סמ"ר סהר אטדגי שרדה את מתקפת המחבלים בבסיס: "הייתי לכודה תחת חברה שלי"
23.12.24 / 09:03
תמיד אמרו כשהמזל דופק בדלת, אל תטרקו לו את הדלת בפנים, אלא תשתמשו בו בתבונה. וזה בדיוק מה שעשתה סמ"ר סהר אטדגי (21) מבאר שבע שסיפור חייה, נחישותה וגבורתה להמשיך לחיות למען – האיץ בה את הרצון להמשיך בקבע למרות הטראומה הקשה שעברה בשבעה באוקטובר. סהר, חיילת סמב"צית במחוז דרום, שהגורל הפגיש אותה למול פחד האימה והמוות הנחוש של מחבלי חמאס, שרדה בשבת הכי שחורה שידעה ישראל, בזמן שבו נשארה שבת וראתה למול עיניה את המחבלים פורצים לחמ"ל שבו הסתתרה עם חבריה, והעמידה פני מתה. או חשבה שהעמידה, כי כל איבר בגופה קפא. במאמץ הירואי, חבשה סהר בחולצתה את סג"מ עדן רם, אשר נורתה גם היא - מה שסייע להציל את חייה.
כיום סמ"ר סהר אטדגי, בחיוכה היפה והמנצח, חיה כדי לספר את סיפורה האישי. להראות שמהטראומה והכאב שעברה בבסיס אורים בשבעה באוקטובר, אפשר לבחור בחיים, לחתום קבע ולמלא תפקיד פיקודי כאקט ניצחון על מי שניסה לגדוע לה את החיים, ולהנציח את חבריה שנהרגו כדי שלעולם לא נשכח אותם. מתנת ומסע חייה הם לחיות למען. והיא עושה זאת בכבוד ובהצדעה.
מה השתנה בסהר של לפני השבעה באוקטובר ואחריו?
"הדבר העיקרי הוא החשיבה שלי, ההתנהלות למול אנשים והתנהלות בסיטואציות שפוגשות אותי במהלך היום. אני כיום אדם שמוקיר תודה ומעריכה את הדברים הקטנים בחיים. מבחינתי כלום לא מובן מאליו והכל יכול לקרות ברגע אחד. יש את החיים שהיו לפני ויש את האחרי. השונה הוא באישיות שלי שנעשתה יותר לטובה. התפקיד שלי כסמב"צית היה כרוך בשירות שבוע שבוע והיו זמנים שהייתי מתבעסת להישאר שבת ולשמור. היום אני אומרת איזה כיף שאני פה. יש מי שאיבדו את החיים היקרים שלהם ויש מי שאיבדו את היקרים שלהם, ואני זכיתי להישאר ולספר את הסיפור. אני מרגישה כשליחה, משהו שקיבלתי הרבה יותר גדול ממה שאני מבינה על עצמי".
חזרת לשיגרה?
"חזרתי לשיגרה מלאה, מודה על כל דבר ומבינה ששום דבר לא מובן מאליו. גם האוכל שאני אוכלת הוא לא מובן מאליו, כי יש חטופים בעזה ללא אוכל ויש חטופים מתים, על מה אני מתלוננת?. היה לי מזל ולכן החלטתי למנף את חיי למען ההסברה ולהעביר הלאה לזולת את משמעות החיים וזכר חבריי שנהרגו".
היית כמובן מוותרת על הכל אם רק כל זה לא היה קורה
"אין ספק. אחרי השבעה באוקטובר הייתי בהתחלה בהכחשה על הפציעה שהייתה לי. אמרתי או.קיי, זה קרה וחזרתי מהר לחיים ולבסיס. ויתרתי על טיול רפואי ונפשי ואמרתי שהכל בסדר איתי. מספיק ששכבתי כמה חודשים בבית ואני לא צריכה כלום. עד שביום אחד זה תפס אותי לא מוכנה. הייתה אזעקה בבסיס בדיוק בזמן ששמרתי. קיבלתי מיד פלאש בק בזמן שאני מסתתרת מתחת לשולחן והרגשתי פאניקה ששוב אני בשבעה באוקטובר. אז כבר נדלקה לי נורה אדומה והבנתי שאני צריכה לדבר עם מישהו מקצועי לנפש. והיום אני כבר בטיפול נפשי תומך שמטפל גם פוסט טראומה".
סמ"ר סהר אטדגי נולדה בבאר שבע וגדלה בשכונה ד'. במהלך חייה עברה לגור במרכז הארץ, וכיום היא חיה עם אמה ובעלה בשכונת נווה זאב. אביה נפטר כשהייתה בת עשר. "אני בת יחידה" משתפת סהר. "והייתי מאוד שטותניקית בילדותי, כזו שעושה צרות. הייתי גם הבן וגם הבת עם המון ציפייה מצד ההורים, אבל זה לא תמיד עבד. מהר מאוד התחלתי לעזור בבית כלכלית, ובגיל 16 יצאתי לעבוד כדי להכניס כסף הביתה. גם אמא ובעלה הם בעלי נכות, אמא עובדת למחייתה כקופאית בסופר ואני יצאתי לעבוד כדי לעזור בפרנסה. התבגרתי מהר, כי לא הייתה אופציה אחרת. רציתי לעזור".
התגייסת עם מטרה להיות קצינה?
"הייתי מועמדת לקצונה בפיקוד העורף, אבל מאחר והייתי צריכה לעזור בבית ולא יכולתי לשרת בתפקיד שסוגר הרבה שבתות – ויתרתי. גם אמא שלי עברה ניתוח באותו הזמן והייתי צריכה להיות לצידה. החיים גלגלו אותי לתפקיד של סמב"צית והגעתי לבסיס אורים בתפקיד שעזר לי להיות שבוע בבית ושבוע בבסיס. שם הכרתי חברות שהפכו עם הזמן להיות כמו אחיות בשבילי שלא היו לי, ונקשרתי אליהן כמו משפחה. לכולם בעצם. "הבנות ואני, שיר שלמה, ליאור לוי ודנית כהן ז"ל, ישנו יחד בחדר מטר על מטר והעברנו יחד משמרות. יושבות בחדר, מבשלות, מכינות אוכל וצוחקות. קראנו לעצמנו "רביעיית סמב״ציות השבוע המובחרות".
באותה שבת שחורה משחור, סהר נשארה שבת בבסיס, ובזמן שהחלו האזעקות היא עוד הייתה בשמירה. באותו הרגע היא ידעה שעליה לפעול ולהגיע מיד לחדר החמ"ל, גם כשהבינה לרעד ליבה שמחבלים הצליחו לחדור לבסיס. "אני באותו רגע יצאתי לחדר להביא ציוד" נזכרת סהר ביום הקשה בחייה. "רצתי ממיגונית למיגונית, בדרך עוד עושה שיחה לאמא להגיד שהכל בסדר, ואז קיבלתי נפילת מתח וכולי הייתי דמעות של בכי. הגעתי לחדר והיינו שם שבעה חיילים. כל מי שישן רץ לשם. סך הכל היו בבסיס רק 14 חיילים, אז לא היו הרבה לחפש. התחבאתי יחד עם חברותי בחמ"ל המוכר לנו, חשבנו שהוא יהיה בטוח ומוגן, אבל המחבלים הצליחו למצוא אותנו".
שתפי אותנו ברגעים הקשים
"היו בומים גדולים. אחרי חצי שעה אמרתי לכל מי שהיה במיגונית, גם לעדן וליאור - תקשיבו אני יוצאת לחמ"ל, כי זה היה התפקיד שלי – לא יכול להיות שאני בחוץ. הסתובבי ויצאתי, מי שרצתה לבוא איתי הצטרפה אליי לריצה. וכן, כולן רצו אחריי והסתבר שהמחבלים פרצו גדר שנמצא מימין לשביל של החמ"ל ואנחנו פשוט נכנסו לשטח אש שלהם. הם החלו לירות עלינו. שתי החיילות ליאור לוי ואופיר דוידיאן נפצעו וחלק חזרו למגורים. הקצינה עדן רם ואני הצלחנו להגיע לחמ"ל. שם הבנו שזה לא משחק, יש מחבלים ומלחמה על החיים. היה שם כאוס ובלגן, חלק היו פצועים, ותביני שהיינו רק שישה חיילים. נעלנו דלתות וחיכינו".
מה קורה לך בראש באותם רגעי אימה?
"הייתי מאוד מאופקת. היה לי התקף חרדה לשניה, כי לפני זה ירו עליי. חברה שלי הושיבה אותי בחדר אחר ואמרה לי או שאת מתאפקת או לא ממשיכה לענות לטלפונים. עושינו כל מה שאנחנו יודעות לעשות, וצלצלנו למשטרה, מגן דוד אדום וגם למפקדים לשעבר לבקש עזרה. התחלנו לשמוע פתיחת דלתות חזקה, ואחרי כמה דקות כבר הבנו שזה המחבלים שעוברים דלת דלת. הם זרקו רימון למבואה והיה בום גדול. הם הצליחו להיכנס לחדר שלנו ואנחנו נלחמנו נגדם עד כמה שיכולנו. לא ידעתי מי נפצע או מי נהרג, והמחבלים פשוט החלו לירות עלינו, כי הסתתרנו מתחת לשולחן. פשוט ריססו אותנו. ואז היה שקט".
נפגעת?
"בהתחלה לא ידעתי כי כולנו שתקנו. היינו קפואים וכנראה שיחקנו אותה מתים. ראיתי ארבעה חיילים הרוגים וחשבתי כולם מתים. זה הרגיש כמו נצח, עד שיצאו. אני נפגעתי בירך מירי וכמה רסיסים. זה באמת היה כלום, פשוט נס. הכל עניין של מזל נטו. הקצינה עדן רם חטפה 12 כדורים לידי ושכבנו שם ארבע וחצי שעות - לא ידענו למה מחכים. נחנקתי מהעשן והרגשתי שעדן נגעה לי בברך. בהתחלה נבהלתי, כי הייתי בטוחה שכולם מתים".
ואז הבנת שאת לא לבד
"נכון. החזקנו ידיים ולא שחררנו עד שיצילו אותנו. ניסיתי לעזור לה, כי אני בעצמי פצועה ולא הרגשתי את הרגל. בנוסף גם הייתי לכודה תחת חברה שלי שיר ששכבה מעליי. הורדתי חולצה ובעזרתה של עדן קשרנו לה מסביב לרגל בשביל ליצור חוסם עורקים, והצלחנו. במיוחד שראיתי שלוקחים אותה חיה הבנתיש הצלחנו לשרוד. לבסוף הגיעו חיילים וחילצו אותנו מהחמ"ל. אותי העיפו לסורוקה על ידי ניידת משטרה ואת שיר באמבולנס. שם כבר התחיל הסרט השני של התמודדות ושיקום. זמן להקל ולהבין להקל ולהבין מה עברנו".
מה עברת מאז?
"שיקום חודשיים ומשם חזרתי הביתה. לשגרה, לצבא, לחיים, לאותו בסיס ואז נכנסתי לקבע".
למה החלטת לחתום קבע?
"היו לי תוכניות לפני שבעה באוקטובר ורק חיכיתי לשחרור. אחרי מה שקרה אמרתי שאין סיכוי שאני לא חוזרת לבסיס, זה הניצחון הפרטי שלי להראות להם שהם לא ניצחו, שאני מנציחה את חבריי וממשיכה לשרת את המדינה. להמשיך מסע מאיפה שהם רצו לעצור. חברים שלי נלחמו בגבורה עבור המדינה ואני צריכה לתת עוד מעצמי. באתם להרוג אותנו ולא הרגתם, אז אני אמשיך לשרת ולהישאר בצבא. עושה הכל למען זכרם של חברותיי. 90 אחוז בשבילן".
ובעצם החלטת לצאת לקצונה שוויתרת עליה בתחילת השירות?
"ישר נכנסת לתהליך של קצונה, כי אני ממשיכה דרכי עבורי ועבור כולן. כן חשוב לי להזכיר את כל חבריי שנהרגו שידעו שלעולם לא נשכח אותם: אהרון פרש ז"ל, מאופקים, אופיר דוידיאן ז"ל ממושב פטיש, הקצינה אלינה פרבוסודובה מחיפה, סמל עדי גרומן ז"ל ואיתמר עייש מאופקים".
מה החלום הגדול שלך?
"החלום להמשיך להנציח ולחיות את החיים שלי, כי אני רוצה לראות אותי חיה ולא בתוך האירוע והקושי הנפשי והפיזי. אני מחלימה לגמרי, חיה את החיים וממשיכה לעשות הסברה בצבא. פשוט חייה את חיי בצורה הכי טובה".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
