פרויקט מיוחד לבאר שבע נט: בני נוער מב"ש משתפים מיומנם האישי על החיים במלחמה

עם פרוץ המלחמה הקשה שהחלה בשבת השחורה ב7.10 ושינתה לנו את סדרי החיים והלב, בני נוער רבים עברנו תהפוכות רבות בחייהם, בשל העובדה שהם נאלצים להתמודד עם פחדים ומחשבות. למרות הניסיון לשמור על שגרה גם בשעתה הקשה של המדינה, ברור שהמלחמה הטרידה והעסיקה את מחשבותיהם, ולכן ביקשנו מחמישה נערים ונערות לכתוב יומן אישי.

ים שליו בן דוד, בת 17, לומדת בכיתה יא' בתיכון מקיף דוד טוביהו: ''מאז השבעה באוקטובר כולנו מתמודדים עם רגשות שונים, עם המלחמה והמצב לו נקלענו. החלטתי לספר את נקודת המבט שלי למלחמה הזו''.

''העבר שלי עם מלחמות הוא לא עבר מזהיר במיוחד, כי תמיד היה לי קושי ופחדים מגיל קטן שהתחיל מ-״צוק איתן״, אבל הפעם זה שונה. הפחד שהיה ועדיין קיים הוא כבר לא היה פחד של ׳אזעקה וואי אימא'לה׳ - זה היה בשבילי פחד על החיים. לא על החיים שלי, אלא של הקרובים שלי. אני רק לפני יומיים חזרתי לישון בחדר שלי, כאשר מעל לחמישים ימים ישנתי על מזרון בממ"ד כדי להרגיש מוגנת ובטוחה''.

''המחשבות על מה שהיה, על המשפחות של החטופים ושל הנרצחים בראש שלי 24/7, כל חטוף וחטופה בשבילי כאילו דם מדמי. אם זאת, אביגיל הקטנה שהתאהבתי בה ביום הראשון שאמרו שנחטפה, והבכי והשמחה שראיתי את שחרורה, ואם זה שיש שני חטופים מהעיר שלי, שאיכשהו קרובים אליי: נועה ארגמני, שכנה שלי, וניק בייזר, שהוא בן זוג של חברה מהעבר, או אליאור יפרח הי״ד ושחף קרייף הי״ד, שנאלצתי לעשות דברים לזכרם בעבודה עם המון עצב במקום שמחה''.

''אני חושבת שזה נגע בכל אחד ואחד מאתנו, איכשהו.  הדרך הכי טובה שמצאתי להתמודד, היא האחייניות שלי היקרות, שבשבילי הן התרופה והאור לחיי. אני חושבת שבשביל להחלים מהיום הזה צריך שכל החטופים יחזרו הביתה, שצה"ל ינצח בזירת המלחמה ושנוכל לחיות במדינה שלנו ללא פחד ובהמון גאווה. מייחלת שהחטופים יחזרו לשלום, הלוחמים והלוחמות שעושים עבודת קודש יחזרו בריאים ושלמים ושנהיה מאוחדים-זאת התרופה''.

לירון ברנר בת 16, תלמידה בכיתה י' בתיכון מקיף ג': ''מתחילת המלחמה הראש שלי מוצף בהמון שאלות, הן על הלימודים והן על סדר היום שלי. כמו רוב תלמידי כיתה י', אני נמצאת בתקופה משמעותית וחשובה בחיים שלי והמלחמה גרמה לי לעלות לא מעט חששות על המשך השנה''.

''במהלך המלחמה לא פעם ולא פעמיים ניסיתי למצוא סדר יום שיתאים לי להמשך התקופה בנוגע לשעות השינה או על סדר יום חדש בלי אפשרות של לצאת מהבית. בשבוע הראשון למלחמה שום דבר עוד לא היה ברור ומהר מאוד מצאתי את עצמי בבית מקשיבה לחדשות רוב היום ומסתתרת מפני הסרטונים בטלגרם. לאט לאט כשחזרנו ללמידה מרחוק סוף סוף, הצלחתי לחזור לשגרה כל כך חיונית''. 

''במהלך השהות שלי בבית חוויתי קשיים שביניהם הקושי העיקרי הוא להישאר בבית עם אחים קטנים כל היום ולהרגיש אחריות עליהם, ולדאוג לכך שכולם יהיו בטוחים במצב של אזעקה. לסיכום, אני מקווה שהמצב ישתפר ונחזור לחיים שהיו לפני ה-7.10".

אילאי דוד מרדכייב, תלמיד כיתה יא' בתיכון מקיף ג': ''רציתי לשתף אתכם קצת באיך אני מרגיש בתקופה הזאת ומה עובר עלינו בתקופה הזאת. אני רוצה לספר לכם קצת על איך התחיל אצלי כל הסיפור הזה שנקרא חרבות ברזל. ביוםֿ שבת בבוקר פתאום נשמעו אזעקות לא פוסקות ולא הבנו ממה זה נגרם. מה פתאום התחיל דווקא עכשיו? שאלנו בבוקר של שמחת תורה - החג שאנחנו אמורים לסיים את התורה ולהתחיל אותה מחדש''.

''לאחר אי וודאות ארוכה שארכה עד שעות הערב, שלא ידענו בכלל מה הולך, מה קרה, למה הם החליטו דווקא עכשיו לשלוח טילים לא פוסקים.  תחושת האי ודעות שהייתה לנו הייתה פשוט גדולה. במוצאי השבת פתחנו את החדשות ופתאום אנחנו רואים פריצה של מחבלים לשטח ישראל. היינו המומים ולא הבנו איך זה יכול לקרות ועוד לנו שיש לנו צבא כזה חזק''.

''התחילה שגרת המלחמה, הלימודים עברו מהבית, החלה תחושת החוסר ביטחון ללכת ברחוב, אבל הבנתי משהו אמיתי: שבזמן המלחמה אין דבר כזה יותר ימין שמאל - כולנו התכנסו וראינו איזה עם יפה אנחנו שהיה כל כך מפולג. מדינה עם כמות גדולה של שנאת חינם שהייתה פה, פתאום החלו להתאחד כדי לעזור לחיילינו ביחד עם משפחות החטופים''.

''אני תלמיד כיתה יא', אז זאת הייתה אמורה להיות השנה הכי קשה עם כל הגבריות וכל העבודות. התחושה הזאת שאתה עדיין לא יודע מה קורה קשה מאוד, אבל אני מאמין שהסוף יהיה ממש ממש טוב ונהיה העם הכי חזק בעולם שכולם מכירים".

לין סרוסי, בת 17, לומדת בכיתה י"ב בתיכון מקיף ז' הרב תחומי ברמות: ''מתחילת המלחמה אנחנו מתמודדים ומתמודדות עם תחושות שעד כה כחברה וכמדינה לא נתקלנו בהן. אותי אישית זה פוגש בכל רגע ביום. התחושות הקשות והכואבות על האסון הנורא שקרה לנו יחד עם תחושת המחויבות לקום כל בוקר מחדש ולהמשיך לחיות, כי זו חובתנו והמינימום שאנו יכולים ויכולות לעשות למען המשך קיומה ותפקודה של מדינת ישראל''.

''בנוסף, אני שמה דגש בימים הללו על תרומה ונתינה ואני רואה שזה בא לידי ביטוי מסביבי רבות, אם אלו תרומות אוכל וציוד לחיילים ולחיילות שלנו ששומרים ומגנים עלינו כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולחיות את חיינו גם בתקופת לחימה מורכבת, ואם זו הגעה לניצולי וניצולות העוטף היקרים שנמצאים בתקופה קשה ורק מחכים שמישהו יבוא ויעלה להם את החיוך על הפנים וכד׳''.

''חשוב ביותר להמשיך ולהעלות את המודעות לנושא זה, כל מי שביכולתו/ה ללכת ולתרום- לעשות זאת! זו מחויבותנו כחברה. אני מאמינה אמונה שלמה באחדותנו וקוראת לכולם/ן לפעול תמיד למען האחדות, כי לדעתי שם נמצא הכוח הגדול שלנו כעם''.

''אני מייחלת לחזרתם/ן של כל החטופים והחטופות שלנו, שיחזרו אלינו שלמים/ות ובריאים/ות במהרה. וכמובן שהלוחמים והלוחמות שלנו ישובו הביתה בשלום. יהי זכרם/ן ברוך של כל הנרצחים/ות והנופלים/ות. משתתפת בצערן העמוק של כל המשפחות. עם ישראל חי!".

מאור אביטל, בן 17 מהישוב מיתר, תלמיד כיתה יא' בתיכון מקיף עירוני ג' באר שבע: ''רציתי לשתף קצת את התחושות שלי בזמן הזה. אני באמת לא יודע מאיפה להתחיל ומה בדיוק להגיד, כי המצב שנקלענו אליו ממש לא פשוט. אני רוצה להגיד שיצא לי לפגוש את אימא של ניק שנחטף מבסיסו באותו יום ארור, והייתה לי הרגשה שבחיים לא הרגשתי. עמדתי למולה והייתי ללא מילים. כל המילים נבלעו בפי, אבל מה שראיתי ונשאר לי בלב זה את העיניים שלה שהיו מלאות תקווה וביטחון''.

''נזכרתי בקטע שיר ששרתי בקליפ למען החטופים בשם "עיניים טובות פקוחות לרווחה" וישר שני העולמות התחברו יחדיו עם ניק ואמו שלא הכרתי עד אחרי מה שקרה - ישר הפכו להיות חלק מהלב שלי ובכלל של המדינה. התחושות שאימא של ניק העבירה לי במפגש הרימה אותי וחיזקה אותי ובאמת נתנה עוד כוחות להמשיך בכדי להמשיך בכל התקופה הזאת''. 

''אז בעזרת השם כל החטופים יחזרו בשלום בלי פגע וגם החיילים שלנו שהשם ישמור עליהם בריאים ושלמים בגופם ובנפשם".