ד"ר אלכס גפטלר מסורוקה מסכם חודש למלחמה: "אלו היו מראות שנלקחו מסרט"
13.11.23 / 07:56
37 יום עברו מאז אותה שבת ארורה ושחורה (7.10) בה למעלה מ-1400 אזרחים וחיילים נרצחו בברוטליות וטובי חיילנו נהרגו במלחמה בעזה, ואנו עדיין נמצאים בימי מלחמה לא פשוטים. בבית החולים 'סורוקה' המלחמה להצלת חיים לא פסקה לרגע מאותו יום שבו הובהלו מאות פצועים באופן לא נתפס ולא שגרתי לפאתי המיון והתקבלו על ידי צוות רופאים שהיו צריכים לקבל, לאבחן ולטפל כל מי שהגיע משדה הקרב, משווע להצלת חייו. ד''ר אלכס גפטלר מסכם חודש לא קל
.
בית החולים 'סורוקה' עבר את אחד הימים הקשים בחייו, בהפתעה מוחלטת כמו כל עם ישראל שהתעורר לבוקר של מלחמת קיום, שבו הרופאים והעובדים נאלצו לצפות בממדים נוראיים של פציעות וסכנות חיים, עם מטרה אחת למול העיניים כשבועת הרופאים: הצלת חיים.
ד"ר אלכס גפטלר, רופא בכיר במחלקה האורתופדית בבית חולים סורוקה, שריכז טיפול בפצועים האורתופדית בשבת השחורה כדי להציל כמה שיותר חיים בין מאות הפצועים שהגיעו וחיכו למתן עזרה מידיי - משתף אותנו בתחושות של אותו יום לא נשכח לדורי דורות ומסכם חודש מטלטל. "אנחנו נפגשנו בשבת שלא פגשנו אי פעם" שיתף ד"ר גפטלר. "לא רק אנחנו, גם בעולם. לא היו אירועים דומים מבחינת ההיקפים וקצב הגעת הפצועים. אם אנחנו משווים את האירוע שהיה בשבת 7.10 יחסית לאירוע של 9.11 - מדובר באירוע הרבה יותר גדול בחישוב לגודל אוכלוסייה. הגיעו בערך סביב 680 פצועים".
מה הייתה הבעיה הכי משמעותית באותו יום?
"הבעיה הכי משמעותית באירועים מסוג זה הייתה הדרך הניהולית. כאשר אנחנו צריכים לבצע מיון של הפצועים ולהבין מי הפצועים שדורשים התערבות מיידית ומי יכולים להמתין עד ביצוע הפעולה. במצב כזה אין אפשרות לבצע פעולות ניתוחיות לכלל הנזקקים, ולכן יש צורך בקביעת סדר עדיפויות ולקבוע מי דחוף להצלת חיים".
מה נוכחתם לראות באותה שעה קריטית?
"מרבית הפצועים היו משולבי פגיעות אורתופדיות עם פגיעה מסכנת חיים באופן מידי. החולים שהיו זקוקים באופן מידיי טופלו במהרה והצלחנו באופן מיטבי לאתר חולים להתערבות מיידית. בהמשך ביצענו מיון נוסף של חולים, שחלקם הועברו לבתי חולים אחרים או נשארו בסורוקה. כמחצית מהפצועים שאושפזו הייתה התערבות ניתוחית, 160 פצועים היו עם פגיעה אורתופדית בגפיים או עמוד שדרה כתוצאה מירי או רסיסים. פגיעות מלחמה".
שתף אותנו מהמראות הקשים שנאלצתם לראות.
"אלו היו מראות שנלקחו מסרט, אבל הסיפורים היו של שואה בצבע. קשה מאוד להחליט מה גרם לנו לזעזוע יותר משמעותי, המראות או הסיפורים. מה שמדהים היה לשמוע את סיפורי הגבורה, אנשים נלחמו, סיכנו חיים, דילגו מנקודה אחת לשנייה כדי להילחם ולשמור על החיים. יש הרבה רופאים או אנשים צוות שמתגוררים ביישובי קו העימות, בעוטף, בשדרות, אופקים ובישובים אחרים שבהם היו תחת התקפה של מחבלים ולכן היו צריכים להסתגר בבית שלהם ולא יכלו להגיע לבית החולים. לצערי הגדול גם נהרגו, נפצעו ונחטפו אנשי הצוות ובני משפחותיהם. מה שעמד מולנו היה רק להעניק טיפול מיטבי ולהגיע למצב של שליטה".
ד"ר גפטלר חזר הביתה רק יום למחרת בשעה בעשר בלילה, אחרי פעילות רציפה של 40 שעות מרתון בין כותלי בית החולים, ורק לאחר השתלטות במצב והיכולת הכי מדויקת לטפל בכולם ככולם כדי להציל חיים ולהגיע לשליטה מלאה. הנשימה הראשונה שבו השתחררה החוצה רק כשחזר הביתה לחיק משפחתו שחיה ונושמת רפואה: אשתו אחות בבית החולים, הבת פרמדיקית וסטודנטית לרפואה והבן בדרך ללמוד מחשבים, אבל אבא אלכס עוד חושב שהוא יעשה סיבוב מחשבתי וילמד רפואה כדרכי המשפחה. "למחרת הגעתי לישיבת בוקר, שהפכה להיות תדריך למבצע צבאי מיוחד עם משימות מוגדרות" סיפר על הבוקר שאחרי.
איך אתה יכול לסכם את החודש שעבר עליכם?
"מאוד לא דומה לחודשים רגילים מכמה סיבות. כל עבודה שגרתית שאנחנו רגילים לראות לא הייתה קיימה. אנחנו רגילים לראות סוגים של שברים אצל מבוגרים וילדים בעקבות פעילות גופנית כמו ספורט או הליכה - כמעט ונעלמו. לא בדקנו נתונים סופיים, אבל נראה שונה לחלוטין מכל השנים שאנחנו מכירים. רגילים לשברים בצוואר ירך אצל מבוגרים פעמיים ביום בממוצע, וזה לא היה שבועיים מתחילת המלחמה, הבדל מטורף. אנשים כנראה לא יצאו מהבית. כרגע אנחנו מתרכזים בפצועים שעוד נשארו. עד היום טרם חזרנו לניתוחים המתוכננים שהיו לפני ואנחנו כן רוצים לתת מענה, אבל אנחנו נמצאים בכוננות לקליטת פצועים במידה ויהיו של חיילים ואזרחים".
ומבחינת התגייסות כללית של הצוות?
"חשוב שהמסר יועבר, יש לנו צוות שכולל נוצרים, ערבים ומוסלמים במחלקה וכולם התגייסו וטיפלו בצורה הכי טובה בכל הפצועים. כולם לא הלכו הביתה, עבדו כל הלילה ולא היה משנה במי מטפלים ומי מטפל, אם זה רופא מוסלמי או בדואי - כל חייל או אזרח קיבל את הטיפול המסור והמקצועי וזה נתן הרגשה של ביחד ושל אחדות. היו אפילו היו רופאים שעזבו את המחלקה לחו"ל לאחר התמחות אצלנו, וחזרו מחו"ל כדי לבוא לעזור".
ומה עם עזרה נפשית?
"הטיפול בחולים לא היה רק פיזי, אלא גם בטיפול נפשי. הקשר בין אחיות למטופלים היה חשוב ועוזר. אם זה בשיחות, מענה, הסברים וכל מה שיכול לעזור. דבר נוסף שחשוב לציין זה הקשר בתוך המחלקה בין המטפלים - צוות תומך האחד בשנייה שמקבל כל עזרה ותמיכה מהנהלת בית החולים לכל מצוקה מיידית במידה והייתה".
איך אתה מסכם את החודש?
"חודש משוגע של התגייסות, אחדות ועבודה משותפת".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
