קורונה טור: נחמה דרומית בימי קורונה!

אלוהיי, אני רעבה כל היום מי ימנע ממני נחמה דרומית? 

אני מכינה תבשילים של יונית צוקרמן, אופה קצת עוגיות עם פצפוצי שוקולד, יוצאת לקניות בסופרים המקומיים, פוגשת בני אדם, מדברת וצוחקת בשני מטרים, שמה כפפות צבעוניות, קונה בשר ודגים, ירקות, פירות, קמח ופסטות וכל מיני מתוקים מנחמים שלפני הקורונה חשבתי שאתפטר מהם, אבל מי יכול לחשוב עכשיו על דיאטה או תזונה נכונה? בחייאת, עזבו אותי עכשיו מדכדוך נוסף, מה אפשר לעשות 24 שעות ביממה מבלי לחשוב על איזו עוגת שמרים טרייה, פיצוחים, במבה, גלידה ומלאווח פיצה כמו שאסי עזר ואלברטו מלמדים באינסטגרם? הרי מי מאיתנו לא הפנים שחדרי הכושר והמאמנים האישים יעשו הרבה כסף אחרי שייגמר העוצר הכפוי הזה. כולל חשבון הבנק שלי שאוזל כרגע.

אז אולי אני מנסה לעשות קצת פעולות ספורט מול המחוטבת באינטרנט, מדברת בטלפון עם חבריי ומכריי הרות הגורל, אבל מודה שבשנת 2020 בורכנו בשלל אופציות שיכולות להעביר לנו שעות מתות: מקולטורה מספקת או משטות מתפרצת בפייסבוק או האינסטגרם שמוכיחות לכולם שכולנו פסיכים ברגע שיעמום. יש לנו הרי מספיק מבחר ערוצים בטלוויזיה, יש ספרים שהעלו אבק, תחנות רדיו מגוונות ואם בא לי לצפות מחדש בכל הפרקים של 'משפחת זגורי', אני פשוט אצפה. אז מי אמר שאי אפשר ליהנות בכלא כשיש לך תנאים של פרוטקציה מהרמטכ"ל? 

ככה אני, אמא כזו שבעיקר צוחקת, על כל הרע והפחד שקיים מסביב, כי זה מה שעושה לי טוב, זה מה שמרפא לי כל לחץ הורמונאלי, ככה נולדתי וככה אחיה - זה מה שגורם לי להראות צעירה יותר ואופטימית עד זקנתי. וגם גנטיקה מופלאה של בולגרים.

אמא שלי שתחיה (שאני לא רואה כבר הרבה זמן) מספרת שכשנולדתי, בין כל התינוקות שהגיחו לעולם, אני הייתי התינוקת היחידה שחייכה ומצצה את האצבע, מה שמסיר כל חשד מדוע אני תמיד מחייכת וזוללת סוכריות קוקוריקו. 

עכשיו תשאלו, יש מצב כזה שיש אמא אחת בעולם לא בבהלה? התשובה היא בהחלט כן. אל תהיו סקפטיות, יש ימים שאני שומעת חדשות ומעבירה מהר לערוץ הבידוד כי שם לפחות יש סרטים דמיוניים ולא מחשבות דמיוניות של סוף. גם אותי קורונה מלחיצה כשאחרי כל אפצ'י קטן, הבת שלי רומי מודאגת אם יש לי את טרנד הקורונה (חלילה!). 

עם יד על הלב - אני נהנית מזה שאין לי יותר מטלות סיזיפיות וכאב ראש אחרי יום של וורק. חוצמזה שאני מסדרת סופסוף ארונות ויש לי זמן פנוי לקרוא שירים שכתבתי בגיל 7, לראות תמונות שהייתי בהרבה יותר רזה, צעירה ורוקדת עם גברים חסונים באיזה בר ולהתרפק על ימי הבלתי מוסריים בעליל. וואלה, עכשיו אני נהנית מהכלום. מהנאדה.

ותגידו לי אתן הפנויות, מה עם נון דייטים שלקחו מאיתנו בטרם עת? אין הרי שום דייט גם לא במחיר של שני מטר מרחק  -  יש איזה סעיף בביטוח לאומי שמשלם על חוסר דייטים ופחד מפספוס הגבר הנכון? הלווו, קופידון, אולי אני מפספסת פה זוגיות עם מיליונר חתיך, אלמן, יתום ונדבן שיישלח לי משלוח ענק מסופר דבאח עד הבית?

האחרון שחיזר אחריי כבר התייאש לדבר איתי בנייד. הוא רוצה מפגש, חום ידיים, מאתגר אותו להיפגש בצל הסכנה, ומה שאני יכולה לתת לו בינתיים זה כמה אימוג'ים בוואטסאפ של פרצוף צנון עם דמעות.

תגידי מה שתגידו, אני עושה מהלימונים שלי לימונדה עם אקסטרה קצפת. קמה מתי שבא לי, הולכת לישון מתי שבא לי, לא מארחת, לא מתארחת, פותחת חלון ומריחה קצת אוויר אחרי הגשם, יורדת לזרוק זבל לא לפני שאני שמה ליפסטיק אדום והכי חשוב - יודעת שזה זמני, כמו החיים עצמם.

אז מה נשאר? רק להגיד אמן. אמן לבריאות וסילוק הווירוס הנורא הזה מהעולם כולו, שהחולים יחלימו ואף אחד לא יידבק יותר, שנחזור לשגרה מיד אחרי פסח, שלכולם תהיה עבודה ושום הפסד כלכלי, שנחזור לעשות טסט לרכב ולאכול סושי באיזה בר, אבל זכרו מה אני אומרת: יום יבוא ונתגעגע לחופש קורונה הארוכה.

מקווה שהילדה שלי תהיה בדיוק כמוני.  תיקח הכל בקלות. בעצם היא ממש דומה לי, כל הקמח על הרצפה.

שרון דינר – אמא אופטימית. 

לטור הקודם שכתבה שרון > מסרבת להיות אמא היסטרית <