האומנות של לילקה

ליליה עלתה לארץ כשהייתה בת שמונה יחד עם משפחתה ואחרי חצי שנה במרכז הם עברו לבאר שבע. היא זוכרת שעוד כילדה אהבה יצירה ונמשכה לעולם האומנות, "החוג הראשון שההורים שלי שלחו אותי אליו היה בגיל ארבע לפיסול בחימר ומאז הכל היסטוריה", היא מספרת. כיום אחרי שנים של ניסיון בתחום ליליה בת 38, גרושה פלוס ילד בן חמש, אמנית מוערכת ומפעילה בעיר את סטודיו 'לילקה לאומנות' בו היא מעבירה חוגים לכל הגילאים. אז מדוע הייתה קרובה ליליה לפשיטת רגל ומה הציל את העסק שלה?

"אני עוסקת באומנות מאז ומעולם, מאז שאני ילדה, זה הדבר היחיד שתפס אצלי לאורך כל השנים. הייתי במלא חוגים אחרים אבל אמנות היה המקום שלי. גם בתקופה של תיכון, הייתי ילדה קצת מרדנית, לפעמים מבריזה משיעורים אבל לא יוצאת מבית הספר אלא פשוט הולכת לחדר אומנות", נזכרת ליליה, "כשהייתי בת תשע עמדתי מול ההורים שלי, שניהם מהנדסים, וצעקתי להם "אני בחיים לא אהיה מהנדסת". תמיד ידעתי שאעסוק באומנות, לא תמיד ידעתי מה זה הולך להיות ובאיזו צורה".

ליליה למדה במקיף רבין בעיר והגבירה כמובן את מגמת אומנות. בהמשך עשתה תואר ראשון באמנות בבצלאל וחינוך לאומנות במדרשת בית ברל, אז הבינה שהיא רוצה לעסוק בהוראה באומנות. "גיליתי את האהבה להוראה לאומנות במהלך התואר בבית ברל, פתאום גם התחלתי לעבוד בחדרי סטודיו, להעביר חוגים והבנתי שזה מה שאני רוצה להיות, שאני רוצה לפתוח סטודיו משלי. מאז עבדתי בעוד מקומות לאומנות, ניהלתי קייטנות, כתבתי תכניות באומנות. בבאר שבע עבדתי במרכז אומנויות ובבתי ספר יסודיים", היא מספרת.

אז מתי פתחת את הסטודיו לאומנות שלך?

"את הסטודיו לראשונה פתחתי בשנת 2015 אחרי שנה שעבדתי במשרד החינוך. זו הייתה שנה קשה של התמחות בסופה אמרתי שאני חייבת לעצור, יצאתי לשנת אבטלה, בשנה הזו החלטתי שאני רוצה לצאת לדרך עצמאית, אני לא רוצה להיות שכירה יותר. באותה תקופה גם נכנסתי להריון והייתי מאורסת, אז החלטתי ללכת על זה. הסטודיו נפתח בהתחלה בבית שלי בנחל עשן והיו לי ארבע קבוצות".

ומה בכל זאת עצר את ההתפתחות וההתרחבות שלך עם העסק? מתי העסק שוב נפתח?

"הגיעה חופשת הלידה ועם כל האינטנסיביות של גידול ילד וגם נפרדתי מבן זוגי באותה תקופה, נאלצתי לעבור דירה ולצמצם את פעילות הסטודיו. במקביל התחלתי לעבוד בעוד עבודות בבית ספר יסודי ובמרכז לאומנויות כי בכל זאת הייתי חייבת להתפרנס. בשנת 2019 הסתיימה ההעסקה שלי במרכז לאומנויות והבנתי שזה עכשיו או לעולם לא, רציתי להזניק את עצמי כמו שצריך הפעם. ומאז אוגוסט 2019 קיים סטודיו לילקה לאומנות, יש לי קבוצות חוגים מילדים ועד מבוגרים, אני גם מעבירה השתלמויות למורים ולגננות, עושה סדנאות באומנות, שיעורים פרטניים לחינוך המיוחד ועוד".

"הזום הציל את העסק שלי"

ליליה מעבירה את החוגים בסטודיו שלה לילדים מגיל 4 ועד מבוגרים בגיל 100, במגוון תחומים כמו אמנות משולבת, יצירה מחוץ לקופסה, אמנות ופולקלור, מסע בעקבות אמנים, טכניקות בציור, אמנות למבוגרים. היא מומחית בכל הטכניקות החל מציור, רישום ופיסול בטכניקות שונות כגון גבס, עיסת נייר, חימר ועוד. בחודשים הראשונים העסק עבד טוב ואז בשנת 2020 הגיעה מגיפת הקורונה, שהשפיעה רבות על החיים של כולנו וגם על עסקים עצמאיים שבבת אחת מצאו עצמם ללא עבודה.

איך עברה עלייך שנת הקורונה?

"בהתחלה זה היה הלם, הייתה מן תחושה באוויר שזה משהו זמני של שבוע שבועיים זה יעבור והכל יחזור לקדמותו. אני זוכרת שקולגות התחילו לפתוח קייטנות וסדנאות ואני עוד הייתי בשוק. בשבוע הראשון ביטלנו את החוגים ואמרתי לתלמידים שהחוגים יוחזרו ונשלים בהמשך אבל פתאום את קולטת שלא, זה לא הולך להיגמר. הייתה תקופה קצרה שלא עבדתי של שבועיים אבל ברגע שנפל האסימון הבנתי שאם לא אעשה צעד בשביל לשמר את הלקוחות שלי אני אאבד את העסק. וזה אומר מבחינתי לסגור את הבסטה, למסור את המפתחות ולחזור לגור אצל ההורים ולהכריז על פשיטת רגל. מבחינתי לא הייתה אופציה כזו כי אני אמא, יש לי ילד, יש לי צרכים, זה לא שיכולתי לצאת לחל"ת כי אני עצמאית".

זה הרגע שהבנת שאת צריכה לעשות שינוי בעסק? לחשוב איך לשמר אותו?

"מאותו רגע עשיתי שינוי תודעתי, התחלתי לחשוב מה האופציות שלי. ראיתי שחנויות היצירה נסגרו גם כן ומצד שני עלה הביקוש לאומנות ויצירה, כולם חיפשו איך להעסיק את הילדים בבית. אז החלטתי להכין עשרה מארזים לגילאים שונים, מארזי אומנות עם כל החומרים וכרטיסיות מודפסות שמסבירות מה לעשות שלב אחר שלב. למשל עבודות פיסול עם גבס, עבודות עם עיסת נייר, עבודות ציור. בעצם לקחתי את החוג והכנסתי אותו למארז יצירה קטן וחמוד. יצאתי בפרסומים ברשתות ועשיתי משלוחים עד לבית, הושבתי את הילד באוטו, מאובזרת בכפפות ומסיכות וחרשתי את באר שבע. בהתחלה היה לזה ביקוש גבוה בסגר הראשון, הכנתי גם חוברת דיגיטלית עם 30 יצירות לימי קורונה מחומרים שיש בכל בית. שלחתי לכל התלמידים שלי, לגננות ומורות שביקשו וזה עזר להרבה אנשים".

באיזה שלב נכנסת לעולם הזום? הפעילות מרחוק הצילה את העסק שלך מבחינת כלכלית?

"כן, פתאום נחשפתי לדבר שהציל את העסק שלי והזניק אותו בטירוף וזה זום, באמת, תודה לאל על זום. גיליתי את זה והתחלתי להעביר את החוגים שלי מרחוק. אז בניתי תכנית חודשית והכנתי שוב מארזים עם כל החומרים בהתאם ויצאתי למשלוחים לכל 50 התלמידים שלי, הייתי כמו סנטה קלאוס, מניחה להם את המארז על הדלת, מצלצלת והולכת. אז לפני כל מפגש שלחתי להם קישור לזום, זה עזר מאוד להורים והעסיק את הילדים לשעה שעה וחצי. היו תגובות ממש טובות ומבחינתי זה באמת הציל את העסק שלי. אם לא היה לי את זה, הייתי מאבדת את הכל, לא היה לי איך להתפרנס. המשכתי עם החוגים בזום גם באוגוסט בקיץ, למרות שזו תקופה בה לרוב אין פעילות, כדי לתת מעצמי ולהראות להורים שאנחנו ממשיכים כרגיל. בתקופה הזו הגשמתי עוד חלום וזה להעביר השתלמויות באומנות למורים, בעקבות הקורונה הצוותים החינוכיים עברו לזום ופתאום זו הייתה צורה נוחה להעביר את זה".

חשיבה יצירתית כקו מנחה

אחרי הסגרים והחגים ועם הגעת החיסונים, התחלנו לחזור לשגרה וגם ליליה יכלה לחזור להפעיל את העסק שלה, כמובן תחת כל הכללים וההנחיות. "היו המון חיזוקים ותגובות מדהימות על כל התקופה הזו, עם כל החששות שלי בהתחלה זה דווקא הזניק את העסק שלי ונתן לי ביטחון. פתאום קיבלתי המון פניות, הקבוצות שלי מלאות עד אפס מקום, יש לי כבר 100 תלמידים ויש רשימות המתנה לקבוצות שלי", מוסיפה ליליה, "אני כמובן מקפידה על הנחיות, דואגת לחיטוי על בסיס יומיומי בין חוג לחוג, הילדים מכיתה א' ומעלה עם מסיכות והקבוצות קטנות". ליליה מדגישה כי החוג שלה עוסק הרבה מעבר ליצירה האומנותית, היא שמה דגש על החשיבה היצירתית ופיתוח עצמאות: "אנחנו לומדים איך לעבוד לפי שלבים, לומדים על אמנים והיסטוריה, אני שמה דגש על חיזוק הביטחון העצמי והיצירתיות שזה מאוד מפתח אותנו גם בתחומים אחרים בחיים".

זכור לך סיפור מרגש על שינוי שהיצירה עשתה בילד שלקח חלק בחוג? תגובה שריגשה אותך?

"לא מזמן כתבה לי אמא מדהימה על הבת שלה שעולה לכיתה א' ונמצאת אצלי שנה שנייה. היא הגיעה אליי חסרת ביטחון וביישנית, היא אהבה אומנות אבל לא היה לה ביטחון לעשות משהו מהראש. יש לי בסטודיו קיר תצוגה  בכל פעם עד שמתחיל החוג הילדים עושים ציור חופשי ותולים אותו על הקיר, זה כמו תערוכה מתחלפת. בהתחלה הילדה לא הייתה מסוגלת לצייר בחופשיות והשאירה דף ריק אבל לאט לאט היא נפתחה, מגיעה ראשונה לחוג ומציירת לקיר שלושה ציורים. אני רואה אותה קורנת וזה מדהים. גם האימא סיפרה לי כמה זה עזר לביטחון שלה וגם בהכנה לכיתה א' החמיאו לה על היצירות ועל הביטחון העצמי שעלה. קראתי את ההודעה שלה עם דמעות בעיניים כי זה היה מדהים לראות את התהליך שהיא עשתה. זו דוגמה אחת מיני רבות ומרגש לראות את הילדים מתפתחים".

את מרגישה שאת חיה את החלום שלך? זה מה שרצית לעשות או שממשיכה לחלום?

"זה לגמרי החלום שלי אבל אני לא עוצרת פה. החלום הגדול שלי זה בסופו של דבר להקים בית ספר לאומנויות. בית ספר שיהיו בו חדרי סטודיו, חוגים לכל הגילאים בכל הטכניקות, הכשרות למורים, ממש לעבוד עם צוות ולהמשיך להעביר את האהבה המטורפת שיש לי לאומנות לאחרים. אז העסק עובד בצורה מדהימה אבל אני מרגישה שאני עדיין בהתחלה. מעבר להוראה אני גם אמנית בעצמי, הצגתי בתערוכות בארץ ובעולם, השתתפתי לאחרונה בתחרות של פוטו ישראל ונבחרתי להיות אחת מ-20 הפיינליסטים שיציגו בתערוכת צילום בינלאומי שתתקיים בנובמבר".  

יש משהו נוסף שהיית רוצה להגיד לקוראים הבאר שבעים?

"חשוב לי שאנשים יבינו שאומנות זה לא רק מוטוריקות, זה לא רק התוצר הסופי, אלא זה המון מעבר. זה העצמה, ביטחון והכי חשוב זה פיתוח חשיבה יצירתית שעוזרת אחר כך בכל כך הרבה תחומים אחרים בחיים שבכלל לא קשורים לאומנות. חשוב לי להעלות את המודעות הזו אצל כולם, האומנות עוזרת לנו לצאת מהמסגרת המקובעת וזה חשוב בעיני במיוחד בדור הצעיר".