בחזרה ליום שזעזע את באר שבע

השבוע ציינה העיר באר שבע 17 שנה ליום בו רעדה האדמה. הימים הם ימי סוף האינתיפאדה השנייה, ונראה כי הסוף לארבעת השנים הנוראיות שעברה מדינת ישראל קרוב מתמיד. כ-4 חודשים של שקט הופרו ברגע אחד, באחר צהריים חמים בבאר שבע. יום לפני החזרה לבית הספר, עלו שני מחבלים אשר יצאו מהעיר חברון, על קווים 6, ו-12 של חברת מטרודן, וכשהגיעו ליד בניין העירייה, בשעה 14:47, הוציאו לפועל את הפיגוע הגדול ביותר שידעה העיר באר שבע. 16 גברים נשים וילדים נרצחו באותו יום נוראי, יום שיישאר לעד כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של העיר באר שבע ותושביה.

על מנת לחזור לאירועים, נפגשנו עם שניים מבני משפחות הקורבנות – חיים אוזן (45), בנו של אליהו אוזן, בן 58 במותו, אשר נרצח באותו יום בזמן שחזר מהשוק אל עבר ביתו ברחוב "בני אור" דרך אוטובוס קו-12. ואת אורית אורה (47), אשר אחותה קארין מלכה ז"ל, בת 23 במותה, נרצחה בזמן שהייתה בדרך לעבודתה במרכז הקליטה "נורית", דרך אוטובוס קו-6. שמענו מהם על הרגעים הראשונים כשהגיעו הדיווחים על הפיגוע, על המפגש האחרון עם אהוביהם ז"ל, וגם כיצד נראתה ההתמודדות הכה קשה עם אובדן פתאומי שכזה.

אורית, גננת במקצועה, גרה כעת במשמר הנגב יחד עם בעלה חיים, ושלושת ילדיהם. בשיחתנו הראשונה, מיד ניתן היה להבין כי מותה של אחותה עדיין מלווה אותה בצורה בלתי רגילה - "זה שבוע מאד לא פשוט בשבילי, ולמען האמת אני לא יודעת איך הסכמתי לראיון. זה מאד מכביד עליי כל הנושא של אחותי, וכשאני מדברת עלייה קשה לי מאד".  

אתם זוכרים את האירועים שלפני הפיגוע עצמו?

אורית - "בשעה 14:48, אני הייתי בבית. התארגנו אני בעלי והתינוקת שלי לקראת בריתה. לפתע שמענו בום מאד חזק (גרנו ברמות בזמנו). הטלוויזיה הייתה דלוקה, ודיווחו בה על הפיגוע. מיד ידעתי שקארין הייתה שם, הייתה לי הרגשה ממש חזקה בגוף שזהו, שקארין כבר לא איתנו". באותה העת נסעו אורית ובעלה אל עבר מקום עבודתה של קארין, שם מנהלת המקום אמרה כי קארין טרם הגיעה לעבודה, מה שיותר הגביר את החשש בקרב אורית - "נסענו לאיזור הפיגוע, ובהתחלה היא עדיין לא הייתה ברשימת ההרוגים. ולא עבר הרבה זמן, ובשעה 18:00 בערב, בזמן שחיכינו בחדר ההמתנה, פנתה אלינו עובדת סוציאלית שהודיעה לנו על מותה".

חיים אוזן, בן 45, עובד במוסך לחלקי חילוף ותיקונים לרכב, נשוי ואב לחמש בנות, מספר כי בבוקר הפיגוע, ביקש ממנו אביו את רכבו, זאת על מנת שיוכל ללכת לדוג – "הסכמתי, והלכתי לעבודה ברגל. אני זוכר בבירור את הרגעים שלפני הפיגוע – "חזרתי לגיחה קצרה הביתה, וראיתי שהרכב עדיין נמצא בחנייה, והבנתי שאבא לא נסע. לאחר מכן, וזה דבר שהאשמתי את עצמי בו הרבה, הבנתי כי מסמכי הרכב נשארו עליי, וזאת הסיבה שאבא לא נסע באותו יום".

במסלול החיים של אליהו וקארין ז"ל ישנם קווי דמיון מסוימים – השקפת העולם המשוחררת, ואהבת האדם, היו חלק בלתי נפרד מהאישיות של השניים. חיים מספר על אהבתו של אביו לגידול ציפורים, ובמיוחד על הכישרון המיוחד שמזכיר לו את אבא – " אבא שלי היה אדם מאד חביב על הבריאות, והוא גם היה איש מאד צנוע. הוא גידל ציפורי שיר, שנקראו קנרים. וכולם בשכונה ידעו שהוא זה שמגדל. היינו יושבים שעות ורואים אותו משחרר את הציפורים, ותמיד באורח פלא, אחרי כמה שעות הציפור הייתה חוזרת לכלוב. הוא היה אומר לנו שהוא רוצה לחיות את החיים שלו כמו הציפורים – בחופשיות. גדלנו אמנם בבית מסורתי, אבל אבא האמין בחיה תן לחיות".

גם אצל קארין האהבה לזולת הייתה חלק בלתי נפרד מהאופי החם שלה. אורית מספרת על החוויה הקשה שעברה קארין בעת שהותה בלונדון, ועל השינוי שעשתה בחייה – " לאחר השירות הצבאי שלה, היא נסעה ללונדון על מנת לטייל לעבוד. בזמן שהותה באנגליה, היא אושפזה במצב קשה עקב שפעת, ולאחר כמה ימים שהיא שהתה בבית החולים, קיבלנו טלפון מקארין בשעת לילה מאוחרת, וחיים בעלי ענה לטלפון. המילים הראשונות שלה היו – "בואו תיקחו אותי מפה".

כשהיא חזרה לארץ, היא הבטיחה לעצמה שתחזור בתשובה, תהליך בו התמידה עד יומה האחרון". אורית מספרת כי זה לא היה מובן מאליו – "אמנם אנחנו באים מבית מסורתי, אבל קארין תמיד הייתה חופשייה בנפשה, היא הייתה יוצאת לבלות, ואהבה מאד להנות. אמנם לא הייתה רחוקה מהדת, כי שוב, אנחנו כן באים מבית מסורתי. אבל לאחר החזרה מלונדון, היא הבטיחה לעצמה שאם היא תשרוד את החוויה שם היא תחזור בתשובה, וזה בדיוק מה שהיא עשתה".

לאחר שחזרה לארץ, חיפשה קארין עבודה "שתמלא עבורה סיפוק, ולא רק משכורת", כך מספרת אורית – "היא תמיד רצתה לעזור. אז תחילה היא פנתה לסוכנות היהודית, ושיבצו אותה בקיבוץ רביבים, לעבודה עם ילדים עולי אתיופיה. לאחר מכן היא למדה תואר ראשון בהנדסה תעשייה וניהול. אחרי זמן מה, במקביל ללימודים, היא החלה לעבוד במרכז נורית בתור חונכת". במהלך השבעה, מצאו משפחת מלכה מכתבים שכתבה קארין על התהליך שעברה במהלך אותה תקופה - "'אור אינסוף', כך הוא לוחש לי, בואי עימי ואראה לך את הדרך. אני מקווה שיש עימך כסות ומזון, הדרך רצופה מכשולים. פני הלבינו ובהלה כבשה אותי. הסירי דאגה מליבך, אמר לי. אני מוכנה לבוא איתך אל שתיקח אותי עימך".

מה הרגעים האחרונים שזכורים לכם מקארין ואליהו?

חיים – "שבוע לפני הפיגוע היינו בחופשה בכינרת, כל המשפחה. אני לא אשכח את זה לעולם, היינו כולם באוהלים, ומה שאני זוכר שאבא פתאום קם, והתחיל לחלק כסף לכל הילדים. והוא בא לאשתי, שהייתה חברה שלי בזמנו, ואמר לה שהיא "תהיה הכלה שלי במאה אחוז" ונתן לה מתנה. באותו זמן אשתי ממש התביישה, וכשקרה הפיגוע היא אמרה לכולם שזאת המזכרת שלה ממנו".

אורית - "ערב לפני, כשהיא באה אליי הביתה. ישבנו בסלון, ראינו טלוויזיה, שתינו קפה ודיברנו וצחקנו. ערב סטנדרטי לגמרי, של שני אחיות שהן פשוט חברות טובות. לא חשבתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שנתראה".

מחשבות כמו – מה היה קורה אם..; והאם יכולנו לעשות משהו שונה? מלווים את חיים ואורית, ואפילו לתקופות מסוימות גרמו להם להרגיש אשמה עצמית גדולה. חיים – " האשמתי את עצמי, שאולי הייתי צריך לתת לו את הרכב. כל השנת אבל שישבתי עליו הייתי בתקופה רעה מאד, אבל אני שמח שהיו שם אנשים בשבילי, מהמשפחה וגם מהמדינה". אורית – "לא דיברנו בבוקר הפיגוע. בשנים שעברו לאחר מכן, הייתי שוקעת במחשבות כמו 'אולי אם היינו מדברות משהו היה שונה'. אבל עם הזמן הפסקתי לחשוב בכיוון הזה, כי הרגשתי שזה לא עוזר לי, ורק עושה לי נזק".

ויש גם את עניין הדור הבא. ההמשכיות, שמהווה חלק גדול מהשיח של המשפחות השכולות. אצל אורית וחיים הזיכרון ממשיך, גם דרך הילדים שלא זכו להכיר את סבא אליהו, ואת דודה קארין. אורית – "הילדים שלי נולדו לתוך זה, וגם לקחתי אותם לקבר שלה מספר פעמים. יש משפחות שלא רוצות לערב את הילדים בזה, וזה בסדר. אבל היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והילדים שלי גדלו על סיפורים שלי על אחותי ז"ל".

גם אצל חיים, חמשת הבנות שהביא יחד עם אשתו לעולם, הם התשובה לרצח המתועב של אביו – "הבאתי ילדים שהם המשכיות לי ולחיים ולמדינה שלנו. וזה הניצחון שלי על אלה שרצו להרוג אותי".

מתי אתם מוצאים את עצמכם חושבים עליהם?

אורית – "כל הזמן, בכל מקום שאני פונה אליו בחיי, ובכל נקודת משמעותית היא נמצאת שם. מעבר לכך, יש לנו פינת הנצחה של קארין בבית, עם תמונה ענקית שלה על הקיר, לצד נר זיכרון שעובד כל הזמן. בכל בוקר שאני קמה ויוצאת מהדלת של החדר שלי, העיניים שלנו נפגשות. כמובן שבחגים זה נהיה יותר קשה, ויש מצבים שפשוט תופס אותי הגעגוע, וכשזה קורה אני תופסת את הפינה שלי. ועם הזמן החלטתי לא לפרוק את זה מול הילדים שלי, אז עם השנים שעברו אני משתדלת להתמודד עם זה בדרך שלי".

חיים – " אני אמנם נראה נורמאלי מבחוץ אבל מבפנים אני כל יום חווה את זה. וכל פעם שקורה משהו דומה במדינה, אני נזכר באבא. כמובן שגם הטקסים שעושים בשבילו גורמים לי להרגיש שהוא לא מת סתם. לי אישית זה עושה טוב לדעת שיש מי שזוכר אותו. הוא תמיד פה לידי, ואני חושב עליו המון במהלך היום".