גודTalk
21.04.22 / 08:04
הם מפזזים על הבמה, משננים טקסטים על גבי טקסטים ועובדים לילות כימים בניסיון להיות השחקנים והשחקניות הטובים ביותר. בנוסף לכך, חלקם יהוו בשנים הבאות חלק בלתי נפרד מעולם התרבות הישראלי. אז עוד לפני כן, חשבנו ששווה להכיר אותם מקרוב
אנחנו כאן בבאר שבע נט אוהבים לעלות על הבמה (תרתי משמע), ולתת חשיפה לעשייה תרבותית כאן בעיר. אז ישבנו, חשבנו והחלטנו על פינה חדשה - גודTalk שמה, במסגרתה נכיר פעם בשבוע סטודנט/סטודנטית מבית הספר למשחק "גודמן - בית ספר למשחק בנגב".
והיום תכירו את סרפים (סהר) רקין בן ה-28. סהר, במקור מבולגריה, עלה לארץ - ליפו, כשהיה בן 8. היום הוא גר בבאר שבע בשכונה א' השקטה והנעימה. כרגע סהר נמצא בשנתו השלישית והאחרונה בבית הספר גודמן ובימים אלו הוא משתתף בהצגת הילדים המקסימה "נבדלת" לצד חברות לכיתה וביניהן רון מגידיש שגם כתבה אותה.
בנוסף, נמצא השחקן המוכשר בחזרות על ההפקה הבאה שתעלה בגודמן בחודש מאי, חלום ליל קיץ של שייקספיר, שם הוא ישחק את ליסנדר, המאהב שהולך עד הסוף למען האהבה.
מתי הכרת את עולם המשחק לראשונה?
:את עולם המשחק הכרתי לפני שידעתי מה זה משחק. עליתי לארץ מבולגריה בגיל 8 בגלל תאונה של אבא שלי וזו הייתה תקופה מאוד קשה במיוחד חברתית, חרם התנכלויות, נושא לצחוק ובדיחה. כעולה חדש שלא יודע את השפה, שמגיע ממדינה עם מנטליות שונה לחלוטין ונורמות חברתיות אחרות, הייתי צריך להתאים את עצמי מהר מאוד לסביבה הישראלית."
"החלטתי שכדי להתברג בכיתה, בשכונה ובמדינה הייתי צריך לעשות הרבה שינויים בי ולהיות מישהו קצת שונה ממי שהייתי בבולגריה. למדתי את השפה, עבדתי קשה מאוד על להעלים את המבטא, שיניתי הרגלים, מאכלים, אופן דיבור, היסטוריה וכל דבר שלא התאים לילד הישראלי הטיפוסי. כל תקופת הלימודים שלי וגם בשירות הצבאי שלי חברים שלי לא ידעו באמת מי אני, מה השם המלא שלי ולמה אף חבר לא הוזמן אלי הביתה. ההורים שלי לא דוברים את השפה כמעט בכלל ואבא שלי מרותק לכיסא גלגלים אז הכי קל היה לא לספר את האמת ולהמציא סיפור כיסוי אחר לחלוטין. עכשיו כשאני מסתכל אחורה אני מבין שאני משחק מגיל 8 דמות שמתאימה לתבנית הישראלית."
היו לך השראות בתור ילד?
"ההשראה הגדולה ביותר והדבר שסחף אותך לעולם הזה, אלו המערכונים האגדיים של אסי וגורי שפשוט סחפו אותי וגרמו לי ללמוד כל אחד מהמערכונים ולהופיע מול כל בית הספר וחברים בכל הזדמנות שרק מצאתי. אם זה באוטובוסים בטיולים שנתיים, בכיתה לפני שמורה באה ולפעמים גם כשהיינו באמצע שיעור."
"מאז שאני ילד כשאני רואה סרטים אני כל כך שוקע לתוך הסרט שלפעמים הייתי גם מעלה חום, הייתי ממש בתוך הסרט מה שנקרא. לא היה לנו בבית הספר מגמת תאטרון אבל עשיתי דמויות וסצנות בלי סוף. אפשר להגיד שזה מה שהציל אותי, עזר לי להרגיש חלק ולהפוך למוביל במקום להיות העולה החדש שכולם צוחקים עליו."
מה התפקיד שהכי תרצה לשחק?
"אני עוד ממש בתחילת דרכי ויש בי רעב לגעת בכל דמות אפשרית ולמתוח כמה שיותר את הגבולות המשחקיים לכל כיוון שרק אפשר. אחד הדברים החשובים שלמדתי זה שלא משנה איזה דמות אתה משחק אסור לך לשפוט אותה ואתה צריך להבין שהוא פועלת מרצון שיהיה לה טוב. אני מניח שכל החיים אגלה את עצמי עוד ועוד אבל אם אחפש תשובה כרגע אז אפשר להגיד שהייתי ממש רוצה לשחק דמות כמו הג'וקר או כל דמות נבל."
השחקן/שחקנית שהכי תרצה לשחק לצידם?
"כל שחקן הוא מעניין בצורה אחרת, וזה מסקרן לשחק וללמוד מכל האפשרויות האינסופיות שקיימות היום בארץ ובעולם בכלל. אני חושב שהראשון והכי מרגש לשחק לצידו בשבילי יהיה אסי כהן. זו תהייה סגירת מעגל מדהימה בשבילי."
איך נראים הלימודים בגודמן? תאר לנו יום "טיפוסי" בחייך.
"במהלך חיי התעסקתי בכמה וכמה מקצועות ועבודות. עבדתי במסעדות, במכירות, ואפילו למדתי ועבדתי בתור מעצב שיער תקופה לא קטנה, אך אחת הסיבות שנכנסתי לעולם המשחק הוא כדי שלא יהיה לי יום טיפוסי. אני לא אדם של - לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לסיים ב-17:00 ולחזור הביתה לאותה שגרה. המקצוע הזה הוא כל כך מגוון וכל כך מפתיע כל יום מחדש, יום אחד אתה ילד בכיתה ו' שהחלום הכי גדול שלו הוא לזכות באליפות המחוזית בכדורגל ולהניף את הגביע הנחשק (נבדלת, הצגת ילדים שרצה בגודמן בימים אלו ממש), ויום לאחר מכן אתה מאהב שמוכן לעשות הכל על מנת להתחתן עם אהבת חייו למרות התנגדות אביה (חלום ליל קיץ של שייקספיר שיעלה בחודש מאי בגודמן)."
"אם בכל זאת נחפש את השגרה בכל הרכבת הרים הזו, אז אפשר להגיד שאני קם בבוקר שעה לפני שאני צריך לצאת לחזרות או לשיעורים, מכין קפה עושה חימום קל ומכין את הגוף ובעיקר את הנפש לפרויקט הקרוב. בסוף היום אני חוזר הביתה, מכין משהו מהיר וקל לאכול (אני לא הבשלן הכי גדול בלשון המעטה), עובר על טקסטים מארגן כל מה שצריך ליום שאחרי ואם יוצא מצב שיש לי קצת זמן חופשי, אז אני צולל קצת לעולם הגיימינג לאיזה משחק או שתיים (כן אני גיימר בנשמה)."
מה הכי רחוק שתהיה מוכן ללכת על הבמה?
"האם יש גבולות אומנותיים? אני מאמין שעל במה צריך ללכת הכי רחוק שרק אפשר כל עוד אתה מרגיש בנוח עם זה וזה מוצדק ומשרת את מה שאתה רוצה להעביר. גבולות זה משהו שזז כל הזמן ומתפתח איתך יד ביד."
אם היו נותנים לך לבחור - תיאטרון/טלוויזיה/קולנוע?
"שאלת השאלות. אפשר להגיד שלפני 3 שנים הייתי אומר בלי לחשוב טלויזיה. (אז גם לא הייתי מבדיל בין טלויזיה לקולנוע. מבחינתי זה מצלמה פשוט). אחרי כמעט 3 שנים בגודמן וחשיפה עצומה לתאטרון אפשר להגיד שקצת גיליתי והתאהבתי בתאטרון. יש משהו מדהים בלהיכנס לעולם אחר לשעה וחצי ופשוט לחיות. כל הצגה שונה מהקודמת למרות שזו אותה הצגה, גם הקהל החיי והמגיב מחיה בך אחר."
"יחד עם זאת, אני עוד לא מספיק מכיר את כל העולמות ואין ספק שאני רוצה להתנסות לגעת וללמוד את כל המדיות האפשריות כי רק ככה אתה באמת מבין ומרגיש מה נכון לך."
החלק הכי קשה בלימודי משחק?
"פרופורציות! כשנכנסתי ללימודים אני לא אשכח שהיה דף ענק בכניסה שסטודנטים של שנה ג' אז רשמו את כל הטיפים למי שמתחיל לימודים בגודמן. הסעיף האחרון היה כתוב בענק וזה היה "פרופורציות". כשאתה נכנס ללימודי משחק אתה שוכח את כל מה שיש מסביב. אתה חי את הלימודים, נושם את המערכת ואוכל את השיעורים. כל כולך שקוע בדבר הזה ואתה מאבד פרופורציות בשניה. לא אשכח שבשנה ב' לא הרגשתי מוכן מספיק לסצנה מסוימת ופשוט נשברתי, בכיתי כמו ילדה קטנה והרגשתי שחרב עלי עולמי. כמובן שמיד התקשרתי לאמא שהזכירה לי שהעולם יעמוד וימשיך גם אם הסצנה לא תהייה מושלמת. ואז הבנתי באמת את הסעיף הגדול והמודגש הזה שהיה רשום אי שם ביום הראשון של שנה א'. פרופורציות".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
