''פתאום אני שומע מכת אש היסטרית. ואז התחילו צעקות שיש פצועים ושצריך לחלץ אותם''

''אני הרגשתי במילואים ההם שזרקו אותי לכלבים. פשוטו כמשמעו, ויתרו עליי – גם בקרב עצמו וגם למחרת וגם שנה אחרי'', כך אומר קובי ויטמן בן ה-49, תושב עומר. כששומעים את סיפורו של ויטמן קשה שלא לתהות – כיצד קורה שחיילים בפלוגת מילואים באזור גיל ה-30 לחייהם, אשר אינם מאומנים כראוי כמו חיילים קרביים בשירות סדיר, נשלחים אל תוך התופת ולקרב הכי קשה שידע צה"ל מאז 1982?

בנוב' 1990 הוא התגייס לצה"ל עם רצון רב לשרת המדינה, בשירות קרבי כמובן – ''רציתי להיות בסיירת מטכ"ל, אבל לא התקבלתי. אז הגעתי לסיירת גבעתי ואת רוב השירות העברתי בעזה. בזמנו לפטרל בחאן יונס ורפיח היה באופנה. אמנם עשיתי הרבה דברים נועזים בשירות, אבל באופן כללי אני חייב להגיד שהוא עבר די בשלום.''

את רוב השירות הצבאי הוא העביר בעזה, למעט מספר גיחות אל המדינה הצפונית, לבנון. "זכיתי'' להיות שם הוא אומר בצחוק, וממשיך – ''אני יכול לומר, שללכת בלילה בלבנון זה הדבר הכי מפחיד שחוויתי עד אז. מדובר בתחילת שנות ה-90, ואני הייתי מאלו שעומדים בראש התור. וכל הזמן שאתה שם אתה שומע סיפורים על מטעני צד, ואתה הולך ואתה אומר זה 'יכול לקרות בכל רגע''.

לא חששת לרגע?

''אתה ילד שזורם עם הכל. בסופו של דבר זה הרעיון של הצבא – לגייס אותך בגיל 18, כשאתה נטול דאגות ומחשבות.''

אחרי השחרור המיוחל, הוא ארז את הפקלאות ויצא למסע חובק עולם – ''תחילה עבדתי ביפן, ואחרי זה נסעתי מניו יורק לסנטיאגו בצ'ילה על אופנוע במסע שלקח קרוב לשבעה חודשים. אז כן, ברחתי. אמנם לא הבנתי את זה אז – אבל השירות לא עשה לי טוב. להיכנס בלילה אל בית שאנשים ישנים על מזרונים ולעבור דרכם, זה לא שגרתי.''

עם החזרה ארצה, הקים קובי להקה מקומית. המוזיקה תמיד הייתה חלק חשוב מהאישיות שלו – מהופעות בלהקות מקומיות בבאר שבע לפני הצבא, דרך ג'אמים בלתי פוסקים עם אחד שהיה שכן שלו בעומר – אביתר בנאי שמו. "כשחזרתי לארץ, אחרי שנה בחו"ל אמרתי – 'טוב, אני אעשה מוזיקה, כי אני לא יודע לעשות שום דבר אחר'. התחלתי לנגן בכל מיני הרכבים, ובין לבין התחלתי לעבוד כעוזר טכנאי. ועברנו למרכז אני והחברה, ודי מהר התחברתי להמון אנשים. בתווך התחלתי לעבוד על אלבום ראשון, שבסופו של דבר עבדתי עליו לבד. סיימתי לעבוד עליו בתחילת 2002, וכשהסינגל הראשון היה אמור להישלח לרדיו, הייתי כבר בצו 8 בג'נין''.

''חשבנו שהארץ במלחמה ואנחנו חוד החנית שלה. בפועל היא קרתה רק אצלנו''

חודש מרץ של שנת 2002 ייזכר לעד כאחד העקובים מדם שידעה מדינת ישראל. ''חודש הפיגועים השחור'' קראו לו בתקשורת, ומדובר בהגדרה מדויקת. 105 אזרחים ישראלים נרצחו ו-26 חיילים ישראלים נהרגו בפעולות טרור שונות ברחבי המדינה, כשהשיא כמובן הגיע עם הפיגוע הנוראי במלון "פארק" בנתניה, ערב ליל הסדר. מדובר בקש ששבר את גב הגמל מבחינת הממשלה, שהחליטה כי צריך לצאת למבצע רציני שיזעזע את המערכת.

בחזרה לקובי. האמן הצעיר, שזה עתה עושה את צעדיו המשמעותיים הראשונים בעולם המוסיקה, היה עמוק בתוך העבודות על האלבום. את הקריאה לבוא ולהתייצב הוא קיבל בדרכו לצימר בצפון בכלל – ''ידעתי שזה באוויר, אבל הייתי עסוק ביצירה. והאמת היא, שדי התעלמתי מהעולם האמיתי שבחוץ. הייתי אז גם אבא טרי לילדה בת 5 חודשים בלבד. ובדרך לצפון קיבלתי טלפון מרני המ"מ שלי שאמר לי להגיע. אז סובבנו את האוטו ולמחרת הייתי כבר בבסיס ליד אליקים''.

מה היו התחושות בקרב חבריך למחלקה כשפגשת אותם?

''אני חושב שדי הדחקנו את זה. אף אחד לא דמיין שהפלוגה שלנו באמת תילחם בתוך מחנה פליטים. אמנם אלו אנשים טובים עם ניסיון קרבי, אבל לא באמת מדובר ביחידה שמיועדת להילחם בטרור, אף אחד לא דמיין גם שזה מה שיקרה.''

אתה זוכר את היום הראשון ללחימה?

"בטח. נכנסו לג'נין לאחר שהלכנו ברגל כמה קילומטרים בלילה תחת גשם שוטף וכשבחוץ קור אימים. לאחר הליכה של כמה ק''מ, הגענו למתחם של בניינים אשר נמצאים מעל המחנה. היינו אמורים להשתלט על הבניינים האלה ולחפות קדימה על לוחמי גולני. כבר בהגעה ירו לכיווננו, אבל לא היו נפגעים.''

מה חשבת שהגעת לשם לראשונה?

''אני זוכר שהסתכלנו למטה, וראינו שדה קרב אל מול עינינו. זה היה נראה כמו מעין משחק מחשב באיזשהו מובן - הלוחמים נתקלו מלמטה ואני צופה על הכול מרחוק. אמנם אי אפשר היה לראות אם מישהו נהרג, אבל יכולת להבחין שיש בלאגן שלם.''

בבוקר שלמחרת, הגיעו הנגמשים. אז גם הבינו קובי וחבריו כי הם הולכים להיכנס פנימה במקום אותם חיילי גולני – ''מישהו החליט שצריך אותנו בפנים. אז לקחו אותנו, שעוד היינו סחוטים מההליכה, ומה גם שחלקנו עוד היו עם מכות קור. ואני זוכר שנסענו אל תוך הג'נין, ואז נפתח הצד האחורי של הנגמש וירדתי אל תוך העיר לראשונה.''

פחדת להיכנס אל תוך התופת, פחדת למות?

"תראה, במהלך הסדיר אתה עובר שלוש שנים שבהם מטמיעים בך סוג של אוטומט עם פקודת – "קדימה הסתער". ואמנם בן אדם נורמאלי כשיורים עליו הוא מתחבא, אבל הפקודה המלאה הזאת – 'נתקלנו מלפנים קדימה הסתער', גורמת לגוף שלך לעשות את זה. אני באופן אישי חשבתי שלי זה לא יקרה.''

למה?

"כי אני חייל טוב ומקצועי וגם יחסית עברתי הכשרה רחבה יותר מרוב האנשים שהיו איתי שם. אז אמרתי לעצמי – אני אדע להתמודד. בסופו של דבר אתה לא חושב שזה יקרה לך.''

ואם היית לך את ההזדמנות לא להיכנס?

''היו אנשים שלא הסכימו להיכנס. שאמרו - אני לא נכנס. וגם אני רציתי להגיד את זה, אבל לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה. ההכשרה שלי הייתה יותר חזקה ממני. בשלב הזה לא חשבתי כבר על זה ועל הרגשות.''

ישנם הרבה מיתוסים לגבי מבצע "חומת מגן". על מצבור המחבלים הענק שיש לטהרו, סיפורים על טבח ברחבי ג'נין ועוד. עם זאת, נראה כי גם כשהמלחמה התרחשה סביבם, מבחינת קובי וחבריו, טרם היה ברור נגד מי הם נלחמים או מה המטרה המרכזית – ''גם כשהיינו שם, היה קשה מאד לדעת מאיפה בכלל מגיעות היריות. אני אישית לא הבנתי לגמרי מי ירה עליי ומאיפה. היה כאוס מאד גדול – אף אחד לא באמת ידע מה קורה ומה עושים, או מה לגמרי הייתה המשימה. אמרו שצה"ל יכנס לג'נין וינקה את קן המחבלים, אבל אף אחד לא אמר לנו מה לעשות באמת. פשוט הלכנו דרך בתים, כי היה נוהל שאסור ללכת ברחוב. אז היינו שוברים קיר אחר קיר ועוברים לבית הבא, וכן הלאה וכן הלאה.''

ולא נתקלת במחבלים פנים מול פנים?

"אני חייב לומר שאני אישית לא ראיתי מחבל בעיניים שלי. כמובן שירו עלינו, ויכולנו לשמוע אותם. אבל לא באמת ראיתי אפילו גופה של מחבל. המחלקה שלי למשל, לא מצאה אף אחד מהמבוקשים שעליהם דיברו לפני כן. אמנם ראינו מטענים מאולתרים על דלת או חלון, אבל מדובר היה במשהו פרימיטיבי לחלוטין שבספק אם היה מתפוצץ.''

וככה העבירו קובי והפלוגה 8 ימים בלב ג'נין עם ''ארגון לוגיסטי גרוע מאד של הצבא'' לטענתו – ''אני יכול לספר לך על ערב אחד שהיינו כל כך רעבים, כי לא העבירו לנו אוכל ואף אחד לא דאג לנו. זאת פעם ראשונה שהרגשתי באמת רעב אמיתי בחיי. אז החלטנו אני ועוד חייל לעשות מהלך: הורדנו אפודים וחזרנו אחורה על מנת להביא מזון. זה היה סופר מסוכן, והכל בשביל להביא אוכל. ואני זוכר שתהינו – איך צה"ל הגדול והמפואר נתן לנו לחלוק סנדוויץ' אחד לכל המחלקה. כשחזרתי וסיפרתי את זה אמרו לי שאני סתם ממורמר.''

מחנה ג'נין לכשעצמו היה ריק כמעט לחלוטין מאנשים. אבל מבחינת קובי וחבריו, המחשבה הייתה כי הארץ כולה נמצאת במלחמה כוללת. כך הוא מספר – ''אנחנו החיילים לא ידענו שרק אצלנו הייתה התנגדות. ואמנם כן הייתה לחימה בבית לחם, אבל לא כמו אצלנו. חשבנו שהארץ במלחמה וכולם עם האוזן עלינו ואנחנו חוד החנית שלה, בפועל היא קרתה רק אצלנו. בתוך כך, היה לחץ מאד גדול מצד הפיקוד הבכיר לסיים עם זה.''   

''פתאום אני שומע מכת אש די היסטרית, וזה רעש מחריד במיוחד בלילה שהכל בו שקט. ואז התחילו צעקות שיש פצועים ושצריך לחלץ אותם''

ואז הגיע היום הארור: במשך תשעה ימים עברו קובי והפלוגה בית בית, צעד אחר צעד, אל תוך לב מחנה הפליטים ג'נין. בין הסמטאות הצרות והסבוכות, אשר סיפקו מסדרונות צרים באורך של כמטר, התקדמו קובי וחבריו בתור הכוח הראשי. כשהפלוגה שלו דוחפת מצד אחד וכוח של שייטת 13 מהצד השני, זאת בעוד שני פלוגות נוספות שדחפו מהצדדים, נראה היה כי הכוחות קרובים לטהר ולנקות סופית את רחובות העיר הערבית. ואז לבסוף, הגיעו הכוח וקובי לעבר שטח ''לא גדול'' להגדרתו, כ-500 מטר בנויים אשר הוגדרו כשטח האחרון אותו נותר לנקות.

קובי – ''על פי התוכנית שהועברה בידי הפיקוד, נקבע כי אחד מהכוחות ילך בלילה (למרות שלא היה לנו את הציוד לכך) ויגיע לעבר הבית הגבוה ביותר באזור. הבעיה הייתה, שבהכנות לכך הסתכלו בתצ"א שהיו משנת 1997, שזה במחנה פליטים עניין של שמיים וארץ. וכך הוחלט שהמחלקה שלנו תלך בלילה דרך הסמטה ותגיע לבניין הזה. התוכנית הייתה שאנחנו נשתלט עליו ובבוקר נחפה אחורה ושאר המחלקות ינקו את הבתים שנשארו. זאת הייתה תכנית מטומטמת כי לא הלכנו לפני כן בלילה, ובפועל לא באמת הייתה לנו דרך לחפות יותר מ-5 מטר קדימה.''

הבעיה העיקרית, זאת שאולי יצרה את הכשל שיוביל לאירועים הבאים, נבעה לטענת קובי מהעובדה כי הבניין אותו זיהו כגבוה ביותר, בפועל לא התגלה ככזה – ''המ"פ שלנו (רב סרן עודד גולומב ז"ל) זיהה שזה לא הבניין הכי גבוה, אז הוא התקדם לעבר בניין אחר. והמחבלים שגרו שם ידעו שנגיע לשם. לא ידוע לנו כמה מהם היו, אבל הם היו ביתרון ברור עלינו כי הם היו בגובה. ועודד הכין מטען על הדלת, ואז נפתחה עליהם אש מהחלונות שמסביב.''

איפה אתה היית ממוקם באותו הרגע?

''המחלקה שלי הייתה בבניין הכי קדמי. אני זוכר שעודד עם המחלקה שלו עברו אותנו, ואז ראיתי אותם נכנסים אל תוך סמטה ושם הם נעלמו. הם נכנסו פנימה למרחק של בין 50 ל-70 מטרים, אשר בשטח כל כך סבוך מרגישים כמו ק"מ. פתאום אני שומע מכת אש די היסטרית, וזה רעש מחריד במיוחד בלילה שהכל בו שקט. ואז התחילו צעקות שיש פצועים ושצריך לחלץ אותם''.

מה עשית באותו הרגע?

''אני הייתי בקומה שנייה של הבניין. בקומה למטה נמצאה רוב המחלקה, כשחלק גדול מהחיילים בכלל ישן. הבנתי שעד שהם יקומו ויתארגנו ייקח להם כ-2 דקות ואלו 2 דקות שלא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז. אז רצתי לבד אל תוך הסמטה שאליה ראיתי את עודד ושאר החיילים נכנסים.''

הריצה אל התופת התרחשה אצל קובי על אוטומט לטענתו. בתוך כל מטח היריות הבלתי פוסק, עם מטענים אשר מתפוצצים מכל כיוון, הנה הוא שם לבד מול כל העולם. קובי ויטמן מעומר, אב טרי ומוזיקאי, מוצא עצמו מחלץ פצועים לבד מתוך אותו מארב אליו נקלעו חבריו. כך הוא מספר – ''התחלתי לעבוד על הקו הזה ומשכתי משם פצועים. אז עוד לא הבנו את סדר הגודל של האירוע, אבל התחלנו להוציא משם חייל אחר חייל. אחד מאיתנו הוציא גם את עודד, שהיה כבר מת אבל אז לא הבנתי את זה.''

''אתה פועל ולא מבין מה קורה. ופתאום מגיח מסוק מלמעלה שמנסה לעשות משהו ולא מצליח, ויש המון בלאגן כי המ"פ נהרג ודרור שהיה הקצין השני שניסה להיכנס לסמטה, נהרג גם הוא יחד הקשר שלו. ואף אחד לא ידע מה לעשות והיה בלאגן די היסטרי. אני זוכר שבאיזשהו שלב הקרב עצמו נרגע,  ואחד הקצינים (סגן אייל יואל ז"ל) עלה לבדו לבניין שבו היו המחבלים בניסיון למצוא אותם. אז הוא עבר שם דרך הפתחים והוא התפוצץ, אבל החיילים שלו נכנסו אחריו וחיסלו את מי שהיה שם.''

קרוב לשעתיים התנהל קרב "האמבטיה" המדמם. צבר האירועים הבלתי נגמר, נשארו בזיכרונותיו של קובי עד עצם היום הזה. אחד מאותם אירועים, נחרט כה עמוק במוחו ונשאר עד היום כאחד הרגעים המכוננים מבחינתו במהלך הלחימה בג'נין. "שעה אחרי מכת האש הראשונה, חשבנו שנגמר הסיפור שלנו, כי חילצנו את מי שהיה וגם השמש כבר עמדה לעלות'' הוא מספר, וממשיך – ''ואני עמדתי וחיכיתי שיגידו לי מה לעשות. ואז פתאום אחרי שעה הגיע נגמ''ש עם כוח חילוץ עליו. ומתוך הכלי יורד בחור בשם קובי אזולאי, בחור ענק – 1.90 לפחות. בחור גדול ובריא עם אפוד קרמי עליו ואקדח לרגלו. הוא היה מאובזר מכף רגל ועד ראש. והיה עוד בחור בשם שניאור אלפסי, אשר היה בכוח שנכנס אל תוך המארב והוא יצא בלי פגע.''

''ואותו שניאור אומר לנו שיש עוד פצועים בפנים. ואז קובי, שהיה קצין משטרה בצפון, שגר בקרבת המקום ומבחינתו מדובר היה ממש בהגנה לבית, מסתבר בדיעבד כי הוא בכלל התנדב להיות שם. גילינו שהוא שמע על כוח שנתקל במחבלים בלב מחנה הפליטים ונסע לשם ברכב המשוריין שלו לחלץ נפגעים. אז ששניאור אמר מה שאמר, הוא (קובי) פשוט הצביע עלינו ואמר ''בואו אתם וניכנס להוציא אותם''. ואנחנו רצים בסמטה איפה שהיינו ושניאור רץ ראשון וקובי אחריו, אני שלישי ועוד בחור בשם מירון היה הרביעי בתור. ורצנו כעשרים מטר ואז הגיע צרור יריות אשר פגעו בקיר שמשמאלי ומעל ראשי. ואז ואני רואה שקובי מסתובב ונופל על הרצפה. אמנם אני לא רואה כלום, אבל אני מבין שהכדורים שעברו לי מעל הראש פגעו לו בצוואר.''

איך הגבתם?

''באותו רגע התחילו עשר דקות שבהן אני ומירון מושכים את קובי החוצה מהסמטה, ואי אפשר היה להרים אותו כי הוא היה כבד מידי. אחרי עשר דקות הגיעו עוד חבר'ה מכוח החילוץ שהכירו את קובי. ושהם שעמו מה קרה לו הם קיבלו וואחד כאפה. הוא היה האליל שלהם. וזה רגע שנשאר איתי – הוא היה שם אולי 2 דקות וכבר מצא את מותו.''

עם סיום הקרב וכשעלתה השמש, החלה גם ספירת הגופות. 13 במספר, אשר נפלו תוך מספר שעות בודדות. ההלם הטוטאלי תפס את קובי ופלוגתו לא מוכנים למה שהם עברו זה עתה. מספר ימים אחר כך הגיעו גם הטרקטורים, אשר שיטחו את המתחם לגמרי. לקובי וחבריו עוד לקח שבועיים עד שחזרו לביתם, בלי שאף אחד יודע מה עבר עליהם באותו ליל ה-9.4.

''זה לא משהו שאתה נפטר ממנו, זה כל הזמן איתי''

''שבועיים אחרי זה חזרתי הביתה, ואתה באולפן ובתיאטרון ואף אחד לא יודע מי עשית ומה היית. ואתה אמור לחזור לתפקד. אלו היו שנים לא פשוטות'' הוא מספר. לטענתו, המזל הגדול הוא שלצידו הייתה אשתו עדי, זאת שאיתו מאז התיכון (עד היום הם ביחד) וילדה קטנה ש"גרמה לו לקום בבוקר". קובי – ''אני זוכר שחודשיים אחרי זה הייתה לי הופעה של האלבום, וזה היה נראה לי כל כך מטופש. כי כל השירים נכתבו על ידי מישהו שעוד לא היה בג'נין.''

אז איך הצלחת בכל זאת לחזור לתפקד?

''ביום השחרור מהמילואים ביקשתי שישלחו אותי לקב"ן. והוא אמר לי 'הנה הטלפון של היחידה לתגובות קרב, תתקשר אליהם' ואשתי לחצה עליי גם. אז התקשרתי ונסעתי פעמיים בשבוע לפגישות, ויחד עם הכתיבה הצלחתי לחזור לתפקוד.''

ב-2009, 7 שנים לאחר המבצע בג'נין, הוציא קובי את אופרת הרוק המפוארת שלו – "מלחמה". מדובר באלבום מופתי, אשר מנסה לנתח ולהסביר בדיעבד מה הלך שם באותו הערב, ובכלל – מה זה אומר להישלח אל הקרב ולאבד אנשים טובים - ''התחלתי לכתוב את מלחמה בלי לדעת מה אני כותב. באופן כללי, אני מדבר על זה ככה בקלילות כי למדתי שיטה לספר את הסיפור שוב ושוב בפגישות. ולמדתי שלספר אותו כסיפור ולא כחוויה טראומתית נותנת לך אופציה לחיות איתו. אז גם המופע עצמו והאלבום מספרים את הסיפור באיזשהו אופן.''

אנחנו משוחחים יומיים בלבד לאחר ההופעה שלו ושל ההרכב במועדון ''הגריי'' בתל אביב – ''היה מעולה וזאת הייתה אחת ההופעות הטובות שלנו. לא הופענו המון זמן, מעל שנתיים. אנחנו 15 שנה בתוך הדבר הזה וגם בשבת כולם נרתמו לצורך העניין.'' אני מציין שב-9 לחודש זה גם היה היום של ההיתקלות והוא עונה – ''הזמן רץ כשנהנים (צוחק)''.

אתה לא מפחד שזה יתפוס אותך באמצע הופעה? שיקפצו לך מחשבות ומראות?

''אני לא מפחד שזה יתפוס אותי, כי אני פשוט דואג שזה לא יקרה. אבל זה לא משהו שאתה נפטר ממנו, זה כל הזמן איתי. יש תקופות יותר מכבידות, כמו החודש הזה למשל - השנה בגלל שזה תאריך עגול, אז זה הפך לאייטם. ועם יום הזיכרון שתמיד נופל קרוב – זאת חגיגה וחודש של תחושות בעייתיות.''

אתה זוכר בבירור את אותו הלילה?

''באופן כללי אני בן אדם עם זיכרון טוב בצורה קיצונית. פעם חשבתי שזאת תכונה טובה ואחרי ג'נין הבנתי שיש לזה גם חסרונות. אז כן, אני זוכר כל דקה.''

אני מפנה אותו למצב כיום, לשמוע את דעתו על כל מה שקורה במיוחד לאור הפעולות הרבות של צה"ל בג'נין. ''לי אישית המצב הזה גורם לכעוס. אני חושב שאנחנו מתעקשים לא ללמוד, ולא להשיק מסקנות. אנחנו מתפתים ללכת עם הרגש. ונאיבי ככל שזה יהיה, אני כבר הבנתי שהפלסטינאים לא ייעלמו ככל הנראה. אז אנחנו יכולים להמשיך במעגל הזה שלהיכנס לג'נין, או לנסות לפתור את זה בצורה אחרת.''

קובי – ''אני הייתי בג'נין ב-2009, בעקבות סרט שעשו עליי. וחזרתי לשם והסתובבתי ברחובות החדשים איפה שהתרחש הקרב וישבתי במסעדה ואכלתי. עכשיו אני לא משלה את עצמי, אבל ראיתי שם אנשים שרוצים להתפרנס ולגדל את הילדים שלהם – זה המכנה המשותף של כולנו בסופו של דבר. ואנחנו לא עושים מספיק בשביל להגיע לשם. וזה לא קשור לשמאל ימין, או החזרת והחזקת שטחים. בסוף זה יקרה, השאלה כמה מחיר נשלם עד אז. והמעגל הזה של כל כמה שנים סבב, אני לא רוצה שהילד שלי יהיה בסבב הבא. אני לא רוצה שהוא יהיה ברשימה הזאת של ההרוגים''.