עמד איתן: איתן אוזן מבאר שבע התנדב לטוס כדי לעזור להביא פליטים מאוקראינה לישראל

וכך התחיל המסע: לשדה התעופה בעיר יאשי, הגיעו איתן ו50 מתנדבים מארגון איחוד הצלה עם קארגו מלא בציוד הומניטרי. שם הם פגשו את הפליטים מאוקראינה שחיכו לרגע המיוחל לעלות לישראל כדי להסיר את הפחד מעיניהם ואת הדאגה מליבם - לברוח מהתופת אל ישראל המחבקת. "למרות שלא היה לי קשר עם ארגון איחוד והצלה לפני" שיתף איתן "אמרתי למנהלי המשלחת שעל המטוס שאני לשירותם לכל משימה שתידרש, שאינה מצריכה ידע וניסיון רפואי". שיחה מלב אל לב.

ספר על הטיסה

"כשנחתנו, כל הציוד נפרק במהירות מהמטוס החוצה והועלה לאוטובוסים שהביאו את הפליטים לשדה התעופה. כל הציוד המשיך למחנות הפליטים, אז חזרנו עם קארגו ריק, אבל עם 20 מתנדבים ועוד כ160 פליטים, כשבערך 30 מתנדבים המשיכו למולדובה - שם היו הריכוזים הגדולים של הפליטים שאמורים לעלות בקרוב לארץ. הטיסה שלנו והחילוץ כולו היו סופר מהירים ויעילים. בשעה שש בערב נחתנו ברומניה ובתשע וחצי כבר היינו באוויר חזרה ארצה אחרי כל הפריקה של הציוד והעלאה של הפליטים".

האמת הפנימית והעקרונות של איתן מבוססות על לסייע לכל אדם באשר הוא, לא משנה מה מוצאו, דתו והעבר של אבות אבותיו. כשמדובר באנשים שחיו את חייהם וברגע אחד נאלצו להשאיר מאחור את כל חייהם כמו זיכרונות, בית, רכב, עבודה, פנסיות, שירותים הכי בסיסיים כמו בריאות ורווחה – מי יכול להישאר אדיש מבחינתו. "עקרונות כאלו של סולידריות ועזרה לאוקראינים, בין אם יהודים ובין אם לא" שיתף איתן "לזה בדיוק מתכוונים במונח עם סגולה. התרגלנו בארץ לראות כמעט הכל במשקפיים ציניות. מילים כמו "ציונות" ו"עזרה לזולת" ו"עם סגולה" הפכו להיות קצת אאוט או פאסה. אבל בדיוק ברגעים כאלו של משבר העם פה מראה מאיזה חומרים אנחנו עשויים".

בגלל זה לא היססת

"מאותה סיבה בדיוק – עליתי על טיסת חילוץ לרומניה בשבוע שעבר, גם כשהוטל וטו (חשוב להדגיש שלא מצד הח"כ, שאותו אני מוקיר ומכבד) בתואנה של עבודה שוטפת ושאין כרגע את הזמן לטוס וגם אם מדובר בהיעדרות של יממה אחת מהעבודה למטרה טובה. כששני הדברים מונחים על המאזניים – לעשות טיפה טוב לאחרים או עבודה שגרתית לחלוטין, אין פה בכלל שאלה. אין שלם ממני על הבחירה שלי."

למה זה היה חשוב לך?

"מעבר לערכים והסולידריות, אני חושב שבמלחמה הזאת יקבעו סדרי העולם בין העולם החופשי והמערבי לבין אלו שמנסים להכתיב סדר יום אחר. ולנו, ה'אזרח הקטן', שהוא לא קטן אלא הריבון, לא מנהיגי המדינות, יש כח עצום על איך שהמלחמה הזאת תסתיים ומה הנרטיב שייחרט. ולכן כל ההתגייסות והתמיכה של האזרחים בעולם המערבי לטובת הפליטים היא גורלית. ולכן, אין שמח ממני לראות שאנחנו האזרחים בישראל רוצים לסייע וקיבלתי עשרות הודעות ממכרים שרוצים להתנדב ולסייע בטיסות חילוץ הבאות. אני לא הכי רוחני שיש, אבל מאמין מאוד בקארמה – תעשה טוב, תקבל טוב".

ספר לי על חווית הטיסה

"בטיסה עצמה הייתה דריכות גבוהה של כולם, החל מאלו שמתנדבים כמוני בפעם הראשונה ועד לפרמדיקים ותיקים של איחוד והצלה שעלו במיוחד להטיס ארצה פליטים בדרגת פציעה בינונית. וכמובן לצד הדריכות, שליחות וסיפוק אדיר".

ואיך היה המפגש עם הפליטים מאוקראינה?

"זה היה מטלטל. לראות במאה ה21, לא בשחור לבן אלא בלייב ממש בעיניים - מראות של זקנים וטף יורדים מבוהלים מהאוטובוס עם שקיות שבהן אספו את מעט החפצים יקרי הערך עבורם, נשים עם נערים בוגרים מעל גיל 10 על הידיים, נערים שפשוט לא יכולים יותר לעמוד על הרגליים אחרי שבועות של בריחה. תמונות שהזכירו את הרגעים הכי חשוכים במאה הקודמת, ולא האמנתי שנראה בימינו בלב אירופה".

מה אתה יכול לספר על התחושות שלהם,  מצב הנפשי? מה הם מספרים?

"הם פשוט גיבורים. לעבור טראומה כמו שהם עברו, בלי לישון במשך ימים שלמים, בלי לאכול אוכל חם בצורה סדירה – ועדיין להיות כ"כ סובלניים ולהתאמץ להיות אדיבים – לא מובן מאליו כלל. לראות כמעט את כולם נושאים בידיים את כלובי הכלבים והחתולים – ולדמיין איזה סבל עוברים לא רק בני האדם. תארי לך מה עובר על כלב או חתול בסטרס כזה שאפילו את צרכיו הוא לא עשה כמה ימים. מזעזע. אני בטוח שהם יזדקקו לכמה שבועות כדי לעכל מה עברו, לנוח טוב ולנסות לרפא את הטראומה.
חלקם סיפרו על מראות הזוועה והגופות שהיו מוטלות לצד הכביש בדרך מקייב לגבול. ועל הפחד והאמוק בנסיעה כשבכל הזמן נשמעים הדי פיצוצים מאחור."

עם כל הפחד, בטח היה מרגיע לראות אתכם

"שמח מאוד שקיבלנו אותם בחום וחיבוק, כבר ברגע שירדו מהאוטובוס לשדה התעופה, בהמתנה בשדה התעופה, בעליה למטוס, בנחיתה ולא פחות חשוב בנתב"ג עד שאחרון הפליטים יצא מהשדה לקרובי המשפחה שחיכו לו שם. כבוד גדול לתנועת בני עקיבא, שקיבלו את כל 160 הפליטים בתרועות ובשירת עם ישראל חי ביציאה מהשדה עד 4 לפנות בוקר. רגעים כאלו אי אפשר לשכוח. עם סגולה? זה בדיוק זה.

תספר לי זיכרון שנחקק אצלך פנימה

"זכורה לי הציפיה שלנו, המתנדבים, לקבל את הילדים שסבלו במתנות וצעצועים. חשבנו בתמימות מתוקה אולי קצת נאיביות, שזה יעיף אותם והם כולם יהיו בעננים. אבל מלחמה זה לא חוויה. ובן אדם בוגר או ילד שלא ישן כמה ימים שום צעצוע, ממתק או פונפון אדום על האף לא יעזור."

לא היה רגע שפחדת?

"לרגע לא. הרשויות ברומניה ובשדה התעופה בפרט הסתכלו עלינו בהערצה וכבוד עם קצת הלם. הם בטוח תוהים לעצמם – "מה נסגר עם הישראלים האלו? מאיפה הם באו ומה האינטרס שלהם?"

ומה הפרויקט הבא?

"פניתי כבר לסמנכ"ל איחוד והצלה, שבי רפפורט, ואמרתי לו שיש מאחורי גדוד של אנשים שירצו לטוס. ובשבוע הבא אמורה לצאת משלחת חילוץ הפעם יחד עם ח"כים ונבחרי ציבור שייתכן ואקח גם בה חלק".