"הפועל באר שבע הייתה אהבת חייו": בן דודו של סמ"ר דורון אסולין ז"ל כותב לזכרו

 

"רק באר שבע אהבת חיי" - רק מי שמת על הקבוצה הזאת בחייו, האהדה שלו תחיה הרבה אחרי לכתו. 

ככה היה איתך דורון. ככל שעוברות השנים, אולי אנחנו מתעייפים, אבל הרגשות לא מתקהים. 15 שנה אחרי אותו יום ארור וכל פעם שאני חושב שאני יכול לדבר עליך יותר ממשפט, הדמעות עולות ואז מהר מאוד את הלחיים מעטרות.

 

6/10/87 -סורוקה - בשעה טובה יש לכם בן. העיר הזו טבועה לנו בדם מילדות. כל כך טבועה לנו בדם שרוביק יכול למנות אותנו לקונסולים בהתנדבות ושגרירי יחסי ציבור לעיר. כל כך טבועה לנו בדם שחצי עיר הלכה אחרי הארון שלך, דורון והחצי השני שלא בא להלוויה, הגיע לנחם.

 

כולם מכירים את משפחת אסולין משכונת דרום... מוותיקי העיר. סבא בנה וסלל את העיר הזאת בידיים (סלל כבישי ותשתיות) וסבתא הייתה עיקר הבית, שגידלה את הילדים. משפחה של עולים מאלג'יר שעלו לארץ בשנת 1949 בדרך ארוכה ומטלטלת עד שהתמקמו בבאר שבע בשנת 1950 והפכו למשפחה עם 8 ילדים, באר שבעית שורשית אסלית.

 

שם, בסמטאות שיכון דרום, קיבלנו בירושה את הDNA הבאר שבעי ששידרת, דורון, לעולם: הערכים של החום והאהבה לאחר, את הכבוד להורים, מורים וחברים, את אהבת ישראל, העם והמולדת, את הכנסת האורחים, העזרה לזולת, הנתינה לאחר, המנהיגות, האחריות ותחושת האחריי. שם, בסמטאות שיכון דרום, גם השתרשה האהבה העזה לעיר הזו ולקבוצה האדומה שלה. שם בסמטאות שבין רחוב הושע לבין רחוב כפר דרום פינת ההסתדרות, נבטה האהבה לכדור העגול ולהפועל באר שבע - כי ככה זה בבאר שבע או שאתה אוהד הפועל או שאתה לא באמת מבין בכדורגל.

 

דורון היה הפרזנטור של העיר הזו: ילד יפה תואר וטוהר, ערכי, חובב ספורט מושבע שעסק בקראטה, כדורסל וכדורגל. נער שהיה פעיל חברתית בקהילה, בבית הספר, בבני עקיבא, בנוער העובד והלומד, ותמיד לכל דבר היה מתנדב. הוא היה השגריר של העיר והגן עליה תמיד בכל מחיר. היינו ילדים שגדלנו בוסרמיל. וסרמיל היה נראה לנו האיצטדיון הכי מדהים בעולם, המנהרה בשער 6, ריח השתן על הקירות בשער 2, ו-3 קסטה בעשר ביציאה משער 5. דורון נע בין השערים 2 5 ו-6 וכל פעם שיכלנו היינו הולכים כולנו, בני הדודים, יחד לראות את האדומה שלנו.

 

לרוב היינו הולכים עם אלון, בן דוד שלנו שהיה גדול מאיתנו בכמה שנים בודדות, ומשום מה סמכו עליו והוא בתור המבוגר האחראי - היה אחראי בעיקר שנלמד את כל מילות השירים וגם הבהיר שיש חלק מהשירים שלא שרים ליד ההורים. כמו כל אוהד שחי את הקבוצה כך גם חווינו אותה ובמיוחד דורון- ניצחון היה שלנו, מינימום הוא עלה בהרכב של לופא ובישל לאופיר חיים ותיקל עם סתיו אלימלך או עשה תנועה באגף לגדי חזות או שהחליף את אורן סגרון, הניצחון היה שלנו.

 

אם נצחנו השבוע הוא שבוע טוב, הוא היה חוגג מינימום לקחנו את ליגת האלופות, ואם חלילה היה הפסד אי אפשר היה לתקשר איתו.  והבאסה, אוי הבאסה, הייתה מלווה אותו עד יום חמישי שאז כבר צריך להתאפס על עצמנו ולהתכונן לשבת. אני זוכר שבתור ילדים דתיים כשהקבוצה הייתה משחקת לפעמים בתוך שבת היינו מנסים לראות אם יש מישהו שיודע בבית הכנסת להגיד לנו במנחה כמה כמה. מה שבטוח הוא שלמדוד כמה אהבה לקבוצה אי אפשר היה למדוד או לכמת.

 

בתור ילד היה לך ולנו חלום משותף לראות את הפועל באר שבע אלופה. היית מדמיין וחולם איתנו איך זה מרגיש ואיפה נחגוג ביחד ואיזה שטויות נעשה ובטח שייתנו לנו להישאר ערים כל הלילה בחגיגות. אכן זה מה שקרה בפועל. רק בלעדיך. בתור אוהד חגגת את הגביע ב-1997 כמו מטורף בבית, אצל סבתא וסבתא, במדרחוב בעירייה ובכל מקום שרק היה ואפשר. שמחות קטנות האירו בניצנוץ הכוכבים וכפרוג'קטורים של וסרמיל בתקופות שהם עוד פעלו.

 

בתור שגריר של העיר והקבוצה, הבנת מהר מאוד מגיל צעיר שצריך להנות ככל האפשר מהצלחות קטנות. איפשהו בתוכך, אתה יודע מבין ומצפה שכשתגיע ההזדמנות הקבוצה תאכיל אותך בסטירה ותבעט בכל העוצמה בדלי. 

רגעי השמחה היו קצרים. הגיעו ירידות הליגה והעליות לצורך ירידה חוזרת. ההפסד בגמר הגביע ב-2003 ורגעי שפל למכביר. כל אלה לא הזיזו אותך מילימטר מהאהדה לקבוצה האדומה.

 

האהדה שהלכה והתחזקה הייתה כזו איתנה גם כשהקבוצה לא הייתה בשיאה. ההיפך מכך, ברגעי שפל של הירידה, בזמנים של הפסדים לקבוצות קיקיוניות בליגה לאומית (שבחצי מונית מביאים את היציע שלהם לוסרמיל) ומשחקי תחתית בלאומית בשישי בצהריים, שנים שכללו מעט אוהדים ביציע והמון אכזבות בלב – האהבה רק גדלה.

 

גדלת בבית ערכי שמאמין בחיבור שבין עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל. בית ערכי וציוני. היית מתנדב במגן דוד אדום ומסלול של תרומה בלחימה היה טבעי לך. אחרי חצי שנה סיבוב בקורס חובלים, הגעת לעורב גבעתי. כחייל לוחם הפסדת לא מעט משחקים אבל תמיד היית מעודכן ואם היית יוצא היית מפעיל אותנו לקנות לך כרטיס מראש. החבר'ה תמיד מספרים שתמיד במסעות היית שר שירים של באר שבע, עושה קרנבל עם שירים של שער 5 ומביא לשטח את ההרגשה של היציע.

 

2008: שנה ארורה. שדרות סופגת טילים בכמויות ועורב גבעתי נכנסים לעזה לעשות סדר. התרגשת להוביל ולהיכנס, ראית בזה שליחות להגן על הדרום, על הבית, החברים, החברה והמשפחה.  כוח של חטיבת גבעתי הוביל כניסה קרקעית לעזה במבצע שנקרא "חורף חם". אחרי שזיהית מטען והצלת עשרות חיילים התפצלתם לאיתורים ונתקלתם. דורון, שלא רצה לפגוע בירי דו צדדי בכוחות לוחמים שלנו שהיו בסביבה, צעק "מי זה" (כי כמו בחיים גם בקרב לא יכולת לפגוע במי שלא צריך), דורון התרומם וירה לעבר המחבל וחיסל אותו. מהעבר השני נורה צרור שפגע בדורון. פגע והרג.

 

2014-2015: באר שבע, איצטדיון טרנר. הפועל באר שבע מארחת את בית"ר שלושה מחזורים לסיום, ברדה הנסיך כובש את הראשון ואז הובאן המרגש עם השני ושם הדמעות מתחילות לזלוג בכמויות- אני מבין שעוד רגע והצלחת יורדת דרומה, הרגע שכל כך חיכית לו דורון עוד רגע מתגשם ואתה לא פה.  מהדקה ה-83 הדמעות לא מפסיקות לזלוג מהשמחה על החלום שמתגשם ומהכאב על החוסר שלך ביציע. 

 

זה יותר גדול מכל מה שחלמנו. יותר ענק יותר מכל מה שציפית או דמיינת. בלב ובדמיון אני בטוח שאתה ישבת בכל משחק ביציע ה-VIP של גן עדן חוגג ומשתולל ובטוח שובר את הפאסון המעונב של יציע המכובדים. ובטח שכשהיו באים הסדרנים להעיר על ההתנהגות, אלוקים נותן להם מבט של "זה בסדר, תעזבו אותו, הוא חיכה לזה כל החיים".

 

שבועיים אחרי זה, בחגיגות הרשמיות של האליפות הראשונה, שוב אני, גדעון ואלון מאושרים עד השמיים אבל לא מצליחים לעצור את דמעות השמחה והגעגוע אליך שנמהלות יחדיו. וכמה ששמחנו, ככה גם הרגשנו את החוסר שלך ביציע, בחגיגות בגיגסי, בעירייה ובכל מקום שהלכנו אליו והצהרנו שאנחנו אוהדים של הפועל באר שבע, הפועל באר שבע היא אלופת המדינה. ככה במשך 3 עונות.

 

את גביע המדינה של 2020 לא זכית לראות, כמו כולנו למעשה, בגלל מגפת הקורונה. אבל בגביע של 2022 לקחת חלק פעיל בזכייה. כל המשחק ביקשתי ממך שתפעיל את הקומבינות שלך בשמיים. כל המשחק התפללתי להקב"ה והרמתי עיניים לשמיים ובמקביל כל הזמן דיברתי איתך. לפני הפנדל המכריע ביקשתי והתחננתי ואתה כרגיל לא אכזבת. בלב החגיגות הצלחנו בזכות איש יקר, שי שלום שמש האנליסט של הקבוצה להביא אליך ואל שחר חדד ז"ל אוהדי באר שבע את הגביע. לתת להם לחגוג איתנו כי גם במותם הם המשיכו בשמיים לשיר.

העצב של השכול מלווה אותנו יום יום. מלווה אותנו תמיד - בעצב או בשמחות, בסיטואציות חיים שכולנו אומרים "וואלה אם דורון היה כאן עכשיו...". הוא היה איש של עם ישראל, איש של אהבה ואחדות, דווקא בימים הללו בואו נחיה בשביל עולם הערכים שהם חיו בשבילם. "לא לוותר חזק יותר, שתדעו אין דרך אחרת". נכון, קשה המעבר משואה לתקומה, מהעצבות הגדולה לשמחה על התקומה, העצב הגדול מהול בגאווה וברצון לא לוותר על החיים, לשמוח, לחוות ולחיות גם עבורם. הפועל באר שבע עבורנו -כמשפחה, כאוהדים מהיציע, כתושבי העיר- היא חלק מהדרך התמודדות בלחיות ובלשמוח. זו הצוואה שלהם - לא לוותר, חזק יותר! שתדעו אין דרך אחרת! רק מי שמת על הקבוצה הזאת בחייו, האהדה שלו תחיה הרבה אחרי לכתו.

 

לזכר סמ"ר דורון אסולין, חלל צה"ל שנפל בקרב ברצועת עזה ב-1.3.2008. יהי זכרו ברוך.