בגיל שמונים: התלמידים הבאר שבעיים חגגו בר מצווה ל-12 שורדי שואה

מיכאיל סידלר, נולד ב-1938 בעיר טולצ'ין, אוקראינה. כשהחלה המלחמה, אביו ארגן קבוצה גדולה של צעירים וכולם יצאו מרצונם להילחם בנאצים. לפי עדי הראייה, הוא נורה כקומוניסט וכיהודי, אך מקום מותו לא ידוע. אימו, אחותו וילדיהם פונו מהבית. ב-1944 שוחררה טולצ'ין והמשפחה חזרה לבית, שנהרס כמעט לחלוטין.

אימו של מיכאיל נפטרה בגלל מחסור בתרופות. דודה סופיה גידלה גם את מיכאיל וגם את אחיו. היו אלה ימים קשים ועל חגיגות בר מצווה לא היה על מה לדבר. מיכאיל סיים את לימודיו במכון החקלאי בלנינגרד והתחתן. עבד במפעל "קמאז" המפורסם. בשנת 2008, הוא עלה ארצה עם משפחתו לישראל, אך החסך בחגיגות בר מצווה המשיך להציק לו לאורך השנים, עד שהגיעו התלמידים מבאר שבע להשלים לו את החסר.

השבוע, ביוזמת תלמידי כיתה ט' 1 נחשון בבית החינוך מקיף אמית באר שבע, התקיימה חגיגת בר מצוה ל-12 קשישים שורדי שואה יוצאי רוסיה שכבר עברו את גיל 80 ועדיין לא חגגו בר מצוה. זאת, במסגרת פרויקט 'ילדי המלחמה' של עמותת 'עתיד במדבר' בניצוחה של אירנה קודמן, בשיתוף אגף הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית באר שבע.

בית הכנסת של בית ספר מקיף אמית באר שבע לבש חג. התלמידים הניחו לניצולים את התפילין ובירכו יחד איתם וזה היה רגע מצמרר. לחלק מהמבוגרים זו פעם ראשונה שהם מניחים. לאחר מכן, התקיימה קריאת התורה והושמעו סיפור חייהם בטקס הדלקת נרות. החיוכים של המבוגרים, בעלייה לבמה, בזמן הסעודה או בסוף האירוע, הותירו בפני התלמידים והצוות החינוכי את התחושה שהיה שווה את כל העבודה המאומצת יום קודם לכן, עד השעות המאוחרות בלילה.

"האירוע שהתלמידים חגגו לנו היה מרגש עד דמעות", שיתפו בני הזוג רומן וורה בודניה. "התלמידים הפיקו אירוע שלא זכינו לחגוג אותו בנעורינו. גדלנו ללא הורים. ורה גדלה והתחנכה על ידי אנשים מעולים, חמים ובעלי לב רחב, אך הם לא ידעו שהיא יהודיה. רומן גדל ללא אמא ואביו שהיה גבר יחיד בקולחוז, לא חגג לו את הבר מצווה. הארוע היה עבורנו חשוב, מרגש וגורלי".

התלמידה דניאל בן יוסף שיתפה: "המבוגרים נהנו מאוד. חוו חוויה מצמררת ומרגשת. באירוע היה חיבור ליהדות שלנו, לאחדות שלנו ולעצמנו. לכל אחד היה את החלק שלו באירוע, גם לאורחים. נהניתי לראות שמחה בעיניים של האנשים. שמחתי להכיר ולפגוש כל כך הרבה גיבורים ולתת להם את המקום שמגיע להם. אחד הדברים שהכי ריגשו את כל מי שהיה בעולם היה הביחד והאחווה והאחדות שלנו".

המחנכת הודיה חדד: "הייתה הרגשה מיוחדת. לצערנו הרב, לשורדי השואה לא יצא לחגוג כשהם הגיעו לגיל המצוות שלהם. נפלה בחלקינו ההזדמנות לחגוג להם אירוע משמעותי ביותר בשנים האחרונות לחייהם, זה לא היה פשוט. לא לנו הצוות החינוכי ולא לתלמידים. כל אחד תרם את חלקו בצורה הכי טובה שאפשר ונתן אפילו יותר. למרות התקופה הקשה הזאת שאנחנו נמצאים בה, ראיתי אחדות. אנשים מחייכים ושמחים, שרים מרוב שמחה, התרגשות ודמעות בעיניים של החוגגים והאורחים. האירוע הזה בא עם עבודה מאוד קשה מצד המון אנשים, אבל התוצאה שווה את זה".