אחיו של החייל תומר אחימס ז"ל: "מדינת ישראל איבדה את הבן הכי טוב שיכלה לקבל"

ביום חמישי שעבר נערכה הלווייתו של סמ"ר תומר אחימס ז"ל לאחר שגופתו הושבה מעזה, יחד עם גופותיהם של מיה גורן, אורן גולדין, רביד כץ וקיריל ברודסקי זכרונם לברכה. הלוויה שניה למשפחה שכולה לאחר שכבר עברה טקס הלוויה בסוף חודש נובמבר שנה שעברה, כשהרב הצבאי הראשי קבע שמותו של תומר אכן התרחש ב-7 באוקטובר לפי כלל הממצאים שעמדו לרשותו. לכאב אין לו סוף.

משפחת אחימס הייתה תמיד משפחה אידיאלית המורכבת מהורים, חמישה ילדים ובית עם גינה בישוב להבים כבר 26 שנה: מאיה (30), גיל (28), אייל (25) והתאומים אמיר ותומר בני העשרים. משפחה מגובשת, אוהבת, מקבלת, מטיילת יחד, דואגת לארוחות משפחתיות ובעיקר מאוחדת עם הרמוניה מדבקת. משפחה כזו שאתה לא יכול לבקש יותר מהקיים. ביום אחד לא בהיר בכלל, החיים השתנו ברגע לא צפוי. אייל האח, כאוב ומתגעגע, מספר לנו על האח הכי חסר בעולמם. "אני זוכר ריבים קטנים ושטותיים שהיו בין תומר ואמיר התאומים" נזכר אייל בילדות. "מצד אחד הייתי חלק מכל הריב ומצד שני בתור אח גדול הייתי זה שמעמיד אותם במקומם ועושה סדר. זוכר שהיינו מניחים בקומה העליונה מזרון גדול שפרוס על הרצפה ועושים במשך שעות תרגילים בנוסח קרב היאבקות".

יש לך זיכרון חזק במיוחד?

"מדגדג לי בזיכרון, ואבא שלי היה זה שהזכיר לי ויכול להעיד על האופי של תומר. פעם התקשרו מבית הספר ואמרו שתומר לא הכין שיעורי בית. ההורים דיברו איתו וביקשו שייקח את עצמו בידיים, אבל הוא ענה להם שלא מתאים לו לעשות שיעורים ואם יכריחו אותו הוא לוקח תיק גב ועוזב את הבית. הוא היה בן 9 וככה הוא בדיוק עשה - הכין תיק. כבר אז הבינו שלתומר יש אופי של מי שעומד על שלו ועושה דברים בדרך שלו. לאורך שנות לימודיו הוא היה תלמיד מעולה, אבל לא השקיע בהכנת שיעורי בית. מצליח גם בלי הצורך לשבת ולתרגל. תומר העדיף להיות עם חברים, לשחק כדורגל, ללכת לצופים ולא לשבת בבית. היה עקשן בדרך שלו. קשה היה להזיז אותו".

בשבעה באוקטובר תומר הוא הוכיח עד כמה היה עקשן להציל אחרים

"בסיטואציה שבה נמצא תומר בבוקר השביעי באוקטובר, הייתה זו בעצם הבהירה את המבחן הכי גדול שהוצב לו בחייו. תומר הציל אנשים. תומר הוא בן אדם של ערכים וראיית האחר, של חברות. היו לו חברים חוצי גילאים, חבר של החבר'ה הגדולים מצד אחד, ומצד שני של הקטנים יותר בצופים. הוא היה מתנדב במועצת נוער בלהבים ותמיד משך אליו חברים. היה נמצא בתשומת הלב עם החיוך שלו, שמחת החיים, הציניות שהייתה מידי פעם והצחוקים. היה בן אדם שנוגע באנשים, חבר טוב, אח טוב, בן טוב. קשה למצוא דברים לא טובים בו. מה שייחד אותו היה שאם הוא אהב משהו או רצה משהו והאמין בו - אי אפשר היה להוריד אותו. תמיד עשה חישובים בראש, חשב אם מתאים לא מתאים ואם מבחינתו היה ננעל על משהו -  זה היה זה. אם אהב מישהו זה עד הסוף כמו שאהב את המשפחה, חברים ובת הזוג שלו שי לי שהיו יחד כשמונה חודשים".

מה תומר אהב בחייו?

"אהב ספורט. כל ענף ספורט מכדורגל, שיחק טניס מאז שהיה ילד ועד גיל 17 לערך בבאר שבע. אהב מוסיקה מגוונת, בעיקר היפ הופ ברמה של שנות התשעים. תומר הכיר את תולדות ההיפ הופ וידע לדבר עליו שעות. הכיר אלבומים של ראפרים ומה עומד מאחורי השירים. הוא הכיר את המילים ואת המפיקים. אהב לצאת למסיבות  ולברים עם חברים - אהב לבלות. תומר עף על החיים, חי את הרגע ואהב ללכת בדרך שלו. זו הסיבה שהוצאנו סטיקר לאחר מותו שרשום עליו 'לך עם האמת שלך, עם הלב שלך'. מתאים לתומר ולאופי שלו".

תומר התגייס לצבא בנובמבר 2021 ושירת בנח"ל. משם הוא עבר לשרת כלוחם בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה בצוות חפ"ק של מפקד חטיבה דרומית באוגדת עזה. באותה שבת שחורה תומר היה חלק מאותו צוות שסגר שבת בבסיס. בשעה 06:29 בבוקר, עם תחילת האזעקות, מפקד החטיבה שתומר היה הקשר שלו, הקפיץ את חפ"ק שהיה מורכב ממפקד החטיבה,  אל"מ אסף חממי, תומר וחייל נוסף – סמל קיריל ברודסקי. המפקד חממי החליט לנסוע לנקודת אסטרטגית שבה היו דיווחים על חדירת מחבלים באזור קיבוץ נירים. בדרך לשם בשעה 06:34, מפקד החטיבה היה הראשון להכריז מלחמה בקשר והודיע שהם נוסעים לעבר קיבוץ נירים. שם הם מחליטים לנסוע מסביב לקיבוץ. בזמן הסריקה יורים עליהם מחבלים והשלושה משיבים אש ומחליטים להמשיך בעיקוף הקיבוץ כדי להיכנס לנקודה אסטרטגית פנימה, כדי לנהל שם את הלחימה. שם הם כבר הבינו שיש מחבלים בתוך הקיבוץ וקיבלו החלטה להיכנס בשער של הקיבוץ ומזהים מחבלים.

אייל: "הם ניהלו קרב מול עשרות מחבלים ובשלב מוקדם יחסית מפקד החטיבה נפצע קשה. תומר והלוחם קיריל ניהלו לבד את האירוע והמשיכו להילחם ולהשיב באש. תומר עלה בקשר כמה פעמים בניסיון להזעיק עזרה למפקד שלו הפצוע, אבל אחרי כמה פעמים של ניסיון הוא הבין שאין תשובה ונוצר כאוס. תומר וקיריל המשיכו לנהל קרב בעצמם ולהעניק טיפול רפואי למפקד הפצוע".

מה שמעתם שקרה שם בשעות האחרונות?

"כמה ימים אחרי ההיתקלות מצאו שם חוסם עורקים שכתוב עליו את השעה 06:54. זיהינו מיד שזה הכתב של תומר שכנראה רצה להניח אותו על המפקד חממי הפצוע, כי זה מה שלימדו אותו שעושים ברגע כזה כדי לזהות מתי נעשה הטיפול. בשעה 07:05 עלה תומר בקשר ומאז קולו נדם.  שלושתם נפלו בקרב והמחבלים לקחו את הגופות לעזה. בזכות הקרב, המסירות של תומר והחתירה למגע -  הם הצילו את קיבוץ נירים. יש אבדות קשות, אבל לצערי אם משווים את האבדות לקיבוץ ניר עוז ההבדלים הם תהומיים. הם תמיד יזכרו כמי שהצילו קיבוץ שלם".

מישהו מהמשפחה הספיק לדבר עם תומר באותו בוקר?

"אף אחד לא דיבר איתו, הוא רק הספיק לרשום לבת זוגו שי לי שיש בומים ואזעקות ואז כבר לא היה זמין בנייד. תומר היה אחד האנשים הכי לא פחדנים שאני מכיר. הוא לא מפחד מכלום. אני לא מאחל לאף אחד להיות בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, אבל אנחנו בטוחים שהוא לא פחד גם בזמן הקרב. תומר היה תמיד אחד שדבק במשימה וגם שם הייתה לו משימה להציל את המפקד ותושבי הקיבוץ שעליו הגנו בגופם".

באותה שבת שחורה משפחת אחימס לא ידעה מרגוע. הנייד של תומר היה כבוי ולא ניתן לקבל שביב מידע על מה עלה בגורלו. מדאגה ורצון להבין מה מצבו, החליטו אייל ואביו לנסוע ביום ראשון לבסיס של תומר ולנסות למצוא תשובות. "קשה לתאר את הדרך מבחינה רגשית כשאתה רואה את המראות הקשים בדרך באזור של רעים" סיפר לנו אייל. "אבל הגענו לשם. פגשנו קצינה שדיווחה שתומר מנותק קשר ולא יודעים מה מצבו. בראשון בלילה כבר הגיעו המודיעים אלינו הביתה ודפקו בדלת כדי לספר שתומר חטוף בידי ארגון טרור ומצבו לא ידוע".

מה עושים אחרי ידיעה כזו קשה?

"52 ימים היינו במצב של חוסר ודאות. מידי פעם הגיעו נציגים מהצבא עם מעט ממצאים חדשים ועדכנו שנמצא דם בזירת האירוע ושלושתם כנראה נפצעו. לאחר 52 ימים הודיעו שתומר נהרג בשבעה באוקטובר וגופתו נחטפה. תמיד הייתה תקווה שהוא אולי בסדר ורק נפצע. שלקחו אותו בחיים. אבל מהכרות הכי קרובה עם תומר, הוא לא היה נותן שייקחו אותו חי. אנחנו יודעים שהוא נלחם בכל כוחו. פעם ראשונה הודיעו לנו שהוא חטוף וזה היה נוראי. בפעם השנייה שהגיעו הודיעו שהוא נהרג. עשינו הכל ונאבקנו להחזרתו. קיווינו שעוד יש סיכוי, אבל אף אחד לא מכין אותך לגרוע מכל. ידענו תמיד שהסיפור של תומר לא יסתיים עד שנביא אותו לקבורה. חובת המדינה להחזיר את החטופים שלה, אלה שבחיים ואת הלא חיים. אין סגירת מעגל ללא".

בפעולה הרואית של הצבא ושב"כ,  הוחזרה גופתו של תומר ומשפחתו יכלה בצערה לדאוג לקבורה ראויה. כל המצב הלא הגיוני שנכנסה אליו המשפחה הבהיר להם ששום דבר לא מובן מאליו כשיש עוד משפחות שלא זכו לקבורה נאותה ומחכות כבר עשר שנים להביא את ילדיהם הביתה. "הייתי עם אחותי בעצרת בכיכר החטופים שבו היא עלתה לדבר" שיתף אייל. "היא שיתפה על ההרגשה הקשה שמכניסים אח לקבר, שזה הרגע הכי קשה בחיים והנשימה נעתקת, אבל ברגע שקברנו אותו נכנסה טיפת אוויר, כי תומר פה קרוב. אולי הוא לא חי, אבל  כן תהיה לו חלקה משלו ויהיה לנו לאן לעלות. ועדיין צריך להזכיר ולעשות הכל ש115 חטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר".

איך אתם מתמודדים בלעדיו?

"הקושי, העצב והגעגוע מורגשים כל יום אצל כולנו. קשה לנו מאוד. אני אוהב את תומר ומתגעגע אליו וכואב את נפילתו, אבל אנחנו קמים לשגרה של עבודה ועשייה. מדינת ישראל איבדה את הבן הכי טוב שיכלה לקבל ואמן שכולנו נהייה ראויים לזה. שנפסיק את כל המלחמות בינינו, ושוב לזכור שיש 115 חטופים בעזה שצריך להחזיר אותם".

איך ממשפחה שמחה ומאוחדת קמים לשגרת החיים בלעדי תומר?

"לא מאחל לאף אחד להיות במקומנו, אבל למרות הקושי אנחנו ממשיכים להיות מאוחדים ומקורבים ולהיאחז בגורמי החוסן כמשפחה גרעינית שתמיד תמכה האחד בשנייה. הרבה אנשים עוטפים אותנו ואנחנו מתנהלים עלפי הערכים שחונכנו עליהם. תומר היה בן אדם הכי חי שאני מכיר במלוא מובן המילה. החובה הקטנה שלנו היא להמשיך לבחור בחיים ולהמשיך קדימה, וזה קשה. כל יום זה מאבק מחדש, אבל אין ברירה אחרת. הכאב לא ייגמר אף פעם והאבל הוא בתוכנו, אבל לומדים לאט לאט לחיות לצד זה. אנחנו טריים בכל תהליך האובדן למרות שעברו עשרה חודשים מאז אותו יום. אנחנו לומדים את המציאות החיה שנכפתה עלינו ומשתדלים ללמוד לחיות לצד זה. תומר יהיה איתנו תמיד ונמשיך להנציח אותו ונמשיך את החיים בשבילו".

אתם חושבים על הנצחה?

"חשוב לנו שיכירו וישמעו עליו ועל מה שהיה. בפסח דאגנו לארגן טורניר כדורגל לזכרו של תומר בלהבים. זו הייתה חשיבה של אחיו התאום אמיר, וביחד עם מועצת להבים התגייסו הרבה אנשים שבאו לצפות או לשחק. לא יכולנו לחשוב על דרך אחרת להנציח את תומר ואנחנו רוצים להמשיך את ההנצחה כל שנה".