THE SHOW MUST GO ON: מנהל תיאטרון ב"ש מסכם שנה עמוסה ודרמטית

"הייתי ילד דימונאי שמאוד אהב את הבמה מגיל צעיר. עוד מגיל ארבע אהבתי לשיר, הייתי  ילד-זמר. באירועים שהתקיימו בעיר, בחגים, בבימות יום העצמאות, בפסטיבלים, בכל אירוע משפחתי - אני הייתי 'הילד על הבמה'. עולם הבמה, היצירה והרוח תמיד משך אותי והילך עליי קסם''.

''בתיכון למדתי במרכז, ב'מקווה ישראל', שם הרחבתי את החשיפה שלי לתיאטרון. היו לנו סדנאות תיאטרון, למדתי דרמה, הצוות החינוכי טיפח את הזיקה לאמנות ולתיאטרון, הייתי הולך המון ל'הבימה' ולקאמרי. חייתי סביב זה. בסיום השירות הצבאי שלי (קרבי, מלחמת לבנון) טיילתי קצת בעולם, הסתובבתי בניו יורק, וכשחזרתי היה ברור שצריך ללמוד משהו ושהכיוון הוא במה. נרשמתי  ל'בית צבי'. ציפי פינס הייתה אחת המורות שלי שם וכיהנה אז כמנכ"לית תיאטרון באר שבע. בשלב מסוים היא 'שלפה אותי' להיות שחקן בתיאטרון והחתימה אותי. זה החזיר אותי לדרום (אחרי תקופה שבה גרתי בתל אביב וברמת גן) הייתה גם תקופה שניהלתי מתנ"ס בדימונה, הייתה תקופה שהייתי חבר קיבוץ ב'ניר יצחק. ניסיתי, חוויתי''.

''בכל אופן, תוך כדי העיסוק בתיאטרון כשחקן ראיתי שאני רוצה גם ללמד תיאטרון, לביים, להפיק, היה לי חשוב לצקת לזה ערך חינוכי. התיאטרון הפך להיות מרכז החיים שלי. לימים רוביק דנילוביץ, שהיה אז סגן ראש העיר, קרא לי לשיחה, היה לו רצון לעשות משהו תרבותי משמעותי למען הצעירים בעיר, זה התחבר עם הרעיון שלי לפתוח בבאר שבע בית ספר למשחק, ומשם זה החל לקרום עור וגידים. שמעון פרס ומשפחת גודמן נרתמו לתהליך ובכוחות משותפים הקמנו בעיר את בית הספר למשחק 'גודמן'. השנה נחגוג לגודמן 20 שנות פעילות''.

''בשנת 2009 מוניתי לתפקיד מנכ"ל תיאטרון באר שבע (החלפתי את נתן דטנר) ומאז אני בתפקיד, מנהל גם את 'גודמן', להוציא שנה אחת (2017) שבמהלכה ניהלתי את תיאטרון הקאמרי בתל אביב. אני מאוד אוהב את הקאמרי, יש לי שם חברים טובים, אבל הרגשתי שהלב שלי בתיאטרון באר שבע, שהמקום שלי הוא בדרום ושמחתי לחזור הביתה".

איך אתה מסכם את שנת 2024 בתיאטרון באר שבע, שנה מאתגרת של מלחמה?

"אנחנו כבר למודי ניסיון מתקופות קודמות בהתמודדות עם משברים. בקורונה, למשל, היינו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח. עברנו תקופות של 'סבבים', טילים, אזעקות במרוצת השנים. גם במלחמה הנוכחית שתפסה אותנו במקום כואב מאוד אנחנו מתמודדים עם מה ש'המצב' מכתיב. לתיאטרון ולעולם התרבות יש מקום חשוב מאין כמוהו גם בתקופת מלחמה, היכולת שלנו לתרום להרמת המורל, לאפשר לציבור 'לקחת אוויר' מהיומיום הטעון והמורכב. עצם זה שהקהל ממשיך להגיע ולמלא את האולמות גם 'כשהתותחים רועמים' - זה מדבר בעד עצמו''.

''כמובן שהיו גם מקרים בהם הקהל חשש להגיע או הרגיש לא נח לצאת 'לבלות' בתיאטרון, למשל במתקפת הכטב"מים או ביום שבו רצחו את ששת החטופים שלנו, אבל בשוטף אנחנו שומרים על פעילות רציפה, והקהל מצביע ברגליים. גם התכנים של ההצגות, בחלקם, 'מתכתבים' עם המציאות העכשווית ונותנים לה ביטוי. כך למשל יצא שעוד לפני המלחמה התחלנו לעבוד על ההצגה "הגברת הראשונה" שעוסקת במלחמת יום כיפור ובסיפור של גולדה בתוכה, במצב שבו ישראל הייתה נתונה אז לפני 50 שנה, כשתקפו את ישראל והצבא לא היה מוכן. פתאום זה פגש אותנו עם המציאות של ה-7 באוקטובר, כאילו שזה נכתב היום. זו הפקה בשיתוף עם תיאטרון הבימה, ליאורה ריבלין משחקת את גולדה. העלנו אותה חודש אחרי המלחמה, כשאזעקות וטילים 'מעלינו' והרגשנו שהקהל מזדהה עם מה שקורה על הבמה. התיאטרון תמיד מגיב למציאות ונותן לה ביטוי. אנחנו לא מוותרים ולא נכנעים למצב המורכב, והקהל מגיע בהמוניו. יש לנו 12,000 מנויים''.

''אגב, בימים שבהם כן היינו סגורים (בעקבות הנחיות פיקוד העורף) השחקנים והצוותים שלנו לא ישבו בחיבוק ידיים: השתתפנו בפעילות בקהילה, ביקרנו פצועים ב'סורוקה', עזרנו בקטיף. אנחנו עורכים בתיאטרון ובגודמן' אירועים מיוחדים ומזמינים אלינו את תושבי 'העוטף', שחלקם עברו לבאר שבע והסביבה (חברים מקיבוץ 'בארי' שנמצאים ב'חצרים', חברי 'כיסופים' שחלקם ב'עומר', חברים מקיבוץ 'נירים' שעברו לבאר שבע) במהלך ינואר נקיים אירוע גדול למשרתי מילואים ובני משפחותיהם. בשוטף בכל ערב הצגות שלנו יוצאות לדרכים להופיע בכל רחבי הארץ, זה מחמם את הלב. אנחנו מגויסים למען הציבור, להביא משב-רוח אופטימי ולעודד את 'רוח העם' גם בימים קשים, בתקופה המאתגרת של היום."

מה מצפה לנו בקרוב בתיאטרון מבחינת רפרטואר?

"אנחנו מביאים הרבה הפקות מקור וכך גם השנה. העלינו את "עד שהמוות יפגיש בינינו" - הצגה מאוד מצליחה, סיפור מצוין ומשעשע (למרות השם הקשוח) מחזה מקורי שימשיך גם לעונת המנויים הבאה. הצגה נוספת מצוינת היא "מותרת לכל אדם", במרכזה אישה דתיה שרוצה להתגרש ותהליך ההתמודדות שלה עם הממסד הרבני ועם הקהילה שלה, זה נוגע ב'אליטה' של החברה הדתית, ב'דתיים בג'ינס'/כיפות סרוגות, הצגה ישראלית מאוד, מאוד 'מכאן ועכשיו'. הצגה נוספת שנוגעת בעולם היהודי דרך מערכות יחסים במשפחה יהודית באמריקה - "השוורץ האחרון". יש לנו קומדיה בשם "האמת", יש הרבה חומרים מרתקים, רפרטואר עשיר שמסתכל פנימה והחוצה ונותן ביטוי להתרחשויות שעוטפות אותנו".

איך עברה השנה ב'גודמן'?

"יש הפריה הדדית מעצם העובדה שבית ספר למשחק חי ופועל בצמוד לתיאטרון, זה "מכפיל כח". 'גודמן' מכשיר שחקנים, מעמיד רפרטואר ומהווה אבן שואבת לנוער שוחר תיאטרון, לתלמידי בתי ספר, לסטודנטים למשחק, לקהל חובב תיאטרון באשר הוא. אנחנו עם הפנים לקהילה. 'גודמן' נותן מניפה תרבותית עשירה ויש לו תפקיד משמעותי בחיי התרבות בקהילה. יש לנו גם פרויקט מצוינות. השנה הייתה לנו מורכבת, הרבה מהתלמידים/הסטודנטים שלנו ב'גודמן' הם חברה צעירים שגויסו/נקראו למילואים, לחמו בעזה, בצפון. אנחנו כמו משפחה וממש דאגנו להם, ליווינו אותם, התפללנו לשלומם, דאגנו שתקופת השירות שבמהלכה נעדרו מהלימודים לא תפגע בהם בשום צורה, ככל שזה תלוי בנו. השנה ביימתי בגודמן את המחזמר "שיער", שמתכתב עם סיטואציה דומה: אנשים צעירים שחולמים על אהבה, חופש ומוזיקה ושנאלצים פתאום להתמודד עם מלחמה...זה מזכיר את הצעירים שהיו ב"נובה", שכל מה שהם ביקשו זה לאהוב, לרקוד, לחגוג את החיים ולאן המציאות האיומה לקחה אותם...המלחמה הצודקת בהחלט שנקלענו אליה גובה מחירים, חיים צעירים שנגדעים, לוחמים שנופלים, יש לנו חטופים בעזה, יש חטופים שנרצחו. המציאות פוגשת את כולנו. אבל הרוח שלנו, הביחד שלנו והיצירה המשותפת הם מקור הכח שלנו".

האם המלחמה פגעה בתיאטרון תקציבית, אתם מקבלים עזרה מהמדינה?

"התיאטרון תמיד 'מאותגר' כלכלית, מאז היוסדו. אין לנו תמיכה כפי שיש לתחומי תרבות אחרים שכן מתוקצבים, אנחנו עמותה במאבק יומיומי. התקופה הנוכחית כמובן מעצימה את זה, העובדה שאנחנו בתקופת מלחמה ושמקצצים בכל המשרדים מוסיפה על הקושי, אבל ייאמר לזכותו של השר שהוא מנסה לעזור ולהביא לכך שהקיצוץ יהיה מזערי ככל שניתן. אנחנו רחוקים מאוד מתקציבי התרבות במדינות ה- OECD אפילו מדינות לא מי יודע מה חזקות כלכלית, כמו פולין וצ'כיה, אפשר למות מקנאה מול המשאבים שמוקצים אצלן לתרבות".   

אגודת הידידים של תיאטרון באר שבע היא גוף חשוב שתומך בתרבות המקומית, תתייחס לזה

"יש לנו אגודת ידידים נהדרת, אנחנו תמיד שמחים להרחיב ולהגדיל אותה. האגודה היא רוח גבית של התיאטרון, חברים בה אנשים בעלי השפעה, בעלי עסקים וגם שוחרי תיאטרון 'מהשורה' שחשוב להם לתמוך בנו. זה מבטא הבעת אמון בתיאטרון באר שבע ובתרבות המקומית. החיים כאן לא יכולים להסתכם בעבודה-בית-שגרה. התרבות היא נשמת אפו של הקיום האנושי וכל מי שתומך בזה שותף לתובנה הזו. בכסף שמגיע מאגודת הידידים אנחנו גם נעזרים לקירוב אוכלוסיות מוחלשות לתרבות, מקיימים אירועים לחברי האגודה, ועוד. נשמח שיצטרפו אלינו עוד שותפים לדרך".

מהי לדעתך חשיבותה של התרבות בקהילה?

"תיאטרון באר שבע הוא חלק מהמיתוג של העיר, חלק מה-DNA שלה. תרבות היא כלי חינוכי אדיר, כלי שמקדם תעסוקה, שתורם לבריאות הנפשית של התושבים ולרווחתם. החיים לא שלמים בלי תרבות. איך היו נראים החיים שלנו בלי תיאטרון, בלי תרבות ובלי גופי התרבות הפעילים בעיר?! אין תחליף לחוויה שהתיאטרון מעניק, חוויה חיה ונושמת, בלי תיווך של 'מסכים' וסלולר, בגובה העיניים כאן ועכשיו. אנשים צמאים לתרבות, זקוקים לשבור שיגרה, להתרגשות הזו, מבקשים למצוא מזור, צמאים להתעלות רוחנית. הם מגיעים לתיאטרון, יושבים באולם מול הקסם הזה, חלק מקבוצה-מקהל שעובר חוויה תרבותית ביחד, יש בזה עוצמה. תיאטרון הוא נכס אמיתי גם בתהליך שיקום של קהילה, בכוחו לספק חוויה שיש בה גם סוג של נחמה".