צל"ש השבוע: רונית שניאור

תושבי באר שבע והסביבה ידועים בעשייה החברתית המאפיינת אותם, והפעם אנחנו רוצים לפרגן להם. מידי שבוע נחלק את 'צל"ש השבוע' לתושבים שראויים לפרגון על עשייה חברתית מבורכת למען האחר. השבוע נפרגן לרונית שניאור, תושבת באר שבע, אשר דואגת לסייע ולעזור לקשישים והאוכלוסייה המבוגרת ואף יוצרת חיבורים בין קשישים למתנדבים שרוצים לסייע.

רונית, בת 23, תושבת באר שבע וסטודנטית לחינוך גופני והוראה במכללת קיי. רונית החלה להתנדב ולסייע לקהילה עוד כשהייתה נערה בת 16, "אבא שלי עזב את הבית וחיפשתי דרך להתמודד עם העזיבה שלו, למלא את החלל הריק", סיפרה רונית ל'באר שבע נט', "אז עוד בגיל 16 התחלתי להתנדב עם אנשים עם צרכים מיוחדים, תרמתי לחולי סרטן, עשיתי פעילויות עם קשישים". כשרונית עברה לבירת הנגב היא חששה, כיוון שלא הכירה אף אחד ולא ידעה למי תוכל לעזור. "בניתי לי שם באילת, כל מי שרצה לתרום ולעזור ידע שהוא יכול לפנות אליי. הגעתי לבאר שבע והתחלתי מאפס. אז בהתחלה התנדבתי בבתי אבות בעיר ואז פגשתי ביריד עמותות במכללה את ליאור מ'חברים לעת זיקנה'. לא ידעתי שיש אופציה להתנדב עם קשישים בבית שלהם והצטרפתי אליהם".

ספרי על ההתנדבות ב'חברים לעת זיקנה'

"אחרי שהצטרפתי לעמותה בתחילת השנה הכרתי את אסתר, זו אישה מבוגרת שאני מלווה והיא נכנסה לי ישר ללב, היא כמו הסבתא שאין לי. מצאתי את עצמי דואגה לה, היא מילאה לי את החלל הריק שהיה לי בלב. חשבתי שאם היא לבד וקשה לה אז כמה עוד קשישים כאלה יש?".

מה התחלת לעשות? כיצד את מסייעת לאוכלוסיית המבוגרים בעיר?

"זה גרם לי להתחיל לפרסם ברשתות החברתיות פוסטים שקוראים למתנדבים ולאנשים לסייע. אנשים פנו אליי מכל הארץ, הייתה משפחה מנתניה שיש להם סבא ניצול שואה שנמצא לבד, אז דאגתי למצוא לו מתנדב שעזר לו. אני עושה חיבורים בין מתנדבים לקשישים שזקוקים לעזרה, כי אסור להשאיר אותם לבד, צריך לזכור אותם כי יש גם כאלה שלא בטוח יש להם משפחה. אסור לקחת את המושג משפחה כמובן מאליו, כל אחד מאיתנו צריך להיות המשפחה של מישהו אחר, של השכנים שלנו, האנשים שסביבנו. זה בדברים הקטנים, לבדוק אם חסר להם לחם לשבת או בגדים, להתקשר לשמוע שהכל בסדר, לשאול אותם לשלומם ולתת להם יחס חם, שירגישו שיש להם למה לקום בבוקר, שיש מי שמחכה לסיפורים שלהם ולשיחות איתם".

ספרי על מקרה מרגש שהיה לך לאחרונה

"היו כמה אנשים שפנו אליי בתקופת הקורונה ואמרו שהם רוצים לתרום, אז קישרתי אותם לקשישה בעיר שאני יודעת שיש לה משפחה אבל היא לא מכירה בה ולא רוצים איתם קשר. אני רק נתתי להם את הכתובת והם שלחו לה עוגות, מגשי פירות, זרי פרחים. והיא התקשרה אליי אחרי זה בוכה עם דמעות בעיניים ואמרה שהיא לא חשבה שבחיים היא אי פעם תרגיש תחושה של משפחה, שהיא תרגיש ככה בזכות אנשים שהיא לא מכירה... זה מרגש אותי מאוד ומחייה אותי. כל יום מחדש אני רואה את החיוך שזה עושה להם, השמחה שהם מרגישים. הנתינה הזו כל כך פשוטה, זה גורם לאדם אחר להרגיש חשוב בחיים האלה. תהיו הסיבה לחיוך של מישהו היום".

מה החשיבות בעינייך של עשייה למען האחר?

"הכי חשוב זה האושר והשמחה שרואים על האנשים האלה, אני מאמינה שאתה חושב שאתה בא לתת אבל אתה מקבל הרבה יותר. הסיפוק בנתינה, אי אפשר להשיג את התחושה הזו בצורה חומרית. כולנו עסוקים כל אחד בחיים שלו, אבל אם יש לך זמן ללכת לים או לפגוש חברים, תמצא את הזמן הזה, גם אם זה שעה שעתיים בשבוע, ללכת לשמח מישהו אחר. לפעמים הדברים הקטנים האלה שגורמים טוב למישהו אחר עושים לו את היום. כולנו יכולים להשפיע על העולם לטובה כשנעשה טוב למישהו אחר. מבחינתי השמיים הם הגבול, אני מאחלת לעצמי להמשיך ולהתקדם, להגיע ולעזור לכמה שיותר אנשים".