צל"ש השבוע: אריק שיינר
25.09.20 / 10:49
הוא עבר תאונה כשיצא לריצת בוקר ואוטובוס פגע בו, אבל חייו של אריק שיינר ניצלו והוא הוגדר על ידי רופאיו כ"נס רפואי". אם תשאלו אותו מדובר בספורט שסייע לו בתהליך ההחלמה כשהוא לא מתכוון לוותר על התשוקה הגדולה ויחזור בקרוב לרוץ. צל"ש השבוע הולך לאריק שהביט למוות בעיניים וקיבל את החיים במתנה
"יצאתי לריצה של 20 ק"מ בשעות הבוקר המוקדמות בשילוב מספר אלמנטים של מהירויות שונות ואימוני איכות. כחצי שעה לפני שסיימתי את הריצה והתחלתי לשוב הביתה בסביבות 5:30 בבוקר, נהג האוטובוס, שבדיעבד הסיע עובדים למקום העבודה שלהם, פגע בי חזיתית והעיף אותי למרחק של לא פחות מ-2 מטרים תוך כדי כמה עצמות מרוסקות במרבית חלקי הגוף ולא מעט חבלות", נזכר אריק ברגעי התאונה, "אחד הרופאים הבכירים, תוך כדי שיחת הטלפון עם אמא שלי ואשתי, אמר לה "להתחיל להתפלל עליי קדיש. נחשבתי כאחד שהפגיעה בו היתה אנושה ברמה הקשה ביותר ואם למעשה אני אצליח ללכת שוב על שתי רגליי בסופו של דבר, הדבר יתברר כלא אחר מאשר נס רפואי, דבר שאכן קרה בסופו של דבר".
נס רפואי, השגחה עליונה או מזל. תקראו לזה איך שתרצו, סיפורו של אריק שיינר מבאר שבע לא יכול להשאיר אתכם אדישים. זהו סיפור על בחור באר שבעי שעשה שינוי בחייו והחל לרוץ למרחקים ארוכים בשנתיים האחרונות, עליו סיפרנו לכם בעבר ב'באר שבע נט', עד שבוקר אחד לפני כשבועיים, השתנו חייו בפתאומיות. צל"ש השבוע הולך לאריק שיינר שניצל ממוות וכעת יוצא לדרך חדשה של שיקום בדרך לחזור ולעשות את מה שהוא הכי אוהב- לרוץ.
"זה קרה ליד הגרנד קניון וזה היה לפנות בוקר כך שעדיין היה חושך בחוץ. הייתי לקראת סוף הריצה כשהתאונה קרתה. בהתחלה הייתי בתרדמת בבית החולים עד שפקחתי עיניים, הייתי מבולבל בהתחלה אבל תקשרתי רגיל", סיפר ל'באר שבע נט' אריק, "אמרו לאמא שלי שרוב הסיכויים שלא אצא מזה, הייתי במצב קשה מאוד, יש לי שבר באגן שאמרו לי שהוא יתאחה לבד, שבר בארובת העין שגם מתחילה להחלים ועוד שלל מכות יבשות בכל הגוף".
כעת הרופאים אמרו לך שתוך חודשיים תוכל לחזור לרוץ- איך הרגשת?
"הרופאים אמרו שהכושר שאני נמצא בו, זה מה שהקנה לי את היתרון ויסייע בהחלמה של הגוף. אני לא צריך ניתוח לשבר באגן והוא יתאחה לבד. כרגע אני על כיסא גלגלים אבל ברגע שהשבר יתאחה אוכל להתחיל פיזיותרפיה ואז גם אוכל לחזור בהדרגה לעשות ספורט, אוכל להתחיל לרוץ שוב. כשהרופא נכנס לחדר בית החולים וראה שהדופק שלי נמוך יחסית כיאה לאדם שעוסק בספורט, הוא ישר שאלת את אמא שלי אם אני רץ ואז נפל האסימון. הספורט שאני עושה והכושר הגופני בו אני מצוי בעצם הצילו אותי, זה היה היתרון שלי. יכול להיות שלא הייתי מדבר איתך היום והייתי במצב יותר קשה אם לא הספורט והריצה".
הרבה אנשים שעוברים תאונה או אירוע משנה חיים בקלות יכולים להישאב לתחושות הרעות ולכאב, אתה מגיע דווקא בגישה חיובית ומסתכל באופטימיות להמשך? מה היית רוצה להגיד לכל אותם אנשים?
"אני לא אשקר ואגיד שהכל טוב, אני כן עם כאבים ואני כן מתבאס שאני לא יכול לקום מכיסא הגלגלים ולרוץ כמו שהייתי עושה. אבל יש המון אנשים שאני שואב מהם השראה ומעודדים אותי, גם אנשים בקהילות ריצה בפייסבוק תומכים, מתקשרים ומגיעים לתמוך, אנשים מחזקים אותי ומחממים את הלב וזה נותן כוח להמשיך ולא לוותר".
עד כמה אתה מגעגע לריצה, איך זה בא לידי ביטוי?
"קמתי השבוע ב-4 בבוקר, לבשתי את הטייץ והגופיה של נייקי ותכננתי לצאת, שכחתי לרגע שאני על כסא גלגלים כי היה חשוך ולא ראיתי אותו. התחלתי לצעוד לעבר הדלת, למזלי הארון ליד המיטה ככה שהתלבשתי לבד, עשיתי 3 צעדים ונפלתי... אבל מה שלא הורד אותך מחשל אותך. אני לוקח את המנוחה הזו כלא אחרת מחופשה כפויה ואפילו מעין שדרוג – בהרבה יותר כוח ומרץ ממה שהייתי בעבר".
יש לך מסר אופטימי לקוראים?
"קודם כל אני רוצה להודות לשלוש נשים- לאימא שלי צביה שיינר, למאמנת הריצה שלי דלית לוין ולמאמנת הכושר שלי שנת שכטר. אני בספק אם בלעדיהן הייתי מגיע לחצי ממה שאני היום מבחינת הכושר וזה גם מה שעוזר לי בהחלמה. המסר שלי הוא תמיד לחשוב חיובי, להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולעסוק בספורט- זה יכול לשנות חיים ולהציל חיים, זה טוב לנפש ולגוף".
מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה שהתחילה?
"מאחל לעצמי שתוך כמה חודשים אתחיל לרוץ, זה הדבר הכי חשוב מבחינתי כרגע. מאחל לעצמי לחזור לספורט שאני כל כך אוהב. שאמשיך למתוח את קצה גבול היכולת שלי, להמשיך לאתגר את עצמי. קיבלתי את החיים במתנה ואני צריך לנצל את זה".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]