"הקבוצה לא הומוגנית בכלל, אבל לחלוטין זה גם הקסם שלה"

תכירו את המלאך התורן של העיר באר שבע – עידן גרסון, בן 26, סטודנט לרפואה בשנה רביעית כאן בבן גוריון. הוא במקור מהרצליה, ובתור סטודנט מוצלח הוא פועל רבות כאן בעיר בה הוא מתגורר בשנים האחרונות. וכעת הוא מדריך שתי קבוצות כדורסל מיוחדות במינן – הראשונה, בני נוער מ"העוגן הקהילתי" שבשכונה יא', אשר מגיעים להתאמן ולקחת חלק בפרוייקט מיוחד שעידן בעצמו מדריך. את הקבוצה עידן אינו מאמן לבד, ולידו על הקווים יש פארטנרית מיוחדת במינה – נינט, תושבת באר שבע, שאת ההיכרות עם עידן עשתה לראשונה כשהיה מגיע במיוחד פעם בשבוע אל מתחם ה"עוגן", לאמן אותה באופן פרטני ומשם התפתח קשר אמיץ ומעניין.

אבל הקבוצה השנייה אותה מאמן עידן היא באמת גולת הכותרת – "מועדון ספורט על שם דרור פסטרנק", זהו שם הקבוצה, כששחקני הקבוצה אותם מאמן עידן הם מבחינתו הגיבורים האמיתיים – שמונה שחקנים ושחקניות מבאר שבע, בעלי צרכים מיוחדים (תסמונת דאון, אוטיזם ומושה – מוגבלות שכלית התפתחותית) בטווח גילאים של כמעט עשרים שנה, נפגשים יחד פעם בשבוע על מנת לשחק כדורסל. המפגשים באולם בשכונה ד', והיציאה מהבית תוך כדי היחשפות לאנשים חדשים ואחרים, הם הדברים אותם מגדיר עידן כחשובים מאין כמותם.

קצת על הפרוייקט

עידן, כפי שכבר ציינו, הינו תושב הרצליה במקור, ושם גם התחילה האינטרקציה הראשונית שלו בכל הקשור לעיסוק ולימוד ספורט לבעלי צרכים מיוחדים – "שיחקתי כדורסל כל הילדות, ופרשתי לקראת גיל 14 כי לא הייתי בגודל המתאים למשחק ושנאתי להפסיד (צוחק). בצבא הייתי במודיעין ודי עזבתי את הספורט, אבל כשהשתחררתי, זה דחק בי לחזור לעסוק בספורט בדרך כלשהי, ובזמנו שמעתי מהאקסית שלי על העיסוק בספורט לבעלי מוגבלות שכלית. חשבתי על זה, ויצרתי קשר עם מי שצריך והתחלתי להיות עוזר מאמן בהתנדבות של חבר'ה עם צרכים מיוחדים. עשיתי גם קורס מאמנים לאחר מכן, ושם הבנתי כמה הדגש בעבודה עם שחקנים כאלה פחות אמור לגעת באופן המקצועי, ויותר אמור להיות על הנפש ועל העבודה הקבוצתית, וגם המון עבודה עם ההורים כמובן".

כשעזב עידן את הרצליה, קישר אותו הבוס שלו אל חיים אטדגי – מנהל סניף אקי"ם בבאר שבע – "כשהגעתי הנה, תחילה הקמנו קבוצה של שמונה חבר'ה מגילאי 18 עד 40. רצנו יחד קרוב לשנה, ורובם באמת התמידו, ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים, והיה ממש קשה לקבוצה להשתקם. בזמן הזה הייתי כבר מחובר מאד קבוצה, והיה לי ממש קשה עם זה. בהתאם, התחלתי לאמן בעמותת "אנוש", ובעוגן הקהילתי בשכונה יא'. הייתי מגיע לשם פעם בשבוע בהתנדבות, וזה פתח לי לגמרי כיוונים חדשים בחשיבה".

באותו זמן, המצוינות של עידן שיחקה מקום גם בלימודים שלו, שם נבחר על ידי מחלקת הרפואה לקבל פרס על שמו של דרור פסטרנק ז"ל, אשר נפטר לפני כשש שנים ממחלת הסרטן, בזמן שהיה סטודנט לרפואה כאן באוניברסיטת בן גוריון. מאז, פעם בשנה בוחרים הוריו של דרור במצטיין המחלקתי מבחינתם, כאשר הזוכה מקבל מענק על סך 3,000 שקלים – "שנה שעברה הכיתה שלי בחרה בי, וקיבלתי את הפרס הכספי, וזאת מבחינתי הייתה אחלה דרך לפתוח קבוצה משלי. לקחתי את הסכום הזה, יצרתי קשר עם חברת כיוונים, ותוך חצי שנה (בגלל המון בירוקרטיה) פתחנו קבוצה".

ספר לי קצת על הקבוצה?

"יש כאן שמונה שחקנים ושחקניות מגילאים שונים, ביניהם – שני חניכים - איתי ואוריה, אחד על הרצף האוטיסטי ואחד עם מוש"ה. עוד שני חבר'ה - חנן ומישל, שבגלל התסמונת דאון, קשה להם מאד בכדורסל, ואחנו עושים מאמצים גדולים על מנת לעזור להם ולהתאים אותם לקבוצה. כמו כן ישלנו גם את אור - שיכול פתאום באמצע האימון להיכנס ל"זון" משלו, ולהתחיל לשיר בחוזקה, ואי אפשר לעצור את זה. אז אפשר לראות שהקבוצה לא הומוגנית בכלל, אבל לחלוטין זה גם הקסם שלה. במהלך השנה האחרונה הם נחשפו אחד לשני, והרבה פעמים הם לומדים לקבל אחד את השני, כך שזה מאתגר אבל זה לגמרי החלק היפה בכך".עידן טוען כי המטרה העכשווית של הפרוייקט הייתה - אימון פעם בשבוע, ופעם בשבועיים פעילות שתעזור להם בהשתלבות בחברה - כמו בראיונות עבודה, ואיך להסתדר בסביבה בחוץ. אבל בשביל להגשים את החזון האמיתי שלו, חייב לקבל עידן עזרה יותר גדולה – "עיריית באר שבע סך הכל עזרה לנו באופן חשוב מאד, ונתנה לנו גישה לאולם ולכדורים, אבל זה עדיין לא מספיק. וזה בסדר זה מובן מבחינתי, אבל כעת אנחנו די תקועים.

מה החזון הגדול שלך לגבי המועדון?

"להפוך את המועדון הזה - מועדון ספורט על שם דרור פסטרנק, למועדון כללי, לא רק של כדורסל, אלא של עוד המון ענפי ספורט. ואני יודע שיש כוח אדם כאן בבאר שבע שיוכל לעזור בהדרכה, אבל הבעיה היא באמת במציאת תקציב. השאיפה שלי היא להפוך למועדון ספורט שייצג את העיר בכבוד. מעבר לכך, אני רואה מה זה עושה להורים ולילדים במיוחד. ואני יודע בוודאות שיש משפחות כאן בבאר שבע, שילדיהם בעלי צרכים מיוחדים, והן מחפשות מסגרות בדיוק כאלה".

תראה, אתה סטודנט שכרגע גר בעיר, אבל מה יקרה שתעזוב עוד כמה שנים בסוף התואר כמו שאר הסטודנטים?

"תראה, זאת שאלה טובה, שאין לי תשובה אליה כרגע. אבל אני מאד מקווה שעוד ארבע שנים שאסיים את הלימודים, אני כבר אשיג את התקציב שאנחנו צריכים, כך שהמקום יהיה מספיק יציב ויעמוד בפני עצמו".