פרויקט משפחה במלחמה: הכירו את המשפחות שנלחמות יחד בכל החזיתות

38 יום למלחמת "חרבות ברזל" שממשיכה לטלטל את עולמנו, והסיפורים המרגשים סביבנו מתגלים מרגע לרגע. מצאנו ארבע משפחות נפלאות שקיבלו ללא עוררין את התואר משפחה לוחמת, שמייצגת את ההירתמות למשימה בעתות מלחמה עם אחדות מעוררת הערצה ואהבה למדינה. מאבא שמגוייס עם שתי בנותיו ועד הורים מגויסים שמשאירים את הילדים אצל המשפחה כדי להירתם. להצדיע להן.

טל ופרדי שורץ גרניט מלהבים, הם ההורים של נועם שורץ (23) שגויסה בצו 8 לאוגדת עזה באריות הירדן כחובשת קרבית. אחותה רז שורץ (19) חיילת בסדיר -  עשרה ימים לפני השבת השחורה ב-7.10, סיימה הכשרה בחילוץ והצלה מטעם פיקוד העורף, ולאחר מסע הכומתה סופחה לעוטף עזה.

יש לכם קבוצת וואטסאפ משפחתית?

לא.

איך ההרגשה בימים אלה?

"אם היית מדברת איתי לפני חמישה שבועות, ההסתכלות הייתה שונה מהיום. בהתחלה היה חוסר ודאות והבנות לא ידעו לאן הן הולכות ולאיזה תפקיד, אבל כעת זה יותר אחרת, כי הן עוברות ממקום אחר לישוב אחר כדי לתת מענה לעיסוק שאותו קיבלו. זה מרגיש כמו לשרת איתן ולהיות איתן בעורף ממקום של נחמה, הקשבה, פרגון ועידוד. את בתי הגדולה אי אפשר לבקר, את הצעירה כן. בימי שישי מעמיסים פק"ל ונוסעים לחבק ולפנק ובעיקר להיות נוכחים. להביא את הבית אליהן, כי הן לא מגיעות הרבה הביתה ואם כן זה רק ל-24 שעות של התרעננות. חודש וחצי לא היינו כולם ביחד, לכן הבית נמצא תמיד על גלגלים".

כל כמה זמן אתם מדברים?

"אנחנו כבר הבנו שאי אפשר לדבר כל הזמן. בתחילת המלחמה דיברנו מעט ולא היה אפשר להגיד איפה הן, אבל פתחו קבוצת וואטסאפ להורים ושם יש את המענה הדרוש עם ההורה שאחראי להיות בקשר עם המ"פ של הבנות ולקבל יותר אינפורמציה, לדעת שכולן בסדר, אכלו, שתו, ישנו והכל בסדר''.

''עכשיו יש יותר שיחות טלפון מהן או שאנחנו מקבלים הודעות קצרות נוסח 'עלינו לשמירה עד לפנות בוקר' או 'יצאנו לסיור', ואני רק מבקשת שיסמסו לי ושהכל יסתיים, למרות שאני משתדלת לא להביע את החרדה והדאגה יתרה על המידה. יש המון גאווה. אין תלונות, אין טענות ואין בכי על כך שהן לא יצאו הביתה שלושה שבועות, כי הן תמיד  אומרות שיש ביניהן חיילים הורים שחייבים קודם לצאת להיות עם הילדים. יש בגרות חדשה מצידן".

איך אתם מעודדים אחד את השנייה?

"אני מהר מאוד אחרי תחילת המלחמה התחלתי לטפל במשפחות שכולות מטעם משרד הביטחון,  חלק במהלך השבעה וחלק לאחריה. זה מייצר סוג של פרופורציות להסתכל על הדברים. אני אומרת תמיד שאלוהים איתן וכמשפחה אנחנו משתמשים הרבה בהומור. אני עושה מינונים בהקשבה לתקשורת כדי לא להיות בלחץ כל הזמן. ברגע שיש צוהר להיפגש אנחנו מיד עולים לאוטו נוסעים להתחבק, זה העידוד הכי גדול. הגדולה עובדת כאשת תפקיד בטחוני בנתב"ג".

מסר מהלב: "ליהנות מדברים קטנים, להיות בהודיה על דברים קטנים, לחבק לאהוב ולהיות עם הרבה אמונה וכמה שיותר פעולה. לחיות בתקווה, להאמין בצבא שלנו, במדינה המדהימה שלנו, באזרחים המדהימים. אי אפשר להפיל אותנו. תמיד גאים ומתרגשים מהדגל שלנו".

משפחה לוחמת: ארז בדש (56) מעומר, היה אמור לפני שבועיים להתמודד בבחירות לראשות המועצה, ובעקבות המלחמה שפרצה, הבחירות נדחו לסוף חודש ינואר 2024. בימים אלה משרת ארז במילואים בדרגת אל"מ בפיקוד העורף וכמפקד כיתת כוננות של עומר. הבת שחר בדש (25) סרן בפיקוד דרום עושה מילואים בחמ"ל הלחימה, והבת רוני (19) לוחמת בחילוץ והצלה בפיקוד העורף. לפני פרוץ המלחמה היא שירתה באבטחת ישובים סביב עוטף עזה ויצאה לקורס מ"כים".

יש לכם קבוצת וואטסאפ משפחתית?

"כן, קראנו לה "המשפחה". אנחנו בעיקר רושמים בה דיווחים על מיקומה של רוני, כי היא לא תמיד זמינה ואין לדעת היכן ממומקת. כשהיא סוף סוף כותבת לנו, כולנו מקשיבים ושמחים. בקבוצה מתנהלות שיחות על כל מה שחשוב לדעת, משתפים תמונות ובעיקר של הכלב של רוני שכל הזמן רוצה לדעת מה הוא עשה, היכן ישן ומה אכל. היא מאוד מתגעגעת אליו".

איך ההרגשה בימים אלה?

"כולנו סביב הסיפור הכואב של החטופים ועל מה שקרה לתושבי העוטף. מצב הרוח ירוד ויש דאגה כמו כל המדינה. גם הבנות שלי צריכות עורף חזק מצד  המשפחה ואנחנו יודעים שגם הצבא יעשה כל מה שצריך בשביל החיילים ולמען הלחימה, כי אין ברירה אחרת. בישוב עומר אני עושה כל מה שניתן לחזק את התושבים, לעודד ולחזק את כיתת הכוננות של הישוב שבה אני חלק. הבת הקטנה שלי רק סיימה טירונות, החלה באבטחת ישובים ומספרת חוויות מאוד מנחמות בכך שהם אלה שבאים להגן על הישובים, אבל בעצם מקבלות יחס חם ומחבק מצד התשובים עצמם שדואגים   להם לאוכל, מקלחות וכל פינוק אחר. גם בעומר, כשמגיעים חיילים ומתאכלסים, כל הישוב על הרגליים ומתייצב לעזור. חבל שצריך מלחמה בשביל האחדות הזו, זה הכי טבעי שיש".

כל כמה זמן אתם מדברים?

"מידי פעם רוני מתקשרת כשהא יכולה, וכשהיא יוצאת בשבת לכמה שעות - נפגשים כולנו בפיג'מה ונשק".

איך אתם מעודדים אחד את השניה?

"אנחנו משפחה שנמצאת חזק מאוד על הרגליים ופחות צריכים שיחות נפש. אנחנו מדברים על מה שצריך, חזקים ומחזקים בתקופה קשה זו, דואגים בעיקר באיך ניתן לעזור ולטפל. התחלנו לנהל שיחות של מבוגרים, בעיקר שהבנות החלו לדבר בצורה הרבה יותר בוגרת בעבר. הבת הקטנה התבגרה במהירות לא מתוכננת, כי היא הבינה את שינוי החיים הנוכחי. היא עזבה שבוע לפני המלחמה את השירות בזיקים. אנחנו יודעים שצריכים להיות חזקים ומאידך תמיד זוכרים להיות אוזן קשבת האחד לשנייה".

מסר מהלב

"שצריך לטפל בבעיות כשהן קטנות ולא לחכות שיהיו גדולות. בכל דבר בחיים, אם זה בעבודה, בחיים האישיים, הפרטיים, ובצבא – צריך להתמודד ולטפל בבעיות כשהן קטנות וחבל שמטפלים כשאין ברירה והבעיות גדלות. אחת  הבעיות הגדולות של המדינה מבחינת מנהיגות, זה שהמנהיגים שלנו מתעסקים בדיבורים ופחות במעשים. כבר הוכח בעולם שמי שמדבר,נראה יפה ויודע לשווק את עצמו נכון, לא בא לעבוד".

משפחה לוחמת

יעל טויזר (33) ממושב גילת, אשת קבע בפיקוד העורף ברמלה בתפקיד אחראית על טיפול אנשי קבע באזרחים ועובדי צה"ל שמשרתים בפיקוד העורף. בעלה יקיר (35), לוחם במילואים, שהחל את השירות בדרום ועבר לאחרונה לאיו"ש. הורים לתאומות בנות שלוש שמאז פרוץ המלחמה ובשל עבודתם של ההורים, נמצאות אצל המשפחה בלהבים".

יש לכם קבוצת וואטסאפ משפחתית? אין.

איך ההרגשה בימים אלה?

"אני חושבת שאנחנו מאוד משימתיים עכשיו. בצד אחד יש את הילדים שלנו שמחזקים אותנו בהליך השגרתי ואנחנו תמיד עם הרגליים על הקרקע. שנינו לא עוצרים מידי לחשוב איך הכל מרגיש, כי יש לנו משימה ואנחנו בתוך המשימה הזו. בצד השני יש מעטפת חמה ואוהבת מהישוב להבים והמשפחה למען התאומות שלנו. הישוב להבים פתח את זרועותיו והכניס את הבנות לגנים בקהילה מדהימה וללא תשלום - זה לא פחות חשוב מהמשימה שלנו כהורים בצבא. כל הנתינה הזו נותנת לנו הרגשה טובה לצאת לשרת את המדינה ולעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר".

כל כמה זמן אתם מדברים?

"מדברים  בבוקר או בלילה, שיחות קצרות של איך עבר היום, כי אין הרבה זמן. אנחנו כן מודעים למצב כרגע ותמיד חושבים וסומכים האחד על השנייה".

איך אתם מעודדים אחד את השניה?

"אין לנו צורך, הכל מובן. לי היה משבר אישי לפני חודש ויקיר הבין שקשה לי, אז הוא הפתיע אותי באחד הימים והיינו יחד כמה שעות. זה היה רגע שנחוץ לי שנתן לי ביטחון וכוח להמשכיות. בגדול אנחנו בסדר, מבינים שזו הסיטואציה וזה קשה. חיים עם זה ומבינים האחד את השניה, אין לנו הרבה ברירות. להרבה אנשים נראה הזוי שאנחנו זוג הורים לתאומות ואין הורה שנשאר איתן בבית, אבל צריך להבין שזו דרך החיים שלנו והכל מקובל ומסתדר לטובה. יש משהו גדול מעלינו ובסוף שנינו משרתים בצבא, אם זה קבע אן מילואים, וברגע האמת רק צריך להבין אותנו שצריכים אותנו. יש משפחה שעוזרת והבנות נהנות מכל דקה".

מסר מהלב

"צריכים להיות ערים ורגישים למי שסביבנו, לראות את הבן אדם שעומד מולנו, את הקשיים וההתמודדיות. המלחמה פוגשת את כולנו באיזה אופן, ואם נהיה בצד שנותן, תורם ועושה -  מבורך. כל אחד מאיתנו יכול לעשות משהו למען, כמו לשרת את המדינה. כל אדם וחזקת אלוהים הקטנה שלו שיכול לבוא ולעשות. כל אחד צריך לראות איך הוא עוזר בצורה הקטנה, כי זאת עזרה למערכה. זו תקופה שלנו כמדינה מאוחדת וצריך להסתכל לא רק על עצמנו, אלא על הצורך שלנו כעם ומדינה".

משפחה לוחמת: סימה כחלון (56) לפני שבועיים הייתה אמורה להתמודד בבחירות לראשות המועצה בעומר. בעקבות המלחמה הבחירות נדחו לסוף חודש ינואר 2024. נשואה ליעקב, אל"מ במילואים, כיום איש עסקים, ובעבר סמנכ"ל בכיר בכיל, הורים לשלושה ילדים - יובל (28), סיימה לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב ושירתה כמפקדת סנפיר בחיל הים, ירדן (27), בשירותו הצבאי היה מ"פ בצנחנים ודרור (20), מדריכת סימולטור בחיל האוויר.

סימה: "כל המשפחה שלי נוטלת חלק במאמץ המלחמתי. בשבת השחורה יעקב בעלי גויס בצו 8, הוא מפקד חמ"ל באוגדת עזה, יובל בשירות מילואים באוגדה, ירדן גויס למילואים ביחידה שלו, ודרור חיילת בשירות חובה בבסיס חיל האוויר. אני נשארתי בעומר, ומאז שבעה באוקטובר אני עסוקה בפעילות התנדבותית עם עשרות חברות וחברים יקרים מהיישוב. מטה הבחירות שלנו הפך ברגע לחמ"ל אזרחי. נשארתי בבית עם הכלבים של החיילים שלי.״

יש לכם קבוצת וואסטאפ משפחתית?

"בוודאי. הקבוצה נקראת 'המשפחה המושלמת שלי'. מדברים שם על תחושות, מעבירים מסרים מעודדים ומוודאים שהכל בסדר עם כולם. בקבוצה אנחנו משתפים סרטונים ופוסטים, ונפעמים כל פעם מחדש מעוצמת הנתינה של העם המיוחד שלנו. אנחנו מקפידים לא לדבר בקבוצה על פעילות צבאית או על היכן כל אחד נמצא. החברה של ירדן היא קצינת ביטחון מידע".

*איך ההרגשה בימים אלה כאמא ששלושת ילדייך ובעלך נמצאים בצבא מתחילת המלחמה?

"הלב מתגעגע ודואג, אך העשייה הרבה שמעסיקה אותי דוחה את המחשבות והדאגות לשעות הקטנות של הלילה. יחד עם הדאגה לחיילים הפרטיים שלי, אני שמחה וגאה שיש להם משמעות ותפקיד בהגנה על העם שלנו.מאז השבעה באקטובר אני מרגישה כאב גדול, תסכול עצום ובעיקר כעס רב. כנראה שגם ייקח עוד זמן עד שאשתחרר מהמחדל על כך שלא הצלחנו כמדינה להגן על התושבים שלנו. המלחמה הזו היא מלחמת קיום על הבית ועל העתיד שלנו כעם בישראל".

מה הם מספרים על מה שקורה בשטח?

"ביומיום אנחנו רק מוודאים שהכל בסדר עם כולם. אף אחד לא מדבר או כותב על מה קורה בגזרתו. אחרי המלחמה יהיה לכולנו זמן לדבר ולשמוע באריכות מה עבר על כל אחד. המסר המרכזי שכל בני המשפחה שלי מעבירים - צה"ל התאושש מאז השבת הארורה, עובד חכם, יעיל ומקצועי ושאנחנו ננצח את הרוע".

*מה סדר היום שלך בזמן המלחמה?

"מאוד דינאמי ומשתנה בהתאם לצרכים שעולים מהשטח. בימים הראשונים למלחמה הפעלנו את החמ"ל היישובי, ובהמשך התמקדנו בשלושה פרוייקטים בישוב: ליווי וחיבוק בני משפחה של נרצחים מעומר; מפגש שבועי לכל בני המשפחה, ביוזמת נטע דבש, שנקרא "קפה הפוגה ועוגה. פרויקט נוסף ומשמעותי הוא קליטת משפחות מהעוטף בעומר. מדובר ביוזמה של קובי ויטמן ושרון בניאן שמאתרים בתים ריקים לטובת מגורים למשפחות מהעוטף. כל הישוב התגייס לשפץ, לרהט ולפנק באהבה גדולה".

מסר מהלב

"אנחנו בתקופה קשוחה ומאתגרת, אבל אנחנו חזקים. צמד המילים "יחד ננצח' הפך מקלישאה לדרך פעולה. מדהים לראות עד כמה העם שלנו מאוחד, מגובש, מלוכד ועם בערבות הדדית מטורפת".