שחקן בשבוע - ראיון עם קפטן העבר של הפועל ב"ש, סתיו אלימלך

אלימלך גדל במושב קלחים. בנם של מוריס אלימלך, שחקן בעבר הרחוק, וחקלאי בעבר הפחות רחוק, ולאמא שושנה. יחד עם סתיו גדלו בבית המשפחה המאוחדת גם שני אחיו – אביב וסהר. לפי סתיו, החיים במושב היו מבחינתו שגרה לצד הכדורגל, וויתור על עבודה בעסק המשפחתי לא הייתה בכלל אופצייה – "הייתי עובד במשק, פלאח אמיתי. היינו מגדלים תפוח אדמה, וחסה, וכרוב וחצילים וכו'. הייתי עובד מהבוקר לפני בית הספר, אחרי זה הייתי הולך לאימון וחוזר לעבוד. אף אחד לא היה מצייץ, כי פשוט ידענו שזה משהו שחייבים לעשות, כי אף אחד אחר לא יעשה זאת. מעבר לכך, אני יכול להגיד לך שזה חישל והעצים אותי. החיים במושב הפכו אותי לגמרי לחזק יותר בהמון תחומים – מנטלי ופיזי".

כעת מתגורר סתיו בתל אביב יחד עם ילדיו. הוא עובד כמאמן בנבחרות ישראל, ומעבר לכך, הוא לוקח חלק בלתי נפרד בפרויקט חשוב במיוחד של באר שבעי אחר – שלומי ללום. "ליגת האלופות לשכונות" זהו שם המיזם, שמאגד תחתיו בני נוער מכל רחבי המדינה אשר הסתבכו במהלך חייהם עם החוק. מבחינת סתיו לקיחת חלק במיזם מהווה קו ישיר לאופי של השחקן הקשוח, שלעולם לא ויתר על שום כדור – גם במחיר של אדום (נגיע לזה בהמשך...)

מתי בכלל התחלת לשחק כדורגל?

"זה התחיל עוד כשאבא שלי במרוקו היה הולך לראות כדורגל בתור ילד, והייתה לו תמיד זיקה לקבוצה של קזבלנקה. הוא גם היה שחקן טוב, ששיחק בדימונה, בית"ר ב"ש, אופקים ועוד מספר קבוצות. כולם היו אומרים עליו שיש לו רגל שמאל מדהימה. ואני מגיל מאד צעיר, סומנתי על ידו ועל ידי הדודים שלי שגם עסקו בענף, כמי שיכול באמת לעשות מזה קריירה. אז בכלל בהתחלה הלכתי להפועל מרחבים, ויום אחד שיחקנו נגד השלושה ב"ש. ואלי כהן, מנהל הקבוצה ראה אותי ושאל מי זה הנער הזה – אמרו לו הבן של מוריס אלימלך המאמן. המליצו לו עליי, ואז עברתי".

לטענתך סתיו, מי שלקח אותו לראשונה לחיקו היה המאמן בועז מאור – "בועז הוא מי שבעצם נתן לי את ההזדמנות הראשונה האמיתית. ואני אומר לך, שאילולא הוא, אני ועוד שחקנים רבים אחרים, לא היו יוצאים בכלל שחקני כדורגל. הוא מבחינתי אחד המאמנים הטובים שהיו בארץ. הוא קיבל אותי, ובנה לי תוכנית מסודרת כך שבתוך כמעט שמונה חודשים, צמצמתי פער של 10 שנים לפחות משאר השחקנים שהתאמנו ברמה כזאת גבוהה מגיל הרבה יותר צעיר."

"בכיתה יב', לשמור על השחקן הטוב בליגה - היה טירוף מבחינתי"

המעבר לבוגרים קרה אצל אלימלך לאחר האליפות האחרונה של הנוער של הפועל באר שבע, אי שם בעונת 86/87 – "לאחר אותה עונה, עלתה כמות שחקנים מאד גדולה לבוגרים. אז החלנו לעבוד גם עם צוות מדהים, כמו למשל מאמן הכושר שלום שריר, שנתן לנו בסיס כושר לשנים הבאות, וגם דאג לכך שהמון שחקנים שעלו לבוגרים לא ייפצעו ויישמרו בכושר"

איך הייתה החוויה לעלות לבוגרים?

"אני יכול לומר שהייתה לי המון תשוקה, למרות שהגעתי בהמון חוסרים – גם קבוצתיים וגם אישיים. כך שזאת הייתה מלחמה לא קלה בלנסות לצמצם פערים מהשאר. בנוסך לכך, היו שחקנים דוגמת אפרים דוידי ושלמה אילוז, שקיבלו אותנו הצעירים ומאד עזרו לנו. הרי אז היה קטע, שמי שצעיר היה סובל מהוותיקים, אבל השניים האלה לא באו עם האף למעלה, וזה לא היה מובן מאליו בכלל".

אתה זוכר את המשחק הראשון שלך בקבוצה הבוגרת?

"בטח. ניסים בכר היה מאמן, ובתקופה שקדמה למשחק, הוא כל הזמן החזיק ממני וניסה לחשל אותי. ניסים הוא גם זה שקיבל ותמך בהמון שחקנים צעירים בב"ש. וכך יצא שהמשחק הראשון שלי הוא מול בית"ר ירושלים האגדית של אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, אותה קבוצה שגם לקחה אליפות באותה עונה. ואני מוצא את עצמי במשחק הראשון שלי בבוגרים, נאלץ לשמור על אורי מלמיליאן – השחקן הטוב בארץ בזמנו. בכיתה יב', לשמור על השחקן הטוב בליגה - היה טירוף מבחינתי. חשבתי לעצמי, אשכרה אני - סתיו אלימלך שמגדל תפוחי אדמה, שומר על הכוכב של הליגה".

במשך הזמן התבסס אלימלך כאחד מהסמלים היותר גדולים של הקבוצה. וכסמל שהוא, גם דאג לשמור על יחסים טובים עם בעלי הקבוצות במשך השנים, במיוחד עם אחד – רן פסח. מי שהיה היו"ר במשך מספר שנים, ונחשב לאחד מהטובים שניהל את הפועל באר שבע, היה קרוב במיוחד לאלימלך – "רן עשה את ההבדל בין כך שנהיה רק שחקני כדורגל, לכך שנהיה גם בני אדם בעלי ערכים ואיכותיים. הרבה מזה בזכותו, והוא באמת אחד מבעלי הקבוצות המוכשרים והחשובים שהיו בספורט הישראלי מבחינתי".

אלימלך כפי שכבר ציינו, הופיע מעל 400 משחקים במדי הפועל ב"ש, מה שמציב אותו במקום השני מאחורי שלמה אילוז בסגנות טבלת מלכי ההופעות. אך לטענתו, ספירת ההופעות אינה מדויקת, ולמעשה הוא שיאן ההופעות של האדומים – "האמת שלטעמי אני מקום ראשון בכמות המשחקים, וזאת כי לא ספרו לי את המשחקים בליגה השנייה. מעבר לכך, אני יכול להגיד לך שאני גם השחקן ששיחק הכי הרבה שנים בהפועל באר שבע – יותר מ-20 שנה".

אתה גם השחקן שקיבל הכי הרבה אדומים בהפועל ב"ש (11), מה זה אומר מבחינתך?

"קודם כל אף פעם לא היה לי אדום ישיר, בוודאות. זה תמיד הגיע צהוב שני. אני גם יכול להגיד לך, שאף פעם לא קיללתי שופט, או שפגעתי בשחקן אחר באופן לא ספורטיבי. מבחינת ההתנהלות שלי בזמן המשחק, אני תמיד אומר שזה פשוט חלק מהעניין. אני נתקל בהרבה שחקנים צעירים במהלך העבודה שלי, ומאד חשוב לי שהדבר הזה לא יראה בעיניהם כדבר שלילי. כי בסופו של דבר זה בא נטו מתוך אהבה ועוצמות שהבאתי לקבוצה. לא ויתרתי על שום כדור, ושום מהלך, וכפועל יוצא, לפעמים אתה נענש ומקבל צהוב שני".

מה המשחק הכי זכור לך?

"הרוב בטח יגידו כמובן שזה צריך להיות המשחק בו זכינו בגביע ב-1997. אבל יש שני משחקים שמאד זכורים לי, אחד מהם בכלל במסגרת הנבחרת האולימפית. שמרתי על החלוץ השוודי המצוין תומאס ברולין. והוא היה להיט באירופה, כבש בצרורות, ובדיוק גם עבר לפארמה באיטליה. ושמרתי עליו באותו משחק והוא אפילו לא הבקיע. המשחק השני, שהוא גם אחד המשחקים הכי חשובים מבחינתי, הוא משחק העלייה חזרה מהלאומית בעונת 2000, כשניצחנו את הפועל רמת גן 5-0 והבקעתי גם במשחק. נתנו שם משחק ששווה 17 אדומים (צוחק)".

לסיום סתיו, מה אתה חושב על הקבוצה הנוכחית?

"אני חושב שהקבוצה השנה מאד איכותית עם המון אנרגיה חיובית סביבה. יש שילוב מעניין בין שחקנים עם ניסיון לשחקנים צעירים. אני לא מתחבר לדיבורים על כך שהשחקנים מבוגרים - אם שחקן יעיל זה מה שחשוב בסופו של דבר. אני גם חושב שרוני מאמן מאד טוב".

מה באמת דעתך על הנושא שעלה לאחרונה לסדר היום, ומערכת היחסים בין הקהל של ב"ש לרוני לוי?

"לפעמים צריך לתת גם למאמן את הזמן בשביל להשתלב, ולתת לו לעשות את שלו. לפעמים הקהל והתקשורת רוצים כאן ועכשיו. אני תמיד אומר שכדורגל זה לא נסיעה ברכב – אין ישר, ימינה, שמאלה. יש המון רגש, ואמוציות ואגו, וגם עניינים של שליטה עצמית. ודברים בסופו של דבר לוקחים זמן. אני אישית גם עברתי המון עם הקהל, וחטפתי המון קללות בחיי. ועדיין, הקהל של ב"ש הוא אחד הטובים במדינה, אם לא הטוב ביותר. ואם מה שקרה באמת כוון אליהם, ואם רוני לוי רוצה לצאת גדול – הוא צריך לבוא ולהגיד - חבר'ה אני מתנצל".