רצה בלי מעצורים

היא "באר שבעית טהורה", נשואה, אמא לארבעה וסבתא לעשרה, מעידה ש"כדי לרוץ אחרי הנכדים צריך לפתח כושר", בעלת 3 תארים וקריירה ארוכת שנים בתחום העבודה הסוציאלית והשיקום, ויותר מהכל- מעוררת השראה בכל מי שישמע מה יש לה להגיד. הכירו את דבורה יוגב, חברה בקבוצת הריצה של סרחיו אללוף, ומתכננת להשתתף מחר במרוץ הלילה של באר שבע. דבורה מוכיחה לכולנו שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לעשות משהו חדש שאוהבים. "אם אני נוסעת עד רמת הגולן כדי להשתתף במרוצים, אז בטח שאני ארוץ גם כאן בבית" מספרת דבורה בריאיון למערכת באר שבע נט.

מאיפה הגיע הרעיון להתחיל לרוץ בגיל 60?

במסגרת העבודה שלי כעובדת סוציאלית ובשיקום של אנשים עם מוגבלויות, נתקלתי בהמון אנשים שסבלו ממחלות, קשיים ומשברים, שלעיתים הגיעו על רקע רפואי וזה חידד לי את החשיבות של השמירה על הבריאות. תמיד הפורקן שלי היה בספורט, זה היה בחדרי כושר, יוגה ופילאטיס, ובכלל מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה ספורט.

באיזה שהוא שלב רציתי לשנות ולגוון, זה היה לקראת גיל 60 והחלטתי להתחיל בריצה. אמנם זה גיל קצת מאוחר, אבל חיפשתי משהו שאני יכולה לפרוק בו את המתח של העבודה ולהיות עם עצמי. חיפשתי משהו שמאפשר לברך על הבריאות ועל היכולת לעומת שעות העבודה הארוכות בכל יום. מצאתי שריצה עושה לי את זה, כי זה בחוץ, רואים טבע, כבישים ונופים.

התחלתי בבית ובמקומות קרובים בעיר, אחר כך אמרתי שהמרוץ נראה לי משהו מגניב. בזמנו היה מרוץ של 4 ק"מ בהרצליה, זה היה נראה לי המון אז. השתתפתי במרוץ וכל האווירה שהייתה מסביב, מין אוירה של העצמה נשית, גרמה לי לבכות כשסיימתי את הריצה, כמו שבחיים לא בכיתי. הרגשתי התרגשות שעשיתי את זה, מאז התחלתי לחפש מרוצים קטנים שאני יכולה לעמוד בהם והתקדמתי לאט לאט.

איך המשפחה הגיבה לתחביב החדש?

בעלי רץ הרבה שנים לפני, הוא רץ סולו ועבר לאופנים ואופנוע, כשאני התחלתי הוא הצטרף אלי כדי לעזור. והבנים אמרו שזו סיבה למסיבה אז הצטרפו, גם הבנים הם חובבי ספורט בתחומים שונים, הכל מגיע ממקום של לצבור חוויות ביחד, אני מרגישה שזו הירושה שלנו.

לקחנו את זה גם למקום של פאן מעבר לספורט, לא רק המהירות והפודיומים. אבל להיות ביחד, לחוות חוויות משפחתיות, מסעדות, תמונות וכל המסביב, זה השקדים של המרק. כל העניין של הריצה הפך להיות חלק מכולנו, משהו עם אימפקט מאוד משמעותי. כשהנכד הבכור שלי ישן אצלנו אז הוא מבקש להגיע כדי להצטרף לאימון עם הקבוצה שאני רצה איתה. זה פשוט מקסים בעיני.

מאיפה האומץ להצטרף לקבוצת ריצה עם אנשים בגילאים שונים וצעירים ממך?

שנתיים-שלוש אחרי שהתחלתי החלטתי שאני רוצה חברה, לרוץ ולהתאמן עם קבוצה. הצטרפתי בהתחלה לקבוצת ריצה של נשים והיה מאוד נחמד, גם מבחינה חברתית זה היה כייף להיות עם בנות צעירות, הצד החברתי היה מדהים למרות הפרשי הגיל. הקבוצה התפרקה, וחשבתי לעזוב כי לא רציתי לרוץ עם גברים, אבל בסוף החלטתי כן להצטרף לקבוצה עם גברים. פתאום הרגשתי כמו בבית, החברה שם בכל טווח הגילאים, חיילת, בני 30-65, ואני הכי מבוגרת בקבוצה.

בקבוצה יש עוד 3 גברים, ועוד אחת מעל גיל 60, ואנחנו "מועדון הקשישים" אז נחמד לנו שאני לא חריגה. אני נהנית מההטרוגניות, הפירגון בין חברי הקבוצה והיכולת של כל אחד למצוא את סרגל היכולות שלו. יש כאלה שהם ברמת הליכה, יש כאלה שרצים 10 ק"מ, ויש גם כאלה שעושים מרתונים שלמים. כל אחד מוצא את עצמו בקבוצה.

מה המרחקים הכי ארוכים שיצא לך לרוץ? ואיך עושים את זה?

בשבע שנים השתתפתי ב-35 מרוצים במרחקים -15-5-10 מהם 2 חצי מרתון בים המלח וסובב עמק ומתאמנת לחצי מרתון בטבריה, יש 8 גביעים של קטגוריית גיל, השתתפתי בכל מרוצי הנגב: ב"ש,  מצפה רמון, קרית גת, נתיבות, אופקים, רהט, עומר  כלניות, אילת. רצתי עם הבן במרוץ הר לעמק, השתתפתי במרוץ שטח 15 ק"מ ברמת הגולן.  עכשיו אני מתאמנת לחצי מרתון בטבריה. אני שומרת על עצמי ועושה יוגה, פילאטיס והרבה כוח, וכל השילוב הזה עושה לי מעטפת טובה וחשובה.

אני מקשיבה בהליכות לפודקאסט הביולוגיה של הווינרים של איתן עזריה שהוא מאמן מנטלי. התמצית שלו מדייקת לי את ההתנהלות בחיים ובספורט. התוצאה לא מגדירה אותי כאדם, מה שחשוב לי זו מטרה, התכווננות, הדרך ואני מנהלת את עצמי לפי סרגל מאמצים שמתאים לי בכללי או נכון לאותו יום. המאמן נותן תוכנית ומרוצי מטרה של הקבוצה. כל אחד נרשם לפי המרחק שמתאים לו או לפי הסיכוי לפודיום וקבלת גביע או שפור תוצאה אישית. אצלי התהליך החל בגיל מאוחר ולכן גם סרגל המאמצים האישי שלי לא מכוון למרתון. השיפור האישי הוא עלייה במרחקים מ-5 ק"מ ל-21 , וזה חצי מרתון שלישי שלי. האימונים עוזרים לי להעלות נפח ריצה  בטווח מטרה של המקצה וזה גורם לי סיפוק.

את חושבת שכל אחד יכול לעשות את זה בגילך?

כל אחד יכול לעשות את זה בתנאי שהוא בריא ונמצא תחת הדרכה של מאמן שנותן תוכנית מובנית. כמובן שבקבוצה יש מעטפת של ליווי, יש לנו גם את כל הצד החברתי שתורם המון במיוחד בגיל המבוגר. אני חושבת שדווקא בגיל השלישי, כשאתה פנוי ויכול לעשות דברים, זה מאוד תורם גם לחיוניות וגם לדברים אחרים.

כשאתה בחברה של אנשים שמפרגנים אחד לשני זה מרים מאוד את התחושה. בגיל שלי כשלא נמצאים במסגרת כלשהי, לפעמים יש קצת ירידה באנרגיות ואני חושבת שהספורט והקבוצה מאוד מאוד עוזרים. הגיל הוא לא פקטור, היום שמעתי על מישהי בת 105 שהשיגה מקום ראשון בריצה של 500 מטר. פעם קראו לזה זקנים, היום קוראים לזה הגיל השלישי, השם עושה את השינוי. אם אתה מרגיש שאתה זקן אתה כבר לא מתאמץ כי אין למה ולמי. מי שפורש בגיל 67, בתיאוריה יש לו עוד 20-30 שנים לחיות, אז למה לא לעשות ספורט?

אני לדוגמא החלטתי יותר להתמקד באורך ולא בקצב. אני מצלמת חובבנית, ומצלמת המון תוך כדי ריצה. אם אני רואה פריים טוב אני עוצרת ומצלמת ולא עוצרת את השעון, בסוף הריצה מעלה את הצילומים ואני נהנית מזה מאוד. אמנם אני רצה קצת יותר לאט, אבל ככה אני משלבת את שני התחביבים שלי. מעבר לזה, כעובדת סוציאלית וסבתא יחידה, לפעמים אנשים עוצרים ומתייעצים איתי תוך כדי- אם זה לגבי הורות, טיפים לחינוך או התייחסות לכל מיני מצבים בחיים, אז יוצא שאני ממשיכה גם בעבודה סוציאלית על הדרך. יש תחושה של משהו חברתי מאוד נרחב מעבר לריצה עצמה.

טיפ שהיית רוצה לתת לאנשים שרוצים לעשות משהו פורץ דרך?

אני חושבת שבכלל בחיים נחמד לקחת לבחור מטרה כזו או אחרת, לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם דברים שקצת גדולים מהיום יום שלנו. לקחת את זה בדרך הקלה והטובה, למצוא את הצד החיובי, להתאים לגיל, לקצב ולמצב. אני חושבת שכל אחד יכול למצוא משהו שהוא יכול להתפתח ממנו, להעשיר ולהרחיב אופקים ולהגדיל את המעגל החברתי, ולא רק הסטנדרטי של משפחה ועבודה. זה הקטע של הקבוצה מבחינתי, חברה צעירים שלא האמנתי שנתחבר, חברות צעירות שמרימות אלי טלפון לפני מרוצים, לא חשבתי שזה יקרה לי עם בנות שצעירות ממני ב-30 שנה. זה לא טבעי ומובן מאליו, וכל פעם מחדש זה מרגש אותי.