"הלכתי לעברו, הרמתי את הסדין וראיתי את הבן שלי. חשבתי שאני עומד למות"
25.01.22 / 16:02
אורי בינדר כבר התמודד במהלך השנים דרך עבודתו בתקשורת עם פוליטיקאים, ארגוני פשיעה ואלפי אנשים שונים כאן בדרום. הוא היה חלק מהמאבק להקמת אצטדיון טרנר ונגד הזיהום מרמת חובב, אבל את המאבק האמיתי הוא חווה בביתו שלו. כעת הוא מדבר על החיים כאב שכול, על ההתאהבות בעיר ב"ש ועל הפרק החדש שהחל בחייו לפני שנתיים, שהגיע בעקבות בקשה מיוחדת של נכדיו
אורי בינדר כבר 50 שנה גר פה בדרום (כעת בלהבים). הוא מאוהב במקום, ומחובר אליו בכל רמ"ח אבריו. מבחינתו, אין מקום שבו הוא רוצה לחיות וכאן הוא גם רוצה להיקבר. את הקשר הראשוני לעיר הוא יצר דווקא מזווית לא פשוטה בכלל.
הוא נולד ברמת גן ב-1 במרץ 1949. למד בבני ברק ביסודי, ובתיכון עבר ללמוד בכפר הירוק. בצבא התנדב בינדר לסיירת שריון, והגיע לסיירת של חטיבה 7. הוא עשה את המסלול המקובל, הזיע, התפלש בבוץ ונראה היה בדרך הבטוחה לשירות מוצלח. ואז, יום אחד ב-1970 הגיע הרגע שישנה את מסלול חייו – "היינו באימון עם הזחל"מים באזור הערבה. במהלך האימון, עמדנו בשטח אני, אחד הקצינים ועוד חייל נוסף, כשלפתע מישהו החל לירות לעברנו".
מדובר היה בירי של אחד מחבריו ליחידה, אשר הוביל לתאונה קשה במיוחד – "אני לפתע רואה דם בכל מקום. ואז אני מבין שזה ממני. איבדתי המון דם, והיה חסר לחובש חוסם עורקים, אז אלתרו חבישה עם תחבושת ואבן. והיו לי רסיסים ברגליים, בראש, בבטן ואיבדתי את רוב הדם בגוף. הרגשתי שאני הולך למות". משם הוא פונה לסורוקה. הוא נותח, ונותר אילם למשך כחודש בעקבות הפגיעה בראש. לאט לאט הוא החלים, ואחרי חודש אפילו החל גם ללכת.
בהמשך, שיחה פשוטה שערך עם החייל שלחץ על ההדק, חידדה לאורי את רצונותיו כאדם בוגר, והבהירה לו היכן עליו להקים את ביתו – "ראיתי אותו בוכה, ושאלתי אותו למה הוא בוכה? אז הוא אומר לי, 'שחברה שלו עזבה אותו בדרך לסורוקה'. ושם נפלה לי ההבנה שאני רוצה להכיר מישהי, שאני והיא נוכל להיבנות ביחד". זמן מה לאחר מכן, במהלך הדרכה של נוער שוליים בקיבוץ מנרה, הכיר קיבוצניקית יפיפה, בת לניצולי שואה – רחל שמה. אז הוא פנה אליה וביקש ממנה לשתות קפה עימו – "בהתחלה היא סירבה, אבל אז השתכנעה, ו-51 שנה שאנו ביחד. היא כל מה שחלמתי עליו".
הם התחתנו אחרי שנה ועברו לגור באברהם אבינו 5 בשכונה ד'. בזמן הזה נרשם אורי ללימודים באוני' בן גוריון. אז גם החל להתאהב בבאר שבע עצמה - "התאהבתי במקום. בחיים לא פגשתי כזאת חמימות מצד אנשים. מאז אני שבוי פה, ואין סיכוי להוציא אותי מפה".
כשסיים את הלימודים, החל לעבוד בעיריית ב"ש, תחת אליהו נאוי. הם עוד הספיקו להוציא לאור מפה של ב"ש לתיירות (בעברית ובאנגלית), לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. את המלחמה העביר אורי בגבול ירדן, שם פיקד על כ-30 חיילי נ"ט. עוד לפני כן, ב-1971 פנו אליו ממשרד החינוך, ושאלו אם הוא מוכן להחליף מורה בבית ספר מצדה. "פנה אלי מורה לאומנות – מנחם דידנר, שרצה שאני אכתוב לו בעיתון חדש שהוא מקים – וכך קם עיתון "שבע". על השנים הראשונות של העיתון הוותיק הוא מספר – "הייתי הולך לבית הדפוס ברחוב שלום עליכם, ומנחם היה עושה את הגרפיקה". באותה השנה הוא החל לכתוב גם במדור סטודנטים בידיעות אחרונות, ואז עבר לספורט, שם הוא סיקר את האליפויות הראשונות של הפועל ב"ש – "שם גם התאהבתי בקבוצה. מאז אני מלווה אותה ואפילו כתבתי ספר לכבוד האליפות של עונת 15/16".
התפנית המקצועית מבחינתו של בינדר הגיעה ב-1982: לאחר שבילה כ-9 שנים כמורה ומחנך בכפר הנוער "אשל הנשיא", נקרא אל הדגל, והתבקש לעמוד בראש המערכת של עיתון "מעריב בנגב". 30 שנה הוא בילה במקום שהפך לו לבית, ותחתיו גדלו גם כמה כתבים מוכשרים במיוחד, כמו – שמעון איפרגן (mako) ואמיר בוחבוט (וואלה!). "מאד אהבתי את העבודה, ותמיד השתדלתי לכתוב על דברים שמעניינים אותי, ולא לחכות שיקרו אסונות. תמיד יזמתי כתבות על המקומות הכי מרוחקים בנגב. וזה הגיע גם מהקשר שלי למקום".
זה שינה לך שאתה כותב בנגב?
"בוודאי. ראיתי בזה שליחות, ותמיד חשבתי שעיתונאי שגר בנגב צריך להביא איתו גם ערך מוסף. לא היה מאבק ציבורי שלא הייתי חלק ממנו – מזיהום הסביבה בנאות חובב, המאבקים למען חוקי הנגב, וכמובן המאבק למען הקמת אצטדיון כדורגל חדש בבאר שבע. אלו היו אירועים לא פשוטים בכלל לסיקור, אבל עשינו את המיטב שביכולתנו".
אהבת את העבודה?
"מאד, הייתי נרקומן של העבודה. תמיד היו לי על החגורה כמה מכשירים – ביפר, מירס, פלאפון, ומכשיר קשר באוטו. הייתי ממש תחנת תקשורת (צוחק)".
ב-2013 הוא פרש לגמרי ממערכת העיתון. הפרויקט הראשון שלקח לאחר הפרישה, היה כתיבת ספר על משה אביסרור ז"ל – "זה היה ונשאר אחד הפרקים המרתקים בחיים שלי. במשך שנה וחצי ישבתי עם המשפחה שלו, והוצאנו ספר שהוא בעצם ההיסטוריה של המשפחה. כל כך נקשרתי לאיש הזה והוא אחד האנשים הכי מעניינים שפגשתי בחיים. הפכנו לחברים בנפש, ולכן לקחתי את המוות שלו קשה".
מנהל המחלקה לטיפול נמרץ פגש אותי ביציאה ממיון טראומה ואמר לי – "הבן שלך נפטר"
מאחורי שעות העבודה הבלתי נגמרות, המאבקים למען תושבי הנגב והעמידה בראש מערכת חדשות, הסתיר בינדר סוד גדול במיוחד. במשך שנים הסתיר אותו מההורים שלו, מהחברים שלו, מכולם בעצם. "שנים לא דיברתי על זה, ובשנתיים האחרונות התחלתי לשתף בנושא".
בחודש ספטמבר 1992, נפלו השמיים על משפחת בינדר: הרופאה התורנית בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל התקשרה אל אורי ואשתו וסיפרה להם כי בנם – גיל, הגיע מלבנון, במצב קשה של הלם קרב, ושכעת הוא מורדם.
מה חשבת באותם רגעים?
"הייתי בשוק וביקשתי פרטים. לא ישנו כל הלילה רחל ואני ובבוקר כבר נסענו צפונה. שם התחיל הפרק הקשה של חיי ומאז אנחנו חיים בצילו".
גיל בינדר התגייס לשריון כמו אביו, ובמהלך שנות ה-90 נשלח ללבנון. במהלך הלחימה, נקלע למספר אירועים, אשר אט אט העמיקו את המשבר. נקודת השיא הגיעה לאחר מטח קטיושות כבד לעבר הכוח של גיל ועוד כוח של יחידת צנחנים. אורי מספר, כי בנו החל להשתגע מהירי הבלתי פוסק והמבצעים הליליים – "הוא קיבל הלם קרב קשה. והרופאים אמרו לנו שאין לו סיכוי לצאת ממנו, וכי מדובר בהתקף פסיכוטי קשה – PTSD בשפה המקצועית".
באופן מידי כמעט, בחר אורי להעביר את בנו הבכור אל המרכז הפסיכיאטרי בב"ש - "החלטתי דבר ראשון להעביר אותו לטיפול קרוב לבית, לשמור את זה בסוד ויותר מזה – לעבוד המון! בשביל שאני לא אצטרך לחשוב על זה".
איך הצלחת לשמור את זה מהמשפחה הקרובה והחברים כל כך הרבה זמן? ולמה?
"טיפלתי בו 4 פעמים ביום, ואף אחד לא ידע מכל הסיפור. כל הזמן הוצאתי מהשרוול מה להגיד. וכשהוא היה יותר ''בטוב'' כן חשפתי אותו. תראה, זה הבן בכור שלנו – גיל. שהיה האנציקלופדיה של המשפחה, עוד לפני שהיה גוגל. הוא היה יפה וגבוה וחכם. ופתאום יש לנו ילד שונה, שלא מחובר למציאות. זאת הייתה פגיעה מאד רצינית במשפחה".
במשך 16 שנה, חי גיל בינדר כהלום קרב. פעם ב-3 שנים (בממוצע) היה מתאשפז במחלקה סגורה, בעקבות עוד התקף פסיכוטי קשה. ולמרות כל הקשיים הוא הצליח לסיים תואר ראשון במזרח תיכון, תואר שני וחצי דוקטורט. בין לבין היה מקבל בלילות התקפים, לובש מדים ומדמיין שהוא בלבנון.
ואז, בשנת 2008, לאחר יציאת משלחת של חיילי צה"ל הלומי קרב ללונדון, אליה הצטרפו האב ובנו ביחד, אושפז גיל בפעם החמישית במחלקה הפסיכיאטרית. בדיעבד זהו היה גם האשפוז האחרון. אורי מספר – "הגענו לבקר אותו, ושמנו לב שהילד שלנו לא קיבל את הטיפול הראוי. הוא בקושי הצליח להחזיק את הסיגריה שעישן, והיה נראה תשוש מאד. למחרת הייתי בדרכי לסקר אירועים ברצועת עזה, ואז התקשר אליי הרופא שטיפל בו, ואמר לי שגיל לא הצליח לנשום, והוא פונה לסורוקה".
אורי - "בכניסה למיון הטראומה, פגש אותי מנהל המחלקה לטיפול נמרץ ואמר לי 'הבן שלך נפטר, הוא שוכב במיטה השנייה מצד ימין'. הלכתי לעברו, הרמתי את הסדין, וראיתי את הבן שלי. חשבתי שאני עומד למות. נתתי לו נשיקה והוא עדיין היה חם. אפילו היו לו עדיין שתי טיפות דם באף מרוב ההנשמות. סיבת המוות הרשמית הייתה - דום לב, כתוצאה ממינון יתר טיפולי".
לאחר מכן, נאלץ אורי בעצמו לספר לשתי בנותיו כי אחיהם הבכור כבר איננו – "נחרב עלינו עלומנו. הבאתי את אשתי מהעבודה ודאגתי שהעובדות הסוציאליות ידברו איתה. לשתי הבנות חיכיתי בחנייה אל מול סורוקה. הן לא היו מוכנות לנסוע עד שהן לא נפרדו ממנו".
הצלחת לבכות אז, ובכלל?
"לא בכיתי עד היום. גם לא במשך כל ה-16 שנה האלו, פשוט לא הצלחתי. זה לא אומר שאני לא אבכה יום אחד בשביל כל הזמן הזה".
שנה וחצי אחרי פטירתו של גיל, החליט אורי לעשות מעשה. משהו שינציח את הזיכרון של בנו לנצח, ובעיקר ישחרר ממנו את התסכול והכעס – "הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. אז כתבתי ספר על מה שעברנו. על הכריכה עוד כתבתי שם בדוי וזה הקל עליי מאד. הרגשתי שיורדת לי מהלב משקולת". במשך השנים הוסיף עדכונים, עד שיצאה המהדורה השנייה – לה נוספו 40 עמודים, כולל הוספת שמו של בינדר לכריכת הספר. בנוסף לכך, ישנו אזכור של איציק סעדיאן, ואף קטע על אות המערכה, שמפקד הגדוד של גיל העניק למשפחת בינדר בביתם בלהבים.
כעת מעביר אורי את זמנו בין ההנהלה של אגודת העיתונאים בת"א, להרצאות להורים שכולים, ובעיקר – כתיבת ספרי ילדים. שבעה ספרים הוא הוציא מאז תחילת הקורונה, ונראה שהוא לא מתכנן לעצור.
למה דווקא ספרי ילדים?
כבר כמה שנים שאני מקריא לנכדים שלי לפני השינה. וכל פעם מישהו רוצה סיפור אחר. אז אמרתי לעצמי – למה שאני לא אכתוב ספר במיוחד לכל נכד. משם התאהבתי בעשייה הזאת, ומאז יחד עם חברי דודי כהן אני משתדל לא להפסיק עם הכתיבה".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]