוגבלות פיזית שלא עוסק בספורט- צאו החוצה, לכו מסביב לשכונה עם כיסא הגלגלים, רק תתחילו לזוז ותבינו את השינוי שזה יכול לעשות, זה באמת מציל חיים, זה הציל את החיים שלי והפך אותי למי שאני היום. אם עכשיו תגידי לי שאת יכולה להביא לי רגל חדשה אני אגיד לך "לא, תודה"".

מה החלום הבא שלך?

"בינתיים נגמרה העונה במכללה אז אני כאן בארץ לומד מרחוק, ממשיך להתאמן ולהשתפר לקראת הענוה הבאה ולמשחקי הנבחרת. החלום אחרי המכללה זה ללכת לשחק כמה שנים באירופה, שם זה כמו הnba של כדורסל כיסאות הגלגלים. ואני רוצה לייצג את נבחרת ישראל, להגיע לאולימפיאדה ולהגשים את החלום הזה".