נס מצמרר: בן שדה ממיתר מספר איך הצליח להינצל ולהציל ממוות בפסטיבל נובה
16.10.23 / 15:36
בן שדה (24) מהישוב מיתר, חזר מטיול בלתי נשכח של אחרי צבא במשך שנה וחצי בארצות הברית ודרום אמריקה, כולו מלא באנרגיות טובות להמשיך הלאה קדימה לעבר המחר, להתמקד בסצנת המוזיקה האלקטרונית ולתקלט בכל רחבי הארץ. הוא לא חלם לרגע שיום וחצי אחרי שיחזור, יצטרך להיות במקום שבו אסון פקד את המדינה ויצליח לברוח מהמוות. בן ניצל והציל אחרים, ועכשיו הוא כאן לספר את הסיפור המצמרר שלו, של מי שלמרות הסיוט שעבר - לא מוכן לוותר על החיוך ועל ההסתכלות החיובית של החיים.
מתי שמעת על פסטיבל נובה?
"עוד שהייתי בחו"ל, חודש וחצי לפני שחזרתי, רכשתי כרטיס למסיבה הזו שממש חיכיתי לקראתה. אמרתי לעצמי יאללה בן, נחזור הביתה, כבר הרבה זמן לא היית עם המשפחה, לא ראית את סבא וסבתא, הדודים וחברים טובים כבר שנה וחצי - זה הזמן להתקדם ולהמשיך הלאה בחיים, וחזרתי. הסצנה הזאת קסומה ויש המון פסטיבלים בתקופה הזאת של החגים. אחד מהם הוא הנובה, שזה פסטיבל שמגיע מברזיל. יומיים לפני הצלחתי להפתיע את ההורים, האחים וכמה חברים של. ביום שישי אחרי ארוחת שישי בשתיים לפנות בוקר, נסעתי לבד עם הרכב לכיוון הפסטיבל לפגוש את החברים מהטיול".
למה לבד?
"״כי קודם כל אין על הלבד, זו המתנה הכי טובה שאתה יכול לתת לעצמך כבן אדם. הגיעו לשם המון מהחברים שלי מהארץ. באתי בידיעה שאשים את הרכב מחוץ לפסטיבל באחד מהיישובים ושחברים יאספו אותי, ובסוף החלטתי לקחת אותו אל החניה הגדולה של הפסטיבל וזה מה שהציל את חיי, שהצלחתי לברוח איתו מהר״
ספר לי על האנרגיות במסיבה עצמה
"אתה נכנס ועובר את הבידוק, ותוך כדי אתה שומע אתה הבאס מהבמה הראשית שמרטיט לך את הלב, והלב רוצה שתיקח אותו לטיול ברחבה לתת לו להנות, להתפרק ולהשתחרר. שמתי את הציוד במקום שלנו וברחתי לרחבה. תוך כדי אני פוגש חברים נוספים שלא ראיתי חודשים וכמות האהבה רק גדלה וגדלה. מרגיש שהכל מושלם ומדויק.״
באותו בוקר של שבת שחורה, הכל היה נראה עוד שמח ואופטימי עם מוזיקה שממשיכה לנגן לאור היום ואנשים שעוד רוקדים להנאתם עד לשעה שש וחצי בבוקר, כשהחל הסיוט הכי גדול שחוותה המדינה. בזמן שמחבלים החלו לפשוט על יישובי וקיבוצי עוטפי עזה ואזעקות רבות נשמעו ברחבי הארץ - גם בפסטיבל החלו לשמוע את הבומים החזקים, אבל הפעם לא מכיוון הדיג'יי. "הפסיקו את המוזיקה ואז התחלנו לשמוע כולנו 'צבע אדום', 'צבע אדום'" משתף בן. "אנשים התחילו להתפנות ובמקביל ביקשו מכולם להתפנות בהקדם. כמו כולם קלטתי שצריך להתפנות בהקדם, אבל גם אני מבין ויודע שטילים זה משהו שלא בשליטתי והם יכולים ליפול בכל מקום ובכל רגע. אני גם ככה גר בדרום ואם זה יגיע זה יגיע.״
מתי הבנת שזה לא בדיוק עוד סבב?
״התחלתי להתקפל מהמקום, בכל זאת הפסטיבל נגמר ובמקביל אני רואה אנשים בסטרס עם חברים שעוטפים ומחבקים אותם. עזרתי למי שאפשר, אבל נשארנו באנרגיה טובה ובאווירה הטובה. בינתיים הלכתי לקפל את הציוד לרכב ולזוז בהקדם, גם הספקתי לדחוף איזה סנוודיץ מהבית במקביל. פתאום, אחרי 20 דקות לערך, אני קולט מאתיים אנשים רצים לכיוון שלי ממרחק של 150 מטרים, יוצאים מתוך שני גדרות עם פתח קטן, רצים כמו זומבים וצועקים 'מחבלים לברוח'. אני מתחיל לשמוע את כדורי הירי מעל הראש שלי ואז הבנתי שזה לא רק פצצות, טילים ומחבל, אלא עשרות מחבלים".
איך מצליחים לחשוב באותה סיטואציה מפחידה כזו?
"לא חושבים, פועלים. נכנסתי לרכב, אנשים התחילו להתחנן שאכניס אותם. הרכב שלי היה מלא ציוד ויכולתי להכניס רק שלושה אנשים, אבל הכנסתי בכל זאת חמישה ונסענו לכיוון השני בתוך השטח, היכן שאנשים ברחו בלי לדעת לאן. אחרי חמש דקות הגעתי לכביש, רשמתי בוויז מיתר, פניתי ימינה ואני רואה שהכל חסום, לא מצליח לזוז כי יש המוני רכבים. עושה פרסה ועדיין רואה שעדיין לא ניתן לזוז, הרבה רכבים מקדימה שמהם חלק בורחים למטעים, כי הבינו שאין מוצא. החנתי את הרכב בצד ופשוט אמרתי לכולם מתחילים לרוץ למטעים".
הספקת לראות את מה שקורה מסביבך?
אתה אומר לעצמך באותו רגע שזה נס שלא נפגעת?
״אני מאוד מאמין ויודע שקרה בדיוק מה שצריך לקרות. נכנסתי מתחת לעץ עם בחורה בגיל שלי שהייתה איתי ברכב ועוד בחורה בת 39 מכרמיאל, אם לשלושה ילדים שעבדה בפסטיבל עם בעלה שנשאר מאחור לעזור לאנשים. היא פחדה מאוד וביחד רצנו קדימה והתכופפנו ששמענו יריות מהמחבלים. היא אמרה שאין ביכולתה כוח להמשיך ואני לא הייתי לרגע מסוגל לוותר לה, אמרתי לה שאנחנו ביחד בזה ויהיה בסדר, יש מאחורה כאוס אחד עצום אבל אנחנו ממשיכים קדימה. רצנו יד ביד עד שהגענו לשיירה של כל הבליינים מהמסיבה שכולם ביחד הולכים לכיוון אחד, מושב פטיש״
האור בקצה המנהרה החל להאיר רק שכולם הגיעו למושב פטיש הממוקם בכיוון מזרח רצועת עזה. בזמן שבכל דקה הם שומעים מעליהם יירוטים ופגזים של כיפת ברזל, הגיעו כולם בשיירה מותשת אחרי מנוסה של 16 קילומטר, רק כדי להגיע למקום מבטחים. "זה מושב דתי" משתף בן על הרגעים בין הנשימות. "ועדיין תוך שניות הגיעו מתוך המושב תושבים שהניעו את הרכבים והג'יפים והגיעו אלינו כדי לעזור לנו. הביאו מים, דאגו להעביר אותנו לבתים, דיברו איתנו, הרגיעו אותנו, נתנו לנו מטענים לניידים כדי שנעשה שיחות טלפון. נפלאים".
היה איתך טלפון נייד?
״כן, אבל חזרתי מחו״ל ולא היה לי כרטיס סים. ברגע הראשון שיכולתי התקשרתי להורים, אבל קודם כל התמקדנו בלברוח משם כמה שיותר מהר. הייתי קר רוח שזה עזר לי להיות מפוקס בסיטואציה הזאת. דיברתי עם אבא ועדכנתי אותו שאהיה בסדר ובדרך ליישוב, והוא עדכן שהוא בדרך אליי. כשהגיע לצומת גילת שהייתה חסומה בכוחות ביטחון לא נתנו לו לעבור. עליתי על הסעה אחרי שעה לכיוון באר שבע שאנשי המושב אירגנו לכולם בהקדם האפשרי והורידו אותי בצומת גילת, ששם ראיתי את אבא שלי״
איך היה המפגש עם אבא?
"אני לקחתי את כל הסיטואציה ברוגע. אמרתי לו שאני בסדר גמור והוא מכיר אותי. לא הייתי בהלם. הוא לא האמין שסיפרתי לו מה עברתי ועדיין במצב רוח טוב ומדבר לעניין. נסענו הביתה ישר לאמא שחיכתה בהתרגשות".
חברים שלך נפגעו או נרצחו?
״ברוך השם אין לי אנשים שאני מכיר שנפגעו, נרצחו או נחטפו. אני אומר על זה כל יום תודה ושמח על כך, זו השגחה עליונה. ישבתי עם עצמי אחרי המסיבה ואין משהו שיושב עליי. אני לא לוקח דברים לקיצון או מכחיש אותם, אני אומר עליהם תודה ומחבק אותם גם אם הם קשים״.
קיבלת צו 8?
"כל הצוות שלי מגויס וגם אני קיבלתי צו 8, אבל אחרי כל המקרה שעברתי ואחרי זה שרק חזרתי מהטיול הגדול, החלטתי ביני לבין עצמי שאני קודם כל עוצר את הזמן לחשוב ולהבין מה חוויתי, לבדוק שאין בי טראומה ואני מרגיש טוב, כי אפשר להגיד שלא קרה כלום. לקחתי כמה ימים לחשוב, לדבר על זה, ובעיקר להיות במקום שבו אני מרגיש מוכן להתגייס. לפני יומיים הבנתי שלצוות שלי מחסור בלוגיסטיקה, אבל ממש בקרוב אני אתחבר איתם".
אתה רואה את עצמך, למרות מה שעברת, נכנס קרקעית לעזה?
"כמו כל לוחם, המחשבה שלי בעיקר היא איך אני פועל לטובת המדינה שלי ואעשה הכל כדי להילחם ולהגן למענה. אם אתה חושב עמוקות על הסיכונים, זה יכול להפחיד ולהחליט שאתה לא נכנס, אבל אני לא נותן לזה מקום, כי זה מחליש. רוצה להיות חזק, עם כוחות ואנרגיה וחיוך בפנים, שזה הכי חשוב".
ואתה חושב שכן ניכנס קרקעית?
"לדעתי, ואחרי כתבה שראיתי בנושא ואני חושב רק על מצב החטופים שלנו - בוודאות ניכנס לעזה. אנחנו לא ניכנס כדי להפחיד, אלא כדי להחזיר את החטופים הביתה. אם בכללי יש מבצע ואין חטופים, אז יש לנו אפשרות להתקיף אותם בהתקפה אווירית, שזה בהרבה יותר פחות מסכן חיי אדם.יש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם ומספיק טילים מדוייקים. נכון שהכניסה לעזה מסכנת את חיי החיילים, אבל יש מאות חטופים וזה מצב לא נורמלי ולא שפוי. כשגלעד שליט נחטף או יש שלושה הרוגים בפיגוע, אנחנו כעם בוכים ומורידים ראש, אז בסדר גודל של אלפי הרוגים ומאות חטופים? כאב כזה לא היה".
אז עכשיו אתה מבין יותר מהכל שצריך להגשים חלומות
"אני כרגע מרגיש שהטיול הגדול שעשיתי היה חלום שחלמתי והתעוררתי לכאוס שאנחנו חיים כיום. אני רק רוצה לשתף את החוויות מהטיול ואי אפשר בסיטואציה הזו, כי כולם מדברים רק על דבר אחד וזה המלחמה. אנחנו נעבור את זה ונהיה חזקים, אני אדם רוחני שמאמין באור ואהבה ועד כמה שקשה להגיד את זה, כי אנחנו בסיטואציה הכי קשה שיכולנו לדמיין בארץ – חייבים לראות את הטוב, לנצח ולהראות להם כמה אנחנו חזקים".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
