צל"ש השבוע: יאיר דודק

תכירו את יאיר דודק (25), סטודנט שנה ב' לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. מזה שנתיים שיאיר מתגורר בבאר שבע, כשאלינו הוא הגיע מחיפה הרחוקה. מאז המעבר הוא מתגורר בשכונה ג', שעם הזמן הפכה למושא תרומתו ופעילותו החברתית. אמש (ה'), יחד עם עוד פעילה חברתית מהאזור, הוציא דודק לפועל בפעם השנייה את ה"פסטיגימל" – מיזם חברתי שכל מטרתו היא לתת מענה תרבותי, וערך מוסף לתושבי שכונה ג' הוותיקה, שלא אחת מוזנחים, ואף נספחים בידי הגורמים האחראיים. אבל נגיע לזה בהמשך.

איך בכלל התחלת את הפעילות החברתית שלך בשכונה?

"עוד לפני שהתחלתי להיות סטודנט, הייתי פעיל פוליטי וחברתי. אמנם לא הפקתי אירועים בסדר גודל כזה, אבל ידעתי שאמשיך עם הפעילות גם בתואר. כשעברתי לב"ש והתחלתי ללמוד, הצטרפתי לתנועת סטודנטים שנקראת – "החלוץ", וזה גם מה שהוביל אותי הנה לג'. הפעילות בתנועה הייתה חלק ממלגה מטעם הלימודים, ובעקבותיה הצטרכנו לעשות 20 שעות של התנדבות לקהילה".

דודק מספר, כי הפעילויות הראשונות לא זכו להצלחה רבה, כי פשוט לא הייתה מודעות בקרב התושבים: "נפגשנו כל הסטודנטים מהתנועה, ותהינו מה אנחנו עושים למען התושבים. רובנו גרים ברחוב רוטנברג בשכונה והיינו יושבים בגינה הקהילתית שנמצאת בקרבת הרחוב, ושמנו לב שהרבה אנשים לא מכירים אותה בכלל ולא מודעים לקיומה. והחלטנו לארגן יריד קטן, שיוכל לאגד את כל תושבי השכונה, תוך שאנחנו מביאים בעלי עסקים מהשכונה, ודוכנים וכד'. שמנו לב שאין היענות, ואנשים לא מגיעים. אז החלטנו ללכת וממש לדפוק על דלתות, ולהוציא תושבים מהבית שלהם, ואני יכול לומר לך שהתגובות היו נפלאות. אז היריד נגמר, וגם המלגה, ולי היה טעם של עוד. זה שאנשים מהשכונה נהנו והעידו שלא היו דברים כאלה לפני, גרמו לי להתעניין, ושמתי לב שיש פה שכונה שלמה שפשוט אין לה שום פעילות אמיתית למענה, ושיש פה תושבים שנשארו מאחור בהרבה מובנים".אז יאיר ישב וחשב. ויחד עם אולגה, בעלת פאב "הקוקה" ופעילה חברתית וותיקה בעצמה, החליטו השניים להקים מיזם חסר תקדים במובנים רבים, לו קראו – "פסטיגימל" (פסטיבל ושכונת ג'). הרעיון ההתחלתי מאחורי הפסטיבל היה כמו היריד – לתת מענה חברתי/תרבותי לאלפי תושבי השכונה, שפעילות מאורגנת למענם הינו דבר שנחשב בגדר "נדיר". דודק: "אז חיפשנו יחד מקומות, ובסוף מצאנו את גן וינגייט, שהוא גם לכשעצמו היה מאד לא מוכר, למרות שיש לו פוטנציאל ענק. אז החלטנו לקחת את הקונספט של הקהילתיות, ובחרנו להקים פסטיבל למען התושבים, שייקחו בו חלק בעלי עסקים, ואמנים שהם רק משכונה ג'".

מה המטרה המרכזית של הפסטיבל מבחינתך?

"אנחנו עושים את זה נטו בשביל לקדם את השכונה. כל הדוכנים, וכל ההפעלות לילדים היו אך ורק למען האנשים מהשכונה. השכונה מבחינתי היא כמו קבוצה - יש קונפליקטים לפעמים, אבל כשכולם נרתמים למטרה אז עובדים ביחד. ויכולת לראות, גם אמש וגם בפעם שעברה, שיש פתאום רגע של אנחת רווחה לתושבים האלה, שעוברים המון קשיים במהלך היום יום שלהם. שמנו לב גם, איך אנשים פתאום מתחילים להעריך מאד את השכונה, מהילדים ועד המבוגרים".

אתה מרגיש שהעשייה פה הכרחית? הרי בסופו של דבר זה לא התפקיד שלך לדאוג לנושאים כאלו.

"תראה, העניין הוא שבאמת אכפת לי. הרי אני עושה הכול בהתנדבות, אבל אני לא המרכז של הדבר הזה. אני רואה אנשים שלא שמו עליהם, שפספסו אותם במשך הזמן, וחסר להם הדבר הזה, שייתנו להם משהו ויעשו למענם. מדובר בהמון ילדים, שפשוט אין להם מה לעשות בשכונה. ולמרות שהעירייה היא זאת שאמורה להנגיש תרבות זמינה, זה לא באמת קורה. אז לקחנו את המושכות, כי ראינו שתמיד פוסחים עלינו, והבאנו אמנים מקומיים ורצינו לתת לאנשים את התחושה שמישהו שם עליהם. מה גם שראינו הפעם שהרבה יותר ילדים הגיעו, וזאת הייתה המטרה. אני הגדרתי לעצמי מטרות: להעצים את אנשי השכונה – בשביל השכונה ולשכונה. בנוסף לכך, גם נושא המסחריות חשוב לי מאד, ובגלל זה הכניסה עצמה לא מוגבלת, והשתדלנו להביא גם כמה שיותר דברים בחינם. לפי דעתי זה לא לעניין שיחייבו את התושבים על דברים שקשורים בשכונה שלהם".

המטרה הבאה היא להרחיב את הפעילות?

"בוודאי. באירוע האחרון הצלחתי ליצור קשר עם שאר הקבוצות הפעילות בשכונה, בין אם אלו בנות שירות שגרות פה, ופרויקט כמו הדירות הפתוחות, וגם קהילת "גוונים". אז לפסטיבל הזה הצלחתי להביא את חלקם. הרעיון הגיע מההכרה בכך שעוד לא הצלחנו לגמרי להבין איך להגיע לכל ילדי השכונה. מבחינתי, אין שום סיבה שכל הקבוצות לא ישתפו פעולה, כי כולם בסופו של דבר פונים לתושבים ולילדים במיוחד. אני לא חושב שיש צורך להילחם על מי יצליח להגיע ליותר ילדים, כי המטרה היא שהם יקבלו את החינוך הבלתי פורמאלי הזה. ה"פסטיגימל" הוא גם מקום לשינוי חברתי מבחינתי – אני מארגן את הפסטיבל, ומזמין את כולם – בואו, תתערבבו ותתפתחו פה, דרך המפגש הפומבי הזה".

לדעתך הצלחת לעורר מעט שינוי בתפיסה של התושבים?

"אני מרגיש שאני קצת מצליח למלא את החלל הזה. אני שומע גם מהעובדים הסוציאליים שעובדים איתנו, שטוענים שהם לא ראו התעוררות כזאת הרבה זמן. העניין הוא שאין פה מסגרת אחידה לכולם - אין פה עסקים באמת, ואין מקום אמיתי למפגש. יש פה הזנחה אמיתית של שנים, אבל אני רואה את התושבים מגיעים לפסטיבל, וגם נשארים ויוצרים קשר עם השכנים, ונהנים מהדוכנים, ובכלל נהנים מעצם קיום האירוע. זה נותן לי את המוטיבציה לעבוד ולהמשיך, אפילו שאני לא אעשה מזה כסף בקרוב (צוחק)".