אלמנתו של השוטר רוני אבוהרון ז"ל: "מותו הוא לא רק ההפסד שלי ושל המשפחה, אלא של העולם כולו"

מאז מותו של השוטר רוני אבוהרון, החיים של שירן וילדיה התהפכו ב180 מעלות. בין רגעי הבכי והגעגוע - מנסים ביחד להתגבר על האובדן הכי כפוי ולא מציאותי מבחינתם. החיים בלעדי רוני, הבעל ואבא הכי טוב שרק ניתן לייחל לו, הפכו להיות עצובים וריקנים, אבל בתוכנית הפנימית שלהם הם רוצים להמשיך לחיות בבית עם שמחה, צחוק ונתינה, כי כך הם מאמינים שרוני היה רוצה שימשיכו הלאה. רק ככה אפשר להנציח את החיוך והלב השווים שלו.

איך השתנו החיים?

"ב180 מעלות, יכולה לספר  שרוני היה אבא מדהים, אבל ממש מדהים. גם אם היה חוזר ממשמרת מותש ועייף, כי להיות בלש בתחנת רהט זה לא פשוט, היה שם את הכל בצד ומתייחס לילדים, מוציא אותם לגן שעשועים, קונה להם מתנות, גלידות ותמיד מטייל איתם. אבא ובעל למופת. עכשיו הוא איננו וכל הנטל עליי, אז אני מרגישה יותר את החוסר, כי רוני היה מוריד ממני הרבה מטלות. תמיד דאג להיות רומנטיקן וזורק מילה טובה. הוא היה השריון שלי, אחד ששואל תמיד מה חסר לי ומה נקנה לי. הייתי עונה לו שיש לי כסף ואין צורך, והוא עדיין רוצה. בעל שמבקש שאלך לנוח בצהריים כדי שהוא יהיה עם הילדים. הייתי מלכה והייתי קנאית לעצמי באושר שהיה לי, זה רמת האושר  - אין אושר יותר מזה. עכשיו אין את רוני".

מתי את מתחיל להבין שהוא באמת לא חוזר?

"מרגישה בעיקר שהכל נשבר. לא הגיוני שרוני לא ישוב, אבל לרוני זה היה הגיוני שהוא ירוץ לעזור. אני כל כך אוהבת אותו ויאהב לתמיד, גם כי תמיד היה רץ לעזרה. רק תבקשי ממנו לעזור והוא היה רץ לעזור. אפילו יבוא לעזור גם אם לא ביקשת, לכן לא היה לי ספק שהוא ייצא לעזור באותה שבת שחורה, כי אי אפשר היה לעצור אותו – צריכים אותו. הייתה בו אהבת חינם ולא הייתה דרך אחרת, גם אם ידע שיוכל לאבד את חייו. אופקים זו עיר קטנה, אבל יש בה אנשים עם המון חום ונתינה. מילואימניקים שמגיעים אלינו אומרים שאין דברים כמו העיר אופקים, כי כל הזמן דואגים להם לחום, אוכל ביתי, שואלים מה חסר ותמיד בנתינה. הם בהלם מכמות האהבה שמרעיפים עליהם. גם החברים שלי רוני אמרו תמיד שזה היה ברור שרוני ייצא ראשון, כי ככה הוא כשיש משימה - ראשון".

למה את מתגעגעת תמיד?

"הנוכחות שלו בבית כל כך חסרה ואני מנסה לחיות את היום בלעדיו בבית שלנו. חסר לי החיבוק שלו, המילה הטובה, הצחוקים שלו ובעיקר שהוא משחק עם הילדים. הבת שלנו מיה חגגה יום הולדת 9 ב29.10 והיה קשה לחגוג. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לשמוח כי לקחו לה את אבאשלה ויש מלחמה. רוני היה רוצה שנמשיך בחיים ונהיה שמחים, שנהיה גיבורים כמוהו. הוא לא סתם הלך. שאלו אותי למה הוא בחר לצאת מהבית, ואני מסבירה שזו הייתה הבחירה שלו כתמיד ואלו הערכים שתמיד לימדנו את ילדנו, לאהבת חינם, לערבות הדדית, לנתינה ואנחנו נמשיך עם כל הקושי להמשיך בדרכו".

 7/10 הארור. שישי, חג שני של סוכות. שירן, רוני והילדים אוכלים ארוחת ערב חגיגית אצל אמא של רוני ושמחים בשמחת תורה. הילדים נשארים לישון בבית סבתם, ומאחר ורוני שומר שבת - מחליטים לרכב עד הבית על אופניים ובתכנון לרכב בחזרה בשבת בבוקר. "אבל בשבת התעוררנו לאזעקות" נזכרת שירן מאותה שבת קשה. "הרגליים שלי פשוט לקחו אותי החוצה לדשא והתחלתי להסתכל על היירוטים. לא יודעת מה קרה לי. רוני יצא אחריי ושאל אותי מה אני עושה בחוץ ועמד לידי. כבר התחלנו לשמוע יריות מרחוק והוא נכנס מהר לתוך הבית כדי לצלצל לתחנת רהט ו לקבל מידע. בשיחה דווחו לו שיש חדירת מחבלים".

כאן הוא הבין שהוא יוצא לעזור כהרגלו?

"השכן התקשר ושאל אותו מה קרה. רוני אמר לו שהוא איש נשוי עם חמישה ילדים ושיישארו יחד בממ"ד ולא ייצאו משם כי יש חדירת מחבלים. הוא ישר דרך את האקדח, לבש ג'ינס, חולצה וכובע זיהוי, אני רצתי לממ"ד תוך כדי שאני מבקשת ממנו שלא ישאיר אותי לבד. רוני טרק את הדלת, מה שהוא לא עושה אף פעם, ויצא למשימת חייו. ככה הוא היה, תמיד קופץ ראשון. גם חברים שלו מהמשטרה אמרו לי שהיו אומרים לי שיפסיק כל הזמן להיות ראשון ושיחכה עוד רגע, אבל אצל רוני זה בנשמה. הבית שלנו רעד מרעשי ירי, טילים וצרחות של אנשים. היו קולות של מוות בחוץ".

מה עשית באותם רגעי פחד?

"התחלתי להתקשר למשפחה כדי לעדכן שרוני יצא והוא לא עונה לטלפונים, ואז צלצלתי לבלשים שיעזרו לי לאתר אותו. התקשרתי גם לאחיו רפי, שהוא קצין במשטרה, כדי שינסה לאתר אותו ולא  זזתי מהממ"ד".

מה שמעת שקרה עם רוני?

"הוא צרח לאנשים בבתים שיכנסו הביתה ורץ לשכונה הישנה ברחוב מישור הגפן, היכן שהמחבלים נכנסו לביתה של רחל אדרי, כדי לעזור. מסתבר שהמחבלים ידעו שזו שכונה ישנה ואין ממ"דים ולכן יוכלו לרסס אותם כשירוצו למקלט, אז רוני הציל אותם כי צרח להם להיכנס הביתה. אחיו רפי אמר לי שיש לו תחושת בטן לא טובה ועדכן אותי שהוא בדרך לזירה כדי להילחם ועמד ליד המיגונית הצמודה לבית של רחל אדרי. פתאום הוא קולט גופה עם נעליים כמו של רוני, התקרב אליו, סובב אותו ולא האמין שזה רוני. הוא הכה את עצמו מכאב. משם נסע לבית של אמא שלהם כדי לספר את בשורת איוב והגיע אליי תחת אש לבשר את הנורא מכל וכדי לקחת אותי לבית של חמותי".

בכלל  הצלחת לקלוט מה הוא אומר לך?

"לא האמנתי לו. אמרתי לו זה רק סיוט, שאני אלך לחמותי לישון וכשאתעורר אגלה שזה היה סיוט ולא אמיתי. אין מצב שרוני מת. יצאנו מהשכונה ואת רואה ברחובות את התחמושת הענקית ואמצעי הלחימה של המחבלים, זה מטורף הכמות. צריך להבין שאופקים הייתה צריכה להיות כמו גורל קיבוץ בארי אם לא היו מחסלים את המחבלים. הייתה להם בלימה כי הצליחו לחסל אותם והכל נעצר בבית של רחל. הם יכלו להגיע לעוד אנשים".

רוני והרבה אחרים הצילו חיים, אך שילמו בחייהם.

"אני ועוד הרבה משפחות איבדנו את היקר מכל ומשלמים את המחיר בגלל שהמדינה הפקירה אותנו. לא היה צבא, אבל כן היו שוטרים ושכנים שיצאו מהבתים שלהם כדי לעזור. חלקם נהרגו וחלקם לא. אזרחים ושוטרים טובים ששמו הכל בצד והקריבו את החיים שלהם למען עירם ולמען אנשים זרים. זה סיפור של אהבת חינם. מבחינתי רוני הוא לא רק הפסד שלי ושל המשפחה, אלא לעולם כולו, כי הוא הוא היה עוזר לאחרים ולמדינה".

איך את ממשיכה את חייך?

"הוא נקבר קבורה צבאית ולכן לא היה ניתן לרשום מה שרוצים על המצבה ויש גם הגבלת מילים. כן ביקשתי שיוסיפו את המשפט "במותו ציווה לנו את החיים", כי אנחנו חיים בזכותו, ואת המשפט 'תמיד תישאר בליבנו'. כל החברים וכל מי שהכיר אותו לא מאמין שרוני כבר לא פה. הוא חסר לכולם. אני מנסה לשרוד יום יום, לא מסוגלת לחזור לעבודה כרגע כי אני עם הילדים ויש הרבה פחדים וחרדות. המלחמה לקחה לילדים שלי את אבא שלהם, שיבשה להם הכל. לא נשאר כלום ממה שהיה לפני. קשה מאוד, אבל  הילדים שלנו הם הכוח שליי להמשיך הלאה ולתת לכם את החיים הכי טובים ומאושרים שיש. הלוואי והייתי מוצאת שלט שאפשר ללחוץ פריוויו ולהחזיר הכל אחורה".

 .

".