מחקר חדש בבן גוריון בדק: מה עוזר לקהילות העוטף להתמודד עם הטראומה?

ב-7 לאוקטובר נתפסו מחבלים בגינתה של ניצן אילון מנתיב העשרה (למזלה כיתת הכוננות הגיעה בזמן ותפסה את 4 המחבלים מתחת לחלון הממ"ד). בהיותה דוקטורנטית בתוכנית לניהול וישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בערה בה הסקרנות לחקור ולהבין כיצד יתמודדו תושבי קהילות העוטף עם הטבח הנורא מכל?

לשם כך, ערכה סקר בהשתתפות כ-600 תושבי העוטף (בגילאי 18-91), 100 ימים לאחר המתקפה הנוראית. המחקר שנערך בהנחיית פרופ' ארנה בראון-לבינסון, בחן את תגובות הלחץ של תושבי העוטף למצב המלחמה. המשאבים הפסיכו-ביולוגיים, האישיותיים, והסביבתיים העומדים לרשותם ובאיזו מידה משאבים אלו מסייעים בהתמודדותם בזמן המשבר?

ממצאי הנתונים מצביעים על כך שלמרות השבר הנורא, החוסן הקהילתי שנמדד בכל היישובים היה גבוה (בטווח העליון של הסקלה, ממוצע 3.54 מתוך 7), כך גם תחושת הקוהרנטיות, הכוונה לאמונה שיש היגיון לדברים (ממוצע 4.44 מתוך 7), אולם רמת האמון בצבא היתה נמוכה יחסית (ממוצע 2.33 מתוך 5).

כ-64% מהנבדקים היו תושבי הקיבוצים בעוטף, 33% מהם הינם דור ההמשך למשפחות שייסדו את היישוב בו הם חיים. 83% שהו ב-7/10 בביתם, 45% מהם חוו באופן ישיר את חדירת המחבלים. 52% דיווחו כי יש להם בן משפחה/חבר קרוב שנרצח, נחטף או נפצע במהלך אירועי ה-7 באוקטובר. במחקר נבחנו גם ההבדלים בין מייסדי היישובים לתושבים הצעירים יותר.

בהשוואה בין סוגי אוכלוסיות אלו נמצא כי על אף שבכל סוגי הישובים החוסן הקהילתי היה יחסית גבוה, בקרב קבוצת המייסדים, רמת החוסן שנמצאה היתה גבוהה באופן מובהק בהשוואה לאוכלוסיות הצעירות יותר . חברי הקהילות שדיווחו על משאבי התמודדות ברמה גבוהה יחסית כמו חוסן קהילתי, תחושת קוהרנטיות ואמון בצבא, דיווחו גם על רמות חרדה ומצוקה פסיכולוגית נמוכות יותר. " משאבים אלו היוו משאב חיוני ומשמעותי בהפחתת תגובות לחץ בזמן האירוע המשברי", הסבירה אילון.

תגובות הלחץ שנבחנו- החרדה, דיכאון ומצוקה גופנית נמצאו במדדים גבוהים יותר אצל הצעירים לעומת המבוגרים (61 ומעלה). למעשה, נמצא שהצעירים בטווח הגילאים 18-30 הם הקבוצה החרדה ביותר. כאשר נבדקו ההבדלים בין הגברים לנשים עלה כי נשים חוות יותר מצוקה פסיכולוגית (ממוצע כלל המדגם 2.29 והנשים מדווחות על 2.38 ), לעומת הגברים שמדווחים על פחות מצוקה 1.99; הן חוות רמת איכות החיים מבחינה פסיכולוגית נמוכה יותר (כלל המדגם ממוצע 12.95 ואילו הנשים 12.87 למול הגברים 13.40) כלומר חוות יותר רגשות שליליים, ערך עצמי נמוך יותר, התעסקות יתר במחשבות.

כמו כן נמצא כי נשים עושות שימוש רב יותר בסגנון התמודדות ריגשית (למשל מקבלות עזרה מהאחר, נשמעות לעצות מהסביבה, מקבלות תמיכה ריגשית (=1.97ממוצע כללי 1.91 לעומת 1.97 הנשים לעומת 1.75 הגברים).

"המיקוד הייחודי של המחקר הנוכחי הוא כיצד סגנון האישיות (התקשרות) שמתפתח כבר בינקות, בשילוב המשאבים של תחושת קוהרנטיות, אמון בצבא וחוסן קהילתי, מסייעים להתאושש ולהשתקם מאירועי ה-7.10. לצד ממצאי תחושת הקוהרנטיות והחוסן הקהילתי הגבוה שגילינו, העובדה כי אנו נמצאים עדיין בעיצומה של מלחמה, החטופים טרם חזרו וישנם עוד מפונים רבים, מחייבת להמשיך ולבחון את ההתמודדות בשלביה השונים, האתגרים עוד רבים ועוד לפנינו", ציינה אילון.

"הצלחנו להעמיק את ההבנה לגבי המשאבים ואסטרטגיות ההתמודדות שמסייעים לתושבים ולקהילות לשוב ולהרים ראש. אך עם זאת עלינו לוודא שכלל הקבוצות באוכלוסייה מצליחות להתמודד ולהתאושש מהשבר הקשה ולצמוח מחדש", סיכמה פרופ' בראון-לבינסון.