"תיירות בבאר שבע היא כבר לא מילה גסה" - ראיון עם מנכ"לית מלון לאונרדו
16.08.21 / 11:28
כבר קרוב לעשרים שנה שמירב סוברנו עובדת בענף המלונאות. לאחר שניהלה מספר מלונות במרכז, חזרה לנהל את מלון "לאונרדו" אשר עומד בגאון כגאוות התיירות והמלונאות של העיר באר שבע. בראיון עם "באר שבע נט" היא מספרת על הקורונה שתפסה אותה ובמיוחד את 170 עובדי המלון אשר נאלצו לצאת לחל"ת, על המעבר בילדות בין בסיסים צבאיים כחלק הקריירה של הוריה, ולא שוכחת להכריז ניצחון נשי על עולם הגברים.
סוברנו (45), אשר במקור מראשון לציון, עברה במשך ילדותה מספר רב של בסיסים צבאיים, כחלק הקריירה הצבאית של אביה. כעת, היא מתגוררת בעומר יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, כאשר הבוגר מבניהם הינו חייל בגולני. אל הדרום הם חזרו כשהתמנתה מירב בפעם השנייה בקריירה שלה לתפקיד הכה נחשק – מנהלת בית מלון "לאונרדו". תפקיד אותו איישה כבר בשנת 2005. תקופה אחרת לחלוטין, שנראית כמעט כמו בעולם אחר. בזמנו שינתה סוברנו את המלון מקצה אל קצה, ושילשה את הכנסותיו. כעת היא מתמקדת בעיקר כיצד למצב את הקומפלקס הענק הזה בראש רשימת המלונות הנחשבים בארץ.
איך בכלל הגעת לבאר שבע מלכתחילה?
"בשנת 2000, כשהייתי בת עשרים וחמש עברתי לבאר שבע. התחלתי בתור מנהלת מכירות, שזהו תחום אשר בכלל לא קשור למה שעסקתו בו לפני כן, כשהייתי בתחום משאבי האנוש במלון בטבריה. אז תחילה נכנסתי לפה בתור מנהלת מכירות אירועים, ובזמנו כולם הרימו גבה".
איזה סיבה הייתה לאנשים להרים גבה?
"על כך שאני חדשה בתפקיד, ועל זה שפתאום באה ילדה קופצנית עם תגית של "טבריינית", ועצם היותי לא מישהי שבאה מהאזור, ועל כך שלא היה לי ניסיון בתחום. זה גרם להמון אנשים לא לראות את זה בעין יפה. אבל ידעתי לתעל זאת לטובתי, ולהימנע מרעשי רקע ולהתעסק במה שחשוב".
ומה השתנה כשנכנסת לראשונה לתפקיד?
"אנחנו באותה תקופה בעצם הבאנו את המושג של שבתות חתן למלון. אני זוכרת שבנינו מין "ממלכה" קטנה פה, והיה לנו תקציב קטן שהצלחנו לשלש אותו. זאת הייתה תקופה מאד טובה לאירועים. התפנית בקריירה שלי הגיעה ב-2005 כשהציעו לי לנהל את המלון.
אני מבין שבהתחלה עוד סירבת?
"אמרתי לא, שזה לא מתאים לי. לא רציתי להכניס 'ראש בריא למיטה חולה', שכן המלון היה באותה תקופה בגירעון כלכלי של כמה מיליוני שקלים. אבל די חייבו אותי לקבל את התפקיד, ואני מודה על זה מאז, כי מ-2005 הבאנו את המלון לשיאים, והקריירה שלי השתדרגה בהתאם. כמו כן כפועל יוצא, גם המלון התחיל באמת להרוויח יפה. וכעת זהו מלון שלגמרי מצדיק את הקיום שלו ".
כחלק מהשקפת העולם הבלתי מתפשרת שלה, מבינה מירב כי על מנת לקדם את המלון יש לשתף פעולה עם שאר כוחות השוק כאן בבאר שבע, כחלק מהתהליך הבלתי נגמר של קידום העיר והאזור – "השכלתי להבין שאם אני לא אשתף פעולה, עם כולם - עם התיירים ועם העירייה ועם אגף התרבות, ואפילו עם שאר המלונות בסביבה, שכלפיהם יש לי המון כבוד, אני אתקל בתקרת הזכוכית מהר מאד. לעומת זאת אני לא חושבת שכבר צריך "לפתות" כמו פעם תיירים שיבואו לכאן. יש בבאר שבע את האופציה לראות משהו אחר שלמרכז אין להציע – את העיר העתיקה הנפלאה שיש כאן, שפורחת בכל שנה שעוברת, והמון ברים ומסעדות שכל תייר ותיירת יכולים לבוא ולהכיר. אנחנו מנסים להביא לציבור ולאורחים חבילת אירוח כוללת".
תיירות בבאר שבע? מילה גסה?
"לפני כמה שנים אם היית שואל אותי, יכול להיות שהייתי עונה שזה המצב. אבל היום, אנחנו כבר כמה רמות מעל המון ערים אחרות. האוכל והברים פה אטרקטיביים ביותר. זה כבר לא המקום הזה שמגיעים לפה צוותי חדשות רק שיש טילים. העיר הזאת התשדרגה והיא כבר לא מה שהייתה פעם. יש פה תיירות עסקית עצומה! ותיירות משפחתית וזוגית. וכמובן שבסופו של יום – זה עדיין לא מספיק, ותמיד יש לאן להתקדם ולאן להתפתח. יש המון אמון בעיר, ועוד לא עשינו פה כלום מבחינתי".
מה עוד חסר, יש תוכניות לעתיד?
וואו, יש המון רעיונות באוויר – ממרכז עסקי שיאגד בתוכו טרקלינים לפגישות עסקים, ועד קפסולות שינה חדשניות וכמובן עוד שיתופי פעולה עם "הפועל באר שבע", ומסעדות ומרכזי תרבות בעיר. אני באמת מודה על הזכות לחיות פה ולהיות חלק מהאזור המדהים הזה שנקרא הנגב ובאר שבע.
ואז, בשנת 2020 תקף את העולם נגיף הקורונה, וכל עובדי המלון שלך יוצאים לחל"ת, איך נראית שנת קורונה במלון כל כך גדול?
"הקורונה הגיעה בלי התרעה מוקדמת, ובחודש מרץ של אותה שנה, כשהבנו שזה לא פוסח עלינו, ושיש פה משהו ארצי, החלטנו לפעול בהתאם. לא היה זמן "להתקרבן", ולהרגיש מסכנים. היו פה 170 עובדים שיצאו לחל"ת".
וגם בקורונה, שכל הבוסים היו בבית, מצאת את עצמך פה כמעט כל יום.
"היה לי מאד קשה לבוא לפה לראות את המלון סגור, זה גמר אותי מבפנים. באתי למשרד והשתדלתי לשמור על קור רוח ועל חיוביות אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. כמו כן, בזמן הקורונה הצטרפתי לקבוצה שתומכת במבוגרים שלא יכולים לצאת מהבית, ודאגנו להם למזון ולתרופות, וכמובן ליחס, וזה נתן לי תירוץ קצת לצאת ולטפל באנשים".
היית אומרת שאת אוהבת לטפל באנשים?
"בטח. זאת תרפיה, מעדיפה תמיד להיות בצד שנותן מאשר בצד שמקבל".
אז איך באמת את דואגת לעצמך בתוך כל העומס הזה?
"זה יישמע מצחיק, אבל אני עושה פילטיס פעמיים בשבוע. זה אמנם נשמע מעט, אבל בשבילי אלו שעתיים בשבוע שאני יכולה להיות משחוררת לגמרי מדאגות (עד כמה שאפשר).
ואם אני אשאל את העובדים שלך עלייך, מה הם יאמרו?
"הם יגידו שאני בן אדם לא צפוי, שלא דוחה סיפוקים ומטלות".
אז את מרגישה שיש לך צוות שהולך אחרייך?
"בוודאי. באש ובמים. אני יודעת שהעבודה פה היא סיזיפית, ולתת שירות 24/7 זה שוחק מאד. אבל ברגע שהם יודעים שיש בהם אמון, הם מבינים שיש מי שיתמוך בהם שצריך. ויש לי צוות שהולך איתי כבר שנים. אני בן אדם מאד נאמן שדורש נאמנות בחזרה".
ומה עם לעגל פינות? יש בוסים שיראו בכך שיטת עבודה לגיטימית.
"אני לא מצליחה, מתקשה לישון בלילה אחרי זה, אבל כנראה שזה מגיע מהחינוך בבית הצבאי. לפעמים אומרים שאני קצת קשה כי אני לא מתפשרת".
אבל למרות כל ההצלחה והמחמאות, מסרבת סוברנו שיתייגו אותה כ"מופע של איש אחד (אישה אחת במקרה הזה) – "אני מסרבת להיות זאת שלוקחת את כל התהילה, גם אם מנסים לייחס לי את זה, זה ממש לא רק אני. יש מאחוריי צוות בלתי מתפשר וחזק. השתדלתי במשך השנים לשים לידי נשים חזקות, וזה ממש לא מרתיע אותי. עושה לי טוב לדעת שיש לידי תותחיות שיודעות לנהל משברים במידת הצורך".
איך זה להיות אישה בארגון שכזה?
"אז תתפלא, יש קרוב ל-30 אחוז מנהלות בקבוצת "פתאל". השכילו בחברה להבין שיש משהו אחר בניהול נשי, מין אינטליגנציה רגשית שרק לנשים יש. אמנם אני כן מידי בוקר מודה לאלוהים שעשה אותי אישה, אבל אף פעם לא ייחסתי לזה יותר מידי משמעות בעבודה לפחות. כשכן שמים זרקור על כך, המגדריות תופסת מקום".
אז את לא פמיניסטית בנשמה?
"לא בטוחה שאני יכולה להגדיר את עצמי כך, כי לדעתי כבר ניצחנו. אין לי צורך להזכיר כל יום לכולם שאני אישה. אני עושה את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, וזה מה שחשוב באמת לטעמי.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
