דעה: היי שלום ותודה על האליפויות

לפעמים דברים נגמרים בלי שאפשר לראות את זה בא. ולפעמים הכל זה חלק מתהליך אחד ארוך, שאי אפשר ממש להצביע על ההתחלה שלו או למצוא את כל הסימנים שהובילו אותך לנקדה שאליה הגעת. ואז פתאום בנקודה הזו, בלי מושג איך מצאת את עצמך פה, ואיך לחזור לנקודת השמירה האחרונה במנג'ר. וכולנו, אוהדי באר שבע, מצאנו את עצמנו יחד במקום של חוסר ודאות קיצוני, בתוך אחת מהתקופות המוזרות יותר שכנראה יצא לכל אחד מאיתנו לחוות. והנה איבדנו איזו אחיזה במציאות הישנה שעוד הייתה לנו. ובכל זאת.

לאנשים יש זיכרון קצר. זו תופעה ידועה, אבל מדובר בתופעה שמקצינה מאוד כשמדובר באוהדי כדורגל. אנשים לא אוהבים לחשוב שנים אחורה. כשאני נזכרת בכך שלפני שאלונה קנתה את הקבוצה (בקיץ 2007), התחלתי לאבד קשר לקבוצה, אני כמעט נבוכה. היה לי מנוי מגיל חמש, אבל ב-2003 לא חידשתי אותו. הלכתי מידי פעם למשחקים, וזה לא שלהשיג כרטיס היה קשה. זה התחיל כסוג של חרם והמשיך סתם כי לא התחשק לי לבוא. עדיין התאכזבתי מאוד במשחקים, וכעסתי מאוד במשחקים ואפילו יש לי טור שכתבתי ב-2005 על כמה זה נורא לרדת ליגה, שמעולם לא פורסם. אבל החיבור לקבוצה הלך ודעך. חשבתי שכמו רבות מחברותיי שיצאו מהסיפור הזה של הכדורגל קצת קודם, הנה גם לי זה קורה, גם אם קצת באיחור. ואז אלונה קנתה את הקבוצה, בדיוק כשאני מתחילה שירות צבאי, ודווקא אז אני קונה מנוי שלאור העובדה שאני חיילת שסוגרת כל שבת שניה, בקושי אשתמש בו.

ובהקשר הזה אוסיף שזה לא קל להיות ילדה בת 18 שאוהבת כדורגל ובדיוק מתגייסת. כדורגל תמיד עולה די מוקדם בשיחה כשמכירים אנשים חדשים (והעובדה שאני צופה במשחקים במועדון חיילים רק מוסיפה) והתגובה של כולם היא זהה – אותו מבט מופתע ("את?"), ואחר כך כולם חושבים שהם מקוריים ומספרים איזה בדיחה ששמעת כבר מעשרות אנשים לפניהם. אבל בדיוק ברגע הזה הזכרתי את הבעלים של הקבוצה שלי. מקור גאווה קטנטן.

ממש לפני שהתחיל הסגר ואיסור ההתכנסות (כמעט הזוי לכתוב את המילים האלה, מודה) הספקנו לערוך אזכרה לאבא שלי (שנפטר בשנת 2015). סיפרתי שם לאנשים על איך כשהייתי ילדה שאלתי אותו אם פעם זכינו באליפות, והוא סיפר לי שזה היה בשנות ה-70 ("ואו, לפני עשרים שנה, זה מלא!") והתחיל לשיר את שיר האליפות מאז (אם במקרה לא שמעתם את השיר, חפשו ביוטיוב הקרוב לביתכם). קינאתי בו מאוד שראה את הקבוצה שלו (שלנו, בעצם) זוכה באליפות. אלה היו השנים הראשונות של אלי ז'ינו במועדון והטעם של הגביע עוד לא נשכח, אבל ההווה היה מר, והיה לי קשה לתפוס אפשרות שנזכה באליפות. שזכינו פעם באחת כזו. שנים אחר כך בכל יום הולדת איחלו לי חברים ומשפחה "להישאר בליגה, כי מה כבר נאחל לך, אליפות?".

אבל בסוף היא באה, אחרי 40 שנה. הקבוצה היחידה בישראל שזכתה באליפויות בפער כל-כך גדול מהאליפות האחרונה. לא חושבת שאני הולכת לחדש למישהו כשאגיד שאלונה ברקת הביאה את השנים הכי יפות של הפועל באר שבע. שלוש אליפויות ברציפות. כמו חלום שהתגשם. כל אוהד התרגש להיכנס לטרנר, המרדף אחרי כרטיסים למשחקים, אלה היו עונות קסומות. נהניתי מ(כמעט) כל רגע. אלונה ברקת אחראית על כמה מרגעי האושר הגדולים בחיים שלי ושל רבים אחרים. אבל גם לדברים טובים יש סוף, והסוף של התקופה הזו הגיע וממש לא עכשיו, כשאלונה עוזבת.

הסיטואציה עדיין מורכבת, עבור כל אחד מהאוהדים. כל אחד מאיתנו שוחה בים של חוסר ודאות, רבים מאיתנו איבדו את עבודתם באופן קבוע או זמני, וגם האי הבודד והקטנטן הזה, שהוא הפועל באר שבע ושאולי הצלחנו להניח עליו את האצבע הקטנה של הרגל נלקח מאיתנו.

וכך, מצד אחד נלקח מאיתנו אותו אי בודד, אותה חלקת אדמה קטנטנה, הנחמה היחידה בתוך ים חוסר הוודאות. אישית, כילדה חלמתי להיות הבעלים של הקבוצה, ובשנים האחרונות כששואלים אותי אם הייתי רוצה להיות הבעלים, התשובה שלי היא "למה, מה קרה לאלונה?". אז, כן, אותי זה בהחלט מפחיד. אבל מצד שני, צריך להודות, הפועל באר שבע היא כנראה לא בראש מעייניו של אוהד הקבוצה הממוצע נכון לעכשיו (וזה מוזר מאוד להודות בזה), ויש בכך בכדי להקל על הבשורה הזו, שמשמעותה המלאה עדיין איננה ברורה לנו (אבל ברור שאחת מהאפשרויות היא צניחה זריזה לליגת השנייה).

לא סתם הטור הזה לא עוסק בשאלה מה היה. איך היה. יש דברים שלעולם לא נדע בביטחון. והאמת היא שפשוט לא איכפת לי. כך או כך, עצוב לי מאוד. יש לי בחילה, וכאב בטן, ורצון כללי להיכנס למיטה ולישון עד השבוע הבא או לפחות לצאת מכל מדיה שמספקת מידע על הפועל באר שבע. אבל בעיקר עצוב לי. ברור לי שזה סוף, לא יודעת אם "הסוף", כי מתישהו נחזור כולנו לטרנר לראות כדורגל (בתקווה), אבל בהחלט סוף.

נכון, אני גם כועסת על כל המעורבים בדבר. אבל כרגע מעדיפה להיזכר ברגעים היפים ורק לומר לאלונה – תודה.