"תמיד ניסיתי להביא יושרה לפוליטיקה ולפעול נכון"
23.01.22 / 16:30
שמעון סולומון בקרוב יתחיל את כהונתו כשגריר ישראל באחת המדינות המורכבות באפריקה - אנגולה. עוד לפני כן, פגשנו אותו לשיחה על הקריירה הענפה של בתחום החברתי, ההיכרות הראשונה עם יאיר לפיד, הילדות בשכונה יא' וגם על ההבטחה כי יחזור לדרום בעתיד הלא רחוק
"היינו מטרה קלה כשהגענו לארץ. היו בשכונה כמה ילדים אכזריים, שהיו מאד גזענים כלפינו. היינו אטרקציה – כמו קוף על העצים. פתאום נחתו בבאר שבע אנשים שחורים, ולא הכינו אף אחד להגעה שלנו. והספונטניות הזאת, הייתה קשה מלהכיל".
כך נראים ומרגישים חוויותיו של חבר הכנסת לשעבר ושגריר ישראל באנגולה, שמעון סולומון, שרק הגיע לבאר שבע עם משפחתו באוגוסט 1980. לאחר מסע ממושך ומפרך מאתיופיה, דרך סודאן הקשוחה ועד ההגעה הנה – לרחוב שאול המלך בשכונה יא'. לטענתו, שם בדיוק, ברגעים האלו שהיה הולך ברחוב ושומע מתושבים שונים מילים מזעזעות כמו –"כושי סמבו" וכד', הוא נבנה והפך לאיש החינוך והעשייה שהוא היום – "זה היה מאד טראומתי. וזה הבסיס לעשייה שלי ומה שמניע אותי. המסע הזה כילד, היה הדרייב שלי לכל מה שאני עושה".
סולומון (52) מתגורר כעת בגן יבנה, יחד עם אשתו שלווה, אחות באסותא (במקור גם מב"ש) ושלושת ילדיהם. אל הארץ הגיע לאחר שעבר בפיתולים דרך סודן המסוכנת – "חשוב לי לציין, שהעלייה לא הייתה בגלל אילוץ או אירוע כזה או אחר. אנחנו גדלנו על חינוך באופן הכי תמים ועמוק, ועל הרעיון שאנחנו צריכים להגשים את היהדות. הכול היה מבוסס על זה. וכשהגיע היום, אנשים לא חשבו בכלל אם כן או לא. פשוט ידענו שעולים לארץ ישראל".
על המסע המפרך הוא מספר – "ראינו כמה דברים קשים בדרך. וכל הזמן שמענו סיפורים על מה שקורה באזורים האלו. וחזינו באנשים מתים באמצע הדרך, וראינו לא מעט קברים עראיים. אני זוכר במיוחד שלא שתינו מים, והיינו על סף עילפון, אז אבא שלי, יחד עם עוד כמה גברים הלכו קילומטרים שלמים, בשביל ג'ריקן מים קטן. ואני זוכר אותם עוברים בשורה, בשביל שכל אחד ישתה שלוק. היו רגעים שחשבנו אפילו שאמא שלי לא תשרוד, אבל למזלי זה לא קרה והיא הצליחה לסיים את המסע".
איך הייתה באר שבע בזמנו, ועוד לעולה חדש?
"היו פה כמה אנשים, שעשו כל שביכולתם למעננו. בין אם זאת המדריכה שלי באותו זמן במרכז הקליטה, שעשתה באמת את המקסימום בשבילנו. ואני חוזר ומציין, וגם שנים לאחר מכן יצא להרהר בנושא – למרות שהטיפול בעולים לא היה ברמה גבוהה, ונעשו טעויות, אני לא חושב שהן נעשו בכוונה תחילה. המדינה פשוט לא ידעה מה לעשות איתנו בזמנו".
בזמן שהיה בתיכון, נשלח סולומון לכפר נוער ולאחר מכן התגייס לצנחנים דרך פרויקט של אל"מ במיל', יעקב חסדאי ששמו היה "פרויקט חסדאי". מטרת הפרויקט הייתה - ליצור מסלול ייעודי לפיקוד עבור חיילים מרקע סוציו-אקונומי נמוך בעלי נתונים גבוהים ומוטיבציה לשירות משמעותי. לאחר השחרור, החל מיד שמעון ללמוד באוני' בן גוריון כשבמקביל הוא משמש כיועץ חינוכי בתיכון ה' המיתולוגי. בין היתר, היה מקדיש מזמנו למען עבודה עם עולים חדשים, אשר שוכנו בשכונת נחל בקע.
שם התחילה מבחינתך העשייה החברתית?
"כן, בוודאי. ולפני התואר הראשון שעשיתי בעבודה סוציאלית, פגשתי את פרופ' מיכאל אלקן, רופא בסורוקה ותושב עומר, ושאלתי אותו – מה ללכת ללמוד? והוא שאל אותי מה אתה רוצה להיות? אמרתי לו – 'אני רוצה לעשות עבודות ציבוריות, להתקדם בפן החברתי והחינוכי. זה מה שבוער לי. לא משפטים, ולא רפואה'. והוא אמר לי תלך ללמוד עבודה סוציאלית, כי שם אתה תלמד רגישות חברתית מהי. אז לאחר התואר הייתי יועץ חינוכי וד"ר רות פרנקל הייתה המנהלת. והיא זאת שקיבלה אותי באופן מיוחד, למרות שלא היו לי את כל האסמכות הנדרשות. היא פשוט האמינה בי".
בהמשך עבר שמעון מספר תפקידים חשובים ומשמעותיים – הוא עבד לצד שרי החינוך יוסי שריד ולימור לבנת, והחל לבנות לעצמו את שמו במסדרונות הכנסת – "לא היו הרבה יוצאי אתיופיה שהסתובבו בלשכות הכנסת בזמנו". לאחר מכן עבר להדריך במשרד להגנת הטבע, משם לסוכנות היהודית, שם היה רכז תעסוקה לאקדמאיים יוצאי אתיופיה שלא הצליחו למצוא עבודה.
ב-2005 נסע חזרה לארץ מולדתו אתיופיה, כשליח עליה מטעם הסוכנות – "זאת הייתה ממש סגירת מעגל". כשחזר, התמנה להיות מנהל מרכז קליטה ברחוב קלישר בשכונה ג' ועזב לאחר שקיבלת הצעה מפתה במיוחד – להיות אחראי תחום החינוך במדינת רואנדה באפריקה, ואף זכה שתיקרא על שמו ספרייה מקומית. אז הוא נסע, ובנה והקים, ולבסוף לאחר 3 שנים חזר והחליט – אני הולך לפוליטיקה.
מה גרם לך לבחור ללכת לפוליטיקה?
"בזמנו, קרה אירוע מכונן בקריית מלאכי – תושבי העיר הוציאו הודעה משותפת 'לא למכור בית לאתיופי באחד הבניינים'. והאירוע הזה גרם לי להבין שאני לא יכול לעמוד מנגד, ואמרתי לעצמי, בגיל 45 – אולי אני צריך לחשב מסלול מחדש. ואם אני באמת רוצה לעזור, זה רק בחקיקה ובוועדות הכנסת".
ולמה דווקא למפלגת "יש עתיד"?
"כשהחלטתי להיכנס, בחנתי ובדקתי את הנושא עם המון חברי כנסת לשעבר. ו''יש עתיד'' בדיוק התחילו את הקמפיין, וראיתי את הגיוון הבריא והחשוב שיש שם. אז כתבתי מכתב ליאיר לפיד (שאותו לא פגשתי אותו מעולם), ואמרתי לו למה אני חושב שאני צריך להיות שם. אז פניתי אליו באפריל 2012, ובזמנו עוד לא היה אפילו שם למפלגה. אז אני גאה לומר שהייתי בין המייסדים, והיה לי הכבוד להיות שם בכל הרגעים החשובים. אני חייב לומר שיאיר הוא אדם קשוב ואינטליגנט ברמות מטורפות, ואני מגדיר אותו חבר שלי עד היום".
העולם הפוליטי היה טבעי לך?
"לא, בכלל לא. יתרה מכך - כשפרשתי מהכנסת עשו לי מסיבה ורשמו לי משהו שמשקף אותי במיוחד, על כך שתמיד ניסיתי להביא יושרה לפוליטיקה. אני תמיד חשבתי שצריך לפעול נכון ולהיות הגון, ולא להבטיח סתם. אבל עם הזמן למדתי את לפלס את דרכי, וישבתי בכמה וועדות חשובות ביותר".
במהלך כהונתו, פעל שמעון רבות בתחומי החינוך ולמען יוצאי אתיופיה. הוא כיהן כראש השדולות למען חיילים יוצאי אתיופיה, למלחמה בגזענות ובאפליה, למען ההשכלה הגבוהה ליוצאי אתיופיה, לחיזוק כפרי-הנוער והפנימיות ולחיזוק יישובי הערבה.
יש לך חוויה זכורה במיוחד מהכהונה שם?
"אני זוכר שארגנו סיור בלתי נשכח, בחמש מדינות שונות באפריקה – קניה, אתיופיה, חוף השנהב, גאנה וברואנדה. הייתי שם במשך 8 ימים עם אביגדור ליברמן שהיה שר החוץ בזמנו, ועם מחלקת אפריקה במשרד החוץ. וזה היה מסע מאד מרתק. ניסינו שם להביא לקדמת הבמה את ההבנה שיבשת אפריקה היא שכנה, וצריך לחזק את הקשרים עימה. והם לעומת זאת רואים אותנו כמודל לחיקוי, ואנחנו צריכים אותם לצידנו. מעבר לכך, יש לנו הרבה מה לתת להם בהמון תחומים".
שנתיים ו-7 שבועות בילה סולומון בכנסת ישראל, עד שבשנת 2015 קיבל הזדמנות אשר מבחינתו הייתה הפנינה של הקריירה שלו עד כה – לנהל את כפר הנוער "כפר סילבר" ששוכן ליד אשקלון. בתור מי שגדל בכפרי הנוער של שנות ה-80, ועיצב שם את אישיותו, לחזור אל הכפר מן הדלת הקדמית הייתה בגדר הגשמת חלום – "כשהגיעה האופציה לנהל את כפר נוער סילבר, שהיה במצב קשה מאד מבחינה כלכלית, לא חשבתי פעמיים. והבאנו אותו לגבהים חדשים, והטיפול בילדי הפנימייה השתנה מאז רבות".
באוגוסט 2021, החליט שר החוץ וחברו של שמעון, יאיר לפיד – על מינויו של חבר מפלגתו לשעבר להיות שגריר ישראל באחת מהמדינות המאתגרות באפריקה, אנגולה. מעבר לכך, הוא יהיה גם אחראי על המדינות השכנות: קונגו הדמוקרטית, מוזמביק ושל האי הקטן, סאו טומה ופרינסיפה.
הרגשת שיש פה חזרה לשורשים האתניים שלך?
"ברור שכן. הרי אני אתיופי ואפריקאי. ואני באמת מאמין, שאני יכול להביא לאזור ערך נוסף. הכול מתחבר לשילוב טוב מאד טוב ונכון, לכן מאד שמחתי ורציתי את זה. אני לוקח את התפקיד בשתי ידיים ויש לי רף גבוה לעצמי. אני יכול לומר, שעד כה עשיתי עבודה טובה בכל מקום שהייתי. וגם עכשיו אני רוצה להשאיר חותם".
ומה יהיה הלאה מבחינתך?
"אני מאמין שעוד אחזור לפה (לדרום) בעתיד. בגלל המון סיבות. וכשאני מציב לעצמי מטרה, אני עומד בה. בתור מי שצמח מלמטה, אני חושב שיש לי עוד הרבה מה לתת".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
