הוא לגמרי אחד משלנו

בני ברבש הוא אחד התסריטאים והבמאים המוכרים בישראל. יחד עם אחיו אורי, יצרו השניים כמה מרגעי הקאלט האלמותיים בתרבות הסרטים והטלוויזיה הישראלית. דרך סדרות כמו "טירונות" ו"מילואים" וסרטים כמו "מאחורי הסורגים" (שהיה מועמד לאוסקר), הצליח להעביר ברבש קצת מהשקפת עולמו הרחבה ביותר.

עם זאת, היצירה שאולי מוכרת עימו יותר מכל, זהו הסרט "אחד משלנו". מדובר ביצירה קולנועית חשובה, שאת התסריט כתב בני עצמו, בעוד אחיו אורי היה אחראי על הבימוי. כחלק מהעלילה למי שלא מכיר, מגיע רפא (בכיכובו של שרון אלכנסדר) לחקור תקרית בה נהרג עציר פלסטיני שהיה חשוד ברצח אחד מחבריו. במהלך הסרט, מתמודדת דמותו של רפא עם היבטים רבים בהם – ההתנגשות בין אחוות הלוחמים לבין ערך הנאמנות לאמת.

וכעת, אנחנו נפגשים עם בני בעקבות עלייתה של ההצגה "אחד משלנו" כאן בתיאטרון באר שבע. שורשיו של הבמאי נטועים עמוק בתוך ההווי הבאר שבעי. במהלך ילדותו כאן בשנות ה-50, התגוררה משפחת ברבש ברחוב הדסה בעיר העתיקה, בעוד בני עצמו למד בבית ספר "בארי". הוריו היו ממייסדי העיר: אימו – רות, הייתה המנהלת של בית ספר מצדה הישן בעיר העתיקה, בעוד אביו מנחם, היה דמות משפיעה במיוחד בפיתוח הנגב, ואף היה ממקימי העיר דימונה.

על חווית הילדות כאן בעיר מספר בני – "ב"ש בשנות ה-50 הייתה מערב פרוע. הכול היה דרכי אבק, ובקיץ היה מערבולות של שרקייה (רוח מזרחית), ובחורף היה בוץ עד הברכיים". את התסריט להצגה "אחד משלנו" כתב ברבש למעשה, שנתיים לפני יציאתו של הסרט לאקרנים. מי שגילמו את הדמויות לראשונה היו חברי הקאסט בבית ליסין. בזמנו רצה ההצגה במשך כ-400 הופעות, עד שהוחלט להמיר את התסריט גם לסרט, וכעת, יכולים תושבי באר שבע להנות מההצגה ממש פה בתיאטרון באר שבע.

איך בכלל קרה שההצגה מגיעה דווקא לפה?

"פנו אליי מהתיאטרון, עוד לפני שפרץ הגל הראשון של הקורונה. מי שהציע לתיאטרון מלכתחילה את ההצגה, הוא מי שביים אותה כבר בעבר - כפיר אזולאי, שאני מאד מעריך. לדעתי הוא אחד מהגדולים מדור הביניים של הבמאים, ויש לו ראיה אסתטית ותיאטרלית מאד יפהפייה".

היה קשה לפתח את זה בשנת קורונה?

"כמובן. היה קשה לעשות חזרות עם כל הסגרים, בעוד העסק נמתח ונמרח. וזה לא בריא לעסק כזה. אבל בסופו של דבר אני מאושר שהיא עולה".

מה לדעתך תושבי באר שבע יחשבו על ההצגה?

"כל החוכמה בתיאטרון, זה שהוא לא רק צריך להתאים את עצמו לקהל, אלא שהוא צריך גם לאתגר אותו ולפעמים להעמידו בפני מצבים, שלא תמיד קל להתמודד איתם. לדעתי היום יש בעיה גדולה מאד, שבה יש המון כוח לקניינים מול כל התיאטראות. אז במידה והם מעקמים את האף, התיאטרון צריך לפעמים למצוא פשרה, וקצת להתקפל בשביל שכולם יחיו בשלום".

ולמרות זאת אתה לא חושש לעלות אותה?

"אני חושב שההצגה הזאת מאד חשובה מבחינת המסר".

מה הוא?

"ברגע שאתה משתמש באלימות לא מבוקרת כלפי אוכלוסייה כבושה, בסוף האלימות תזלוג פנימה. ואמנם סולידריות היא דבר חשוב, אבל צריך להיזהר איתה. היא גורפת ומוחקת את הזהות והדעה של היחידים שלפעמים רוצים להרגיש שונות או להעמיד עמדה לעומתית, ויש סולידריות שמסרסת את האפשרות של היחידים להביע ביקורת". ברבש עצמו, מכיר קצת את המוסד שעליו הוא מדבר. בתור מי שלחם במלחמת יום הכיפורים יחד עם חבריו בקרב על החרמון, ולאחר מכן התקדם בשרשרת הצבאית עד שמונה למג"ד בגולני, מכיר בני את המערכת מקרוב, על כל יתרונותיה וחסרונותיה.

במהלך חייך אתה מדבר המון על סוגיית השטחים. ואני תוהה - לא שמת לב לשמה שאתה מדבר עליו קורה? הרי הגעת עד לרמת המג"ד.

"תראה, אני מהאנשים שסבורים, שלמרות שיש הרבה ליקויים בדרך שהצבא מטפל בסוגיית השטחים הכבושים, עדיין חשוב לזכור שיש לנו גם אויבים אמיתיים. וצריך למצוא את הקו המדויק הזה שממלא את חובותיך, מבלי לרמוס את הזכויות של אחרים. אני יכול לומר לך, שבתקופה שהייתי קצין השתתפתי בעשרות פעולות וחדירות ללבנון, ובחלקם נהרגו מחבלים ובחלקם אזרחים. ואגב אירעו אירועים ש"אחד משלנו" מבוסס על כמה מהם. אמנם הם לא קרו ביחידה שלי, כי זה פשוט לא היה יכול להתרחש שם, אבל הם קרו".

למה זה לא יכול היה לקרות?

"כי הייתי מאד ריכוזי עם החיילים שלי, וידעתי מה קורה, והבהרתי להם מה מותר ומה אסור ואיפה עובר הקו הזה. הכול היה תחת הקפדה מאד גדולה. להגיד לך שבפעולות שהשתתפתי לא נהרגו אזרחים? קשה לי לומר מה היה הנזק המשני. אבל זה דברים שאני צריך לחיות איתם".

אחרי כל זה, אתה מתחרט על השירות באיזשהו אופן?

"ממש לא. צריך להבין שהדור שלי עבר משהו שאף דור פה לא חווה - מלחמת יום הכיפורים. ממש הרגשנו אז שאנחנו לפני חורבן. טנקים סורים שעטו לעבר הכינרת, וחיל האוויר התרסק ביומיים הראשונים של המלחמה בימים הראשונים, ומרוב בהלה משה דיין שקל שימוש בנשק גרעיני. ומבחינתו עברנו חוויה של מלחמת קיום. ואם בפלוגה שלי יצאנו למלחמה בערך 50 לוחמים, חזרו רק 25 מהם, או שבסוף קרב החרמון, שאז השארנו 70 חללים על אדמת ההר. אז כשאתה עובר חוויה כזאת, אתה מבין שהכלי המרכזי, למרות שהוא לפעמים עושה טעויות, הוא כלי קיומי. וצריך בתוך המסגרת הזאת לראות איך מפעילים אותו בצורה ראויה. ובגלל זה בדיוק חשוב שמישהו יכתוב את "אחד משלנו". להגיד – שימו לב לגבול ואל תעברו אותו".

מעבר להצגה, יש תוכניות לעתיד?

"במרץ יוצא לי ספר חדש. ומעבר לכך אני עובד על סדרה שלצורך התחקיר שלה, ביליתי הרבה זמן בסורוקה, כי הסדרה הולכת להתרחש בבאר שבע, והיא תופק ותצולם פה".

למה דווקא פה?

"בגלל כמה סיבות – א' בגלל הסנטימנט שיש לי לעיר. וב', כי מצאתי שמי שמנהל את המחלקה הנוירולוגית בבית החולים (פרופ' גל איפרגן) הוא שותף אמיתי עם נכונות לסייע לי בפן המקצועי. מעבר לכך, אני יכול לספר שאחד מגיבורי הסדרה שעלילתה מתרחשת בזמן מבצע "צוק איתן", הוא רופא במחלקה". 

לדעתך תרבותית בפריפריה היא משהו שראוי לקדם?

"לגמרי, במלוא מובן המילה. מה שקורה כרגע בגוש דן, עם המרכוז של האמצעים במקום אחד, הוא לא בריא בעליל. אפילו אבא שלי אמר עוד בשנות ה-50, שצריך להעביר את בסיסי צה"ל לנגב למשל. אז כן, זה מאד חשוב לדעתי לעשות את החיבורים האלה. ובכלל, אני חושב שצריך למצוא בכל דרך לגשר על הפערים הנוראיים, שמפלגים את כל הפסיפס של המדינה הזאת הזה לפירורים".