חיה את החלום המתוק

הכירו את מורן טביב זדה, בת 37, שף פטיסרי ושוקוליטיירית, נולדה וגדלה בבאר שבע ובחמש וחצי השנים האחרונות היא שפית קונדיטורית של קבוצת קמפאי ובמקביל לוקחת חלק בפרוייקטים קולינארים בארץ ובעולם. 

"עוד בהיותי ילדה אומנות היתה תמיד משהו שליווה אותי, אם זה היה בציור, בפיסול ובכל דבר שיכולתי ליצור בעזרת הרבה דימיון ושתי ידיים" מספרת מורן על תחילת דרכה ומוסיפה: "אחרי הצבא ממש לא ידעתי לאן פני מועדות, אומנם מאוד אהבתי את המטבח אך לא חשבתי שזה תחום של ממש שאפשר לעסוק בו, לפני 16/17 שנה זה לא היה מפותח ונגיש כמו היום, אז התחלתי ללכת בדרך שראיתי שהסביבה הקרובה אליי הלכה בה, למרות שהבית תמיד תמך בכל דרך שאבחר, השלמת בגרויות, פסיכומטרי ומשם לאוניברסיטה, אבל משהו לא התיישב לי נכון באנרגיה, הרגשתי שזה לא המקום שלי. בהחלטה של רגע, החלטתי להתמסר ללב וקבעתי פגישת ייעוץ בבית הספר תדמור. ברגע שנכנסתי לתדמור דברים התחילו להסתדר לי בפנים,תחושה עמוקה שזה המקום שבו אני צריכה להיות. למדתי שנה לימודי קונדטוריה וזמן קצר לאחר סיום הלימודים עברתי למרכז והתחלתי לעבוד בעולם המסעדנות, זאת היתה ההתחלה ודריכת הרגל הראשונה שלי בתחום ובעולם הזה. 

על המשך דרכה, ההתפתחות והיצירתיות שהובילו אותה רחוק היא מספרת: "עם השנים הערכים שהשתרשו בי הכי חזק בתחום העיסוק שלי והפכו ל'אני המאמין' שלי הם ההשתדלות להיות יצירתית, אומנותית, מרגשת, נאמנה לעצמי ולתחושות שבי ועם כל אלה יחד ליצור באיכות הגבוהה ביותר והטעימה ביותר בהכי פשטות שאני יכולה להביא. כשאני ניגשת ליצור אני משתדלת תמיד להכניס אל תוך הקינוח את אותו ניצוץ שיגרום לאנשים להתרגש מאומנות, מבחינתי, אומונות היא חוויה, חוויה שיכולה להוביל לסוג של התעלות רוחנית של ממש, גירוי חושי אפילו, בשאיפה להצליח ולהעביר את התחושה שלי כשאני יוצרת את הקינוח אל הסועדים, התחושה שהם חלק ממשהו גדול יותר. הרי לא סתם שאומרים שאנחנו אוכלים עם העיניים, לפי מאמרים ומחקרים 70% מהקולטנים שלנו נמצאים בעיניים".

אחרי שהרשימה אותנו, הצליחה מורן להרשים גם את השופטים בתחרות אליפות ישראל בקינוחי מסעדות שם זכתה! איך הרגשת ברגע שהודיעו שאת הזוכה? "התחושה הכללית, עדיין בהלם. זה היה הכי לא מובן מאליו, בתחרות אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, במיוחד שבצד השני אף אחד לא יודע מי אתה, אתה צריך להוכיח את עצמך, במסגרת של זמן, לחץ, בסביבת עבודה לא מוכרת, תמיד יכולים לקרות דברים לא צפויים, זאת תחרות. הלכתי לשם בתחושה שיהיה כיף, מה שלא יהיה ושאני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. עם ההלם הגדול ישנה התרגשות מאוד גדולה, מאוד ריגש אותי לקבל הכרה כזו על דבר שאני עושה מאהבה כל כך גדולה, אושר שלא ניתן לתאר במילים" ולמרות הצלחתה מורן נשארת תמיד עם רגליים על הקרקע ובמודעות עצמאית בגובהה ושאיפות גבוהות עוד יותר, כאשר למרות הזכייה וההבנה שמעריכים אותה היא אומרת "עדיין, יש בי משהו שאומר שיכולתי לעשות יותר טוב, שיכולתי להביא יותר מעצמי, מתארת לעצמי שזה נשמע מוזר, אבל זו האמת".

ואיזה קינוח הוביל אותך לזכייה? "הקינוח שהעביר אותי לגמר היה קינוח שעשיתי כקינוח ספיישל בקמפאי - תאילנד / טריפ טו דה איסט (עם מעט שינויים לפי הדרישות שהיו לתחרות) קינוח שהטעמים והמרקמים בו מאוזנים בצורה נפלאה בעיניי, קרם ברולה קפיר ליים ושוקולד לבן, קציפה רכה של ריוויון עם טוויל בצורת מנדלה מעל, סלט תפוחים טרי חמצמץ מושרה בסירופ למון גראס ומעל קשיו מקורמל עם אבקת צ'ילי ואבקת קפיר ליים, קצף של למון גראס ורוטב קוקוס עשיר. בגמר עצמו היו לי שעתיים וחצי ליצור 3 קינוחים מאפס, בלי לדעת איזה חומרי גלם יהיו לי. לצערי אין תמונות כי לא יכולנו להיות עם טלפונים וגם אם היו טלפונים לא היה ממש זמן לצלם". 

אם היית צריכה לבחור קינוח אחד שאת הכי אוהבת איזה קינוח זה היה? "לבחור קינוח אחד מכולם, זה מאוד מאוד קשה, כל אחד מיוחד בדרכו שלו, עם החוויה שהוא מעניק לי וממה הייתי מושפעת בזמן שיצרתי אותו במחשבות שלי, בדמיון שלי, כל אחד הוא מסע אחר, של צבעים, של טקסטורות, של טעמים, של עונות, של חוויות ושל אהבה". ולמרות שהיא לא מצליחה לבחור רק קינוח אחד, היא נותנת לנו הצצה לקינוח מהפנט ומגרה במיוחד שנקרא chocolate mango. 

אם לא הייתי בתחום שאת עוסקת בו היום, באיזה תחום אחר היית בוחרת לעסוק? "ככל הנראה זה היה צילום או תכשיטנות או פיסול. אבל הדבר הכי נפלא פה בסיפור הזה הוא שזכיתי להכניס את הכל לתחום שבו אני עוסקת, כי יש נגיעה מהכל בתוכו, ובמה שאני עושה, הבאתי את הכל אליי בדרך אחרת". 

ומה השאיפות או החלום לעתיד? "לתחושתי, אני חיה את החלום שלי כל יום. זאת הזכייה הגדולה ביותר שיכולתי לקוות לה. החלום הגדול יותר הוא שאני אוכל להמשיך וליצור בדרך הזאת ולהגיע ולגעת עם החלום הזה בכמה שיותר אנשים. זאת מעין התמכרות שלי, אני יודעת ואני מקבלת אותה באהבה. השאיפה להסתובב בעולם ולפזר מהקסם הזה כמה שיותר וכמה שאפשר, כשיהיה עולם להסתובב בו שוב. ולהמשיך לקום בבוקר עם חיוך ולהגיד תודה. הכי פשוט".