רגע לפני השיפוץ: תושבי באר שבע נזכרים בקולנוע "אורות"

באר שבע, כמרכז תרבותי דרומי, ידועה בקרב תושביה במקומות הנוסטלגיים שעיצבו את העיר במהלך עשרות שנים: ממרכזי הקניות, למועדונים המיתולגיים בעיר העתיקה, דרך הבריכות הציבוריות העירוניות בשכונות הישנות וכמובן - בתי הקולנוע האגדיים שעיטרו את העיר. 

קולנוע חן, אורן, גילת, שביט ועוד הינם נחלתם של עשרות אלפי תושבי העיר אשר זכו לראות על המסך הגדול את הכוכבים של הקולנוע מאמריקה ואירופה. עם השנים, וככל שהתרבות החלה "להתמסחר", נזנחו בתי הקולנוע הללו מאחור. הביקוש לצפייה שכונתית ירד, המקרנים החלו להיבלות והמרכזים ירדו מגדולתם. 

כאמור, חלקם נעלמו כליל כאילו לא היו מעולם. אך ישנו בית קולנוע אחד שנשאר עומד לבדו. קולנוע "אורות", מי שנחשב לפנינה שבבתי הקולנוע המקומיים, עומד נטוש במרכז שכונה ג' כבר מעל ל-30. מאז ה-31 לדצמבר 1989 ליתר דיוק. הקולנוע עצמו נפתח ב-1960 עם התרגשות רבה מצד התושבים, אשר הגיעו בהמוניהם להקרנת הסרט - "הגשר על נהר הקוואי". מאז, הוקרנו על המסך הגדול אלפי סרטים מכל הסוגים ומכל המדינות. 

כעת, כ-30 שנה לאחר סגירתו, הודיעה עיריית באר שבע כי במסגרת פרוייקט פינוי בינוי שעתיד להיערך במתחם הקולנוע, צפוי המקום לעבור שיפוץ ושימור כאשר מסביבו צפויים להיבנות מעל 700 יחידות דיור. לשם כך, במעין ניסיון אחרון להיזכר בתרבות אשר אינה קיימת, ביקשנו בכמה מתושבי העיר לספר לנו איזה מקום מילא עבורם "קולנוע אורות".

תמנה עורב, פעילה חברתית וותיקה בעיר, אשר מפעילה פרוייקט לשימור קולנוע אורות מספרת: ''גרנו ברחוב השלום 56 בבית שאבי בנה באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת. אבא שלי, בודה, אהב מערבונים. בימי שישי, כל יום שישי, בשעה 4 אחר הצהריים הלכנו ל''אורות'' לראות מערבון. לא אמרנו ''הולכים לראות סרט''. אמרנו "הולכים לאורות. אני זוכרת שהרחבה שלפני הקולנוע לא היתה מרוצפת ובקיץ היא העלתה אבק ובחורף בוססנו בבוץ. ביום שישי אחד, בקיץ, הלכנו לראות מערבון, כרגיל. הייתי בערך בת 4 ונקרעו לי הסנדלים, אז נעלתי מגפיים. ובסרט שראינו ירד גשם. ואני, ילדה בת 4, אומרת בקול גדול להורי - "איזה מזל שאני עם מגפיים. יורד גשם!" כל הקהל פרץ בצחוק.''

גם מיכל לבני, תושבת באר שבע מספרת - ''בילדותי גרנו ברחוב ז'בונטינסקי והוריי, חוה ודוד, לקחו אותי לראות סרטים באורות. בימי שישי ראינו מערבונים, אבל גם זכורים לי סרטי וולט דיסני, חוזליטו וטרזן. בחוץ היינו קונים גרעינים אצל התימני. כך קראנו לו. סטרוז, האבא, אחד הבעלים, היה עומד בפתח ותולש את הביקורת של הכרטיסים. "נערי הברזלים" ישבו על הברזלים של הקופות''. עוד מספרת מיכל - ''כרטיס אחד עלה 47.5 אגורות. היינו נותנים 50 אגורות ובעודף אפשר היה לקנות מסטיק אחד או סוכריה, אותה הוצאנו מתוך צנצנת גדולה. זו היתה תקופה שבבאר שבע לא היו בילויים לילדים ואורות איפשרה בריחה מהמציאות והפלגה בחלומות בחשכת הקולנוע''.

גם אופי הבנייה הלא הרגיל של הקלונוע היווה סממן בולט במיוחד למרכז המיתולוגי. מי שהיה אחראי על תכנון הקולנוע הוא האדריכל זאב רכטר. רכטר עצמו עיצב את הבניין תוך שימוש בצורות בסיסיות כמו משולשים ומעוינים ובבטון חשוף בחזית הראשית והאחורית, מה שהעניק לבניין את חזותו המרשימה. איל עורב מספר על זכרונותיו מהמבנה המרשים - ''אני זוכר את המשולשים כמונומנטים עצומים מעליי. אני זוכר את העוצמה של הבטון, שהתנשא מעליי בתור ילד כבן 7. אני גם זוכר את כסאות העץ החורקים שהיו נטרקים בכל פעם שמישהו היה קם מהמושב.''

כאמור, לקראת סוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, הקולנוע ירד מקרנו, זאת לאור כניסתם של כמה בתי קולנוע מסחריים וגדולים אל תוך העיר. עם זאת, גם הדור "הצעיר" יותר זכה ליהנות משנותיו האחרונות של ''אורות''. מני נתן מספר - ''לפני הגיוס שלי, בשנות ה-90 המוקדמות, קולנוע אורות היה נקודת המפגש שלי ושל החבר'ה משכונה ג'. היינו יושבים על הברזלים ומעבירים לילות כימים על הברזלים. זה היה המקום היחיד שלא צעקו עלינו להיות בשקט מהבניינים הסמוכים. הסרט היחיד שראיתי שם היה "נינג'ה אמריקני". כשיצאנו מהסרט רצינו כולנו להיות נינג'ה אמריקני''. בלוריה אלחרר מספרת: ''בחורף 1985, אני חושבת, הלכתי לסרט באורות. התלבשתי יפה עם נעלי עקב. עד שהגעתי לכניסה לקולנוע הנעליים היפות שלי היו מכוסות בבוץ.''