נועם וזאנה מספרת על הקריירה בחו"ל, איך מצאה שוב את הלדינו והקשר לב"ש

נאני (או בשמה נועם וזאנה) נמנית על מתי מעט האמנים בימינו שכותבים שירים חדשים בלדינו. האלבום החדש שלה, Ke Haber (״מה חדש?״) יצא באירופה ובארה״ב, קיבל ביקורות נלהבות ומחמיאות והוביל לסיבובי הופעות שכללו, בארה״ב: קנדי סנטר בוושינגטון, פסטיבל הפולק בריצ׳מונד, פסטיבל הפולק במונטנה, באירופה: פסטיבל הג׳אז בלונדון, פסטיבל הג׳אז במנצ׳סטר, הופעת לייב ספיישל של שעה שהוקדשה לה ברדיו BBC3 באולפנים בלונדון וגם ב-BIMHUIS באמסטרדם וב-Alter Oper בפרנקפורט.

ההצלחה המטאורית של וזאנה בחו"ל שמה אותה בעוד קטגוריה מצומצמת מאוד של אמנים ישראלים. מעבר לכתיבה בלדינו, וזאנה מציגה במוזיקה שלה בליל מורכב של סגנונות כלל עולמיים, כלי נגינה שונים, שפות וזמנים, שרק בזכות הכישרון האדיר שלה מצליחים להגיע בשירים ובאלבומים  בהרמוניה מושלמת. מסתבר שהפעם הראשונה שנועם ואזנה נחשפה לכל מיני סגנונות היא הייתה עוד תלמידה בבאר שבע, שנחפשה לכך בעקבות האהבה למוזיקה והרב-תרבותיות של העיר שלנו.

הסאונד של האלבום החדש מגשר בין מסורת והעידן המודרני - שואב השראה מהשווקים וממתיק הפתעות כמו כוראל רך בטרומבון, גיטרות מריאצ׳י, כלי הקשה מרוקאים סוחפים לצד פסנתר, צ'לו ואפילו צ׳רנגו. ומעל הכל - הקול החם של נועם חובק את המאזינים במנעדו הרחב וביכולתו הוירטואוזית. זה בנוסף לטקסטים שלפי וזאנה מצליחים לגעת "בחדש דרך הישן ובישן דרך החדש".

על המשמעויות החדשות והישנות שמצאה בטקסטים שכתבה ונכנסו לשיריה, אמרה לבאר שבע נט: "מה זה אומר? שאנחנו לא חדשים, שהשאלות האלה נשאלו לפנינו ויישאלו גם אחרינו. היום אנחנו מדברים על מגדר וכל מיני דברים כאלה, אבל זה דברים שהתעסקו בהם פעם. כבר במצריים העתיקה יש כל מיני טקסטים שמדברים על גברים שלובשים חצאיות. אז בואו נקרא לילד בשמו, אנחנו אנושיים זה חלק מהנרטיב של המין האנושי וזאת המראה שאני מנסה לשים עם האלבום ". 

השיר Una Segunda Piel (עור שני), עוסק בטקס מסורתי שבו היו מבצעים יהודים  "הלוויה" ו"לידה מחדש" באמצעות כריכה בתכריכי קבורה. טקס שגם זוכה להתחדשות בשנים האחרונות וגם מזכיר קצת טקסי מדיטציה מהשנים האחרונות:

e

איך זה היה להגר ממקום כמו באר שבע לאמסטרדם?

אני נסעתי להולנד במקור בשביל ללמוד. היציאה לא הייתה כזאת דרמטית. יצאתי מהאקדמיה למוזיקה בירושלים לאמסטרדם אז בהתחלה זה עדיין היה דומה. התרבות הייתה שונה אבל זה היה דומה. התחלתי להופיע בחו"ל בסביבות 2008 שזה שנתיים אחרי שעברתי להולנד וזה היה בעיקר בגרמניה.

בארץ בעיקר התעסקתי במוזיקה קלאסית, אז היו לי הופעות כזמרת יוצרת אבל פחות, בחו"ל זה פתאום הפך לפוקוס של הקריירה. זה שפתאום הפכתי לזמרת יוצרת זה נהיה מה שאני עושה, זה היה שינוי מאוד גדול.

איך היה לגדול כמוזיקאית בבאר שבע?

כשאני הייתי ילדה אני הלכתי כל יום לקונסרבטוריום בעיר. אפשר לומר שבתור ילדה בבאר שבע הייתי מכורה למוזיקה, היום זה אפילו פחות מבחינת כמות האימונים. לפעמים הייתי אפילו מבריזה מבית הספר כדי שאוכל ללכת להתאמן 8 שעות ביום בקונסרבטוריון.

זה מה שאת חושבת שהעיר אפשרה לך? לגדול עם המוזיקה?

קודם כל הקונסרבטוריון הוא גוף עירוני, אז אפשר להגיד שבזה העיר עזרה לי. אז עוד לא היה בעיר את מרכז הצעירים, שזה משהו שבתור מי שהייתה במועצת התלמידים בעיר העלנו את הדרישה לרוביק שהיה אז סגן ראש העיר, שבאמת עזר וקידם את זה. האמת שהייתי שמחה לעשות עוד שיתופי פעולה עם רוביק, כי אני חושבת שהוא עושה דברים מעולים למען העיר.

אבל מעבר לזה, גם בבית הספר היו ילדים מכל העדות וגם הגיעו באותם השנים עליות גדולות לעיר מרוסיה ואתיופיה. אז זכינו להכיר הרבה מאוד תרבויות בתור ילדים. אז פעם ראשונה שבתור ילד את הולך לחתונה כורדית או אתיופית או רוסית, אתה רואה ובעיקר שומע דברים אחרים לגמרי. אם זה תחום העניין שלך אתה מחפש את זה.

כשהייתי בתיכון גם התחילו להגיע עובדים זרים מטורקיה ורומניה לבאר שבע, והיו להם ברים לעיר העתיקה. זה היה הרבה לפני שחידשו את עיר העתיקה. אז היה שם כל מיני מקומות של חדר אחד מוזנח כזה, בירה הייתה עולה שם 5 שקל והיו באים שם כל ערב ומנגנים שם מוזיקה רומנית. ככה גם למדתי על כל מיני כלים שבאו עם העובדים הזרים לבאר שבע. אני הייתי שם גם הבחורה היחידה שם וגם הקטינה היחידה שמגישים לה מיץ תפוחים.

ואיך את בעצם התחברת למוזיקה הזאת של הלדינו?

בהתחלה במוזיקה שלי נמשכתי להרמוניה המערבית ולכן באמת כתבתי בהתחלה כל מיני שירי ג'אז. גם אבא שלי קיבוצניק אז הוא הצניע את המקורות המרוקאיים, הוא לא רצה להיות מרוקאי בבית. אז את הלאדינו גיליתי מחדש בגיל מאוחר כי היה לי רגע מכונן ברחוב במרוקו.

הזמינו אותי להופיע בפסטיבל הג'אז בטנג'יר ואחרי ההופעה החלטתי לעשות טיול שורשים כי סבתא שלי נולדה במרוקו, אז הגעתי לפז שזה העיר שממנה היא הגיעה. הייתי שם עם בת זוג שלי כמה ימים והלכתי ברחוב שם שהוא המדרחוב העתיק בעולם, רוכבים שם על חמורים ואין גישה למכוניות, אתה מרגיש כאילו חזרת 300-400 שנה אחורה לימי הביניים.

אז את הולך שם ברחוב ואתה נזרק מאוד לאווירה שלא דומה לחיים בארץ. ואז ביום השלישי שמעתי אנשים שרים שיר שסבתא שלי שרה לי כשהייתי ילדה ופתאום היה לי מן פלאשבק כזה לשיר ששכחתי. כשזה קרה פתאום חקרתי מחדש מה זה אומר בשבילי לדינו. זה לקח לי שנתיים מאז ועד שהוצאתי את האלבום בלדינו.

ומה גילית מחדש על הלדינו בפעם השנייה?

אפשר להגיד שאת כל מה שאני יודעת על לדינו כמעט גיליתי בפעם השנייה. כי שהייתי ילדה ארז כמו שאמרתי אבא שלי אסר עליינו לדבר כל דבר חוץ מעברית אז סבתא שלי שרה לי לדינו רק שהיינו לבד. וזה לא היה קורה הרבה כי בדרך כלל היינו מבקרים אותה עם ההורים. אז הייתי צריכה ללמוד הרבה במפגש השני שכרתי את המילים מחדש והרבה מהמלודיות לא הכרתי לפני. זה בעצם היה מן ללמוד את השורש מחדש.

איך זה היה להתחיל קריירה בלדינו באירופה? הבאת דברים שונים ממה שהיית מביאה בארץ?

כשאתה עושה שירים בלדינו אין ממש איפה להתבלבל אתה מביא תרבות ישראלית בכל הופעה. אז אני חושבת שזה תלוי איך אתה מגדיר ישראליות כי יש כל-כך הרבה סוגים של ישראלים, שזה אחד היתרונות לגור ולגדול במקום כמו ישראל. יש הרבה מאוד מוצאים, גם האנשים שאיתך בבית הספר הם לא מסוג אחד. בהולנד אפילו שיש שם המון מהגרים, יש בתי ספר שהם יותר של הולנדים ובתי ספר יותר של מהגרים ובארץ זה הכל מעורבב.

זה מרגיש שאת זוכה עכשיו ליחס בישראל?

אני תמיד הופעתי בארץ פשוט המסגרות שמזמנים אותי עכשיו הם מסגרות גדולת יותר שמקבלות יותר תקשורת תמיד הגעתי 5-6 פעמים בשנה לארץ להופעות, פשוט אלו היו הופעות עצמאיות שהגיעו אליהם פחות אנשים. עכשיו זה מקבל יותר צומת לב. אבל אני אף פעם לא הרגשתי מקופחת, אבל כן אני כן מרגישה שיש יותר הזמנות מגופים יותר גדולים כמו פסטיבלים. הרבה פעמים זה פשוט שאלה של אם יש מקום לדברים שאני עושה בפסטיבלים בתוכנית באותה שנה. לדוגמא בהולנד לפני 10 שנים הופעתי בפסטיבל שהגשתי אליו מועמדות 5 פעמים לפני שנכנסתי אליו. אז בפעם החמישית שהגשתי מועמדות, המנהל האומנותי אמר לי שהוא שמח מאוד כי אוהב את החומרים שלי, אבל עד עכשיו לא היה מקום בפסטיבל עם במה ואקוסטיקה ראויה לפסנתר.

אז מה שמכווין אותך בעצם זה המוזיקה ולא הקהל?

אני עוקבת אחרי השירים זה מה שבאתי לעשות בעולם הזה.