קצין וג'נטלמן: סרן תומר עברי משיק ספר בכורה ומספק ראיון מרתק

ספר מעט על עצמך.

"נולדתי במרץ 1999 במושב לכיש שבדרום הארץ. שם גדלתי ושם אני גר גם היום, בדירה קטנה מאחורי משק חקלאי. בית ההורים: בן שושלת של חקלאים ילידי הארץ וממקימיה. 12 שנות לימוד ובגרות מלאה. הרחבה במתמטיקה, אנגלית, פיזיקה וכימיה".

שירות צבאי: פרט בהרחבה – לוחם וקצין ביחידה הטקטית  לחילוץ מיוחד 669 תוך כמה זמן יצאת לקורס קצינים? ספר על שירות הקבע ועל שירות המילואים, בין אלו שנים ובאילו מקומות?

"בשנת 2020 סיימתי את מסלול ההכשרה ולקחתי חלק במגוון רחב של פעילויות מבצעיות כלוחם בצוות סדיר. חצי שנה אחרי סיום ההכשרה התמיינתי לפיקוד מבצעי, ויצאתי לקורס קצינים. את שירות הקבע ביחידה עשיתי במספר תפקידי רוחב ביחידה".

ספר על אופי ההכשרה ביחידה. איך לומדים להציל חיים?

"לומדים להיות "נפיצים", גמישים, וחברים טובים. זה מה שחשוב באמת. את עבודת הידיים והמקצוע כל מי שיתאמן מספיק יצליח לעשות. בעיניי, גולת הכותרת של ההכשרה היא האדם שאתה הופך להיות. קודם כל, אתה חבר אמת. אח שלך לצוות מסתכל לך בעיניים ושם את החיים שלו בידיים שלך. ולהיפך. כל יום".

היכן תפסה אותך השבת השחורה בבוקר ה-7.10.2023?

"אני טסתי ב-4 באוקטובר 2023 לארצות הברית ל"טיול הגדול". הייתה לי אחלה תכנית, לחצות את ארצות הברית ממזרח למערב ואז לרדת למקסיקו. את החדשות שמעתי במנהטן. ראיתי כמה פרסומים ראשונים, ולא האמנתי. סגרתי את החדשות והמשכתי בחיים. ואז אחי התקשר. הוא סיפר לי מה הוא ראה מאז הבוקר, ומה הוא חושב שהולך לקרות עכשיו. ניתקתי את הטלפון, התחלתי לבכות באמצע הסנטרל פארק, וקניתי כרטיס טיסה. בימים כאלה אני ישראלי ואני לוחם. אז חזרתי הביתה, ניערתי את האבק מהמדף העליון ולבשתי מדים".

האם אתה זוכר כמה פעמים פגשת את מלאך המוות ויכולת לו?

"מלאך המוות" זה שם הכינוי שקיבלתי מהצוות שלי. קיבלתי אותו אחרי רצף מאוד ארוך של פיקוד על פעילויות עם סוף מצער שבהן המחולץ לא שרד. כל פעם מחדש עשינו את המיטב. אבל אנחנו לא יותר חזקים מהמוות"            האם אתה פוחד מהמוות?

"לא. יש הרבה דברים בחיים שהרבה יותר מפחידים אותי".

האם אתה מאמין באלוהים?

"כן. אני לא פונה אליו בשם הזה, אבל מאמין ומאוד מאוד קשור אליו. אני לא חובש כיפה, אבל מתפלל המון".

למה דווקא 669 ולא קורס טיס, למשל?

"רציתי להיות טייס מאז שהייתי בבית ספר יסודי. ואז, שהגיוס התקרב וזה נהיה אמיתי, הבנתי שאני יותר בקטע של לרוץ ולהתגלגל ולעבוד עם הידיים. החלטה טובה".

שאלה מתבקשת: האם יש לך קשר משפחתי לאלוף (במיל') דוד עברי, מפקד חיל האוויר (בין השנים 1982-1977)? האם מפקד חיל האוויר הנוכחי, האלוף תומר בר, מכיר אותך אישית?

(מתגלגל מצחוק) "לאבא שלי קוראים דוד עברי, אבל זה לא אותו אחד. אבא שלי היה מ"פ בגבעתי, סגנון אחר לגמרי. אני ומפקד חיל האוויר הנוכחי, אלוף תומר בר, נפגשנו בטקס הענקת תעודות הערכה, אבל קשה לי להאמין שהוא זוכר אותי".

ספרך "אל תקראו לי מלאך": האם בכוונה כתבת את הספר המרתק כך שהקורא יכול ליהנות מכל עמוד שיפתח באורח אקראי, וימצא בו עניין ללא צורך בסדר כרונולוגי?

"כמעט שום דבר באיך שהספר נראה לא קרה בכוונה. ככה יצא לי. כשבניתי את הספר, התחלתי בלהקליד את כל הטקסטים שהיו לי על מסמך וורד. כשקראתי הכל, שמתי לב שהקטעים מתחלקים באופן די מדהים לשלושה. שלושה נושאים שזיהיתי שעומדים ברקע הטקסטים, שהתחלקו כמעט שווה בשווה בכמות הקטעים בכל נושא. רק בגלל זה החלטתי לחלק את הספר לפרקים. והנושאים הם: התבוננות ישירה בטבע ובחיי האדם. לפרק הזה קראתי "בחיק הטבע". אהבה, פרידה, מערכות יחסים, חברויות, משפחה. לפרק הזה קראתי "כאבים של אהבה". גיוס לצבא, הכשרה, שירות מבצעי ומלחמה. לפרק הזה קראתי "מלאך המוות".

אנא בחר טקסט ספציפי האהוב עליך במיוחד? באיזה עמוד הוא מופיע?

"בחירה קלה. "דור החיים", עמוד 210.

"קראתי והקראתי את הטקסט הזה באירועי הקראה והרצאות כבר די הרבה פעמים. כל פעם מחדש הוא עושה לי עור ברווז. לפעמים אני מרגיש כאילו מישהו אחר כתב את זה. "דור החיים" הוא האהוב עליי כי הוא מעניק לי באופן עוצמתי את החוויה שקיוויתי שהספר הזה יעניק לקוראים. אני קורא מילים, והלב שלי זז. הגוף שלי מגיב. לא משנה לאן ואיך – יש תגובה רגשית ישירה. הטקסט הזה גורם לי להרגיש שזה כל הלב שלי שם על הדפים".

קטעים מהטקסט האהוב על תומר – "דור החיים"

(מתוך עמודים 210 – 212) "...באורח אופייני לערכים המאפשרים שיחה פתוחה, אבי מספר על לבנון. על כך שכולם שם רצו להרוג אותך, אפילו השיחים. על כך שמי שהרגיש בנוח, מי שסמך, מי שנתן אמון חטף. החוזה הכי פשוט  בעולם מי שיורה ראשון נשאר בחיים. אני לא פסיכולוג מחונן, אני גם לא פסיכולוג מתחיל. אבל באותו ערב נפל לי האסימון...דור האיקס של ישראל, אתם מכורים למלחמות...אנחנו יוצרי תוכן, יזמים, משוררים. גם אנחנו מחזיקים בצמד המילים שהוא כמעט פולחן ישראלי, "פוסט טראומה". מחזיקים בו בגאווה אך הוא לעולם לא יחזיק בנו. אנחנו מכורים לחיים..."

קטעים מתוך הספר שדורשים הסבר:

(עמוד 16): חנוכה 2019: "אתנחתא קומית: אני רק איש בצבא, אני לא איש צבא. לכל הרוחות אני לוחם. אני ילד. חבר. מאהב. אני מוציא את הסכין מהשיניים. מחלץ אותו בוורד מדמם". עד כמה הנפש הרכה והרגישה שלך עומדת בניגוד ללוחם קשוח שהוכשר להציל חיים?

"במשך שנים זה היה ניגוד קשה ובלתי נסבל. הייתי צריך להישבר באמת כדי להתחיל לאחד בין שני הקצוות האלה. במהלך חודשים של הכנה למשימה מסוימת, הגעתי למצב נפשי שכבר לא הייתי מסוגל להכיל. הרגשתי שכל יום המתח של המשימה מחזיק לי את כל הגוף. גם בימי חופש, גם בסופי שבוע. כל הזמן. למזלי, זה הגיע לנקודה ששברה אותי - ופניתי לבקש עזרה. ביקשתי עזרה מהפסיכולוג של היחידה ומשכנה שלי שהיא מטפלת בהילינג אנרגטי. ככה לאט לאט במשך כמה שנים למדתי איך להכיל את הרגשות שלי, ואיך לעבוד עם המתח של המשימה. שני העולמות התחילו להתקרב, והרגישות והעדינות שלי הפכה לעצמה הכי גדולה שלי בתור מפקד מבצעי. עם הזמן והניסיון, גיליתי שהרגישות שלי עושה אותי מפקד ולוחם הרבה יותר טוב". 

(עמוד 17): "אני אמנם רומנטיקן אבל יש לי תקנה". האמנם?

"שאלה טובה. כן. אני רומנטיקן, אני אמן, אני רגיש. אבל אני מאוד מחובר למציאות. ויש רגעים שבהם כל הרגשות, המחשבות והדעות שלי זזות הצידה בברוטליות ומפנות מקום לתפקוד מוחלט. כשיש איזשהו חירום בתמונה – וזה לא חייב להיות רפואי או צבאי, אז אני שם. מתייצב. וזה לא בכוח או שאני צריך איזה משמעת רצינית בשביל זה. הכוח שלי פשוט חוזר אליי ברגע. בכנות, זו תחושה ממש נעימה. נוח לי שם, בחירום".

(עמוד 46): "פחד: גם אם תהיה החזק באדם...שובר הלבבות...גם אתה תפסיד מדי פעם בקרב מול החזק מכולם". מיהו אותו חזק?

"החזק מכולם הוא הפחד עצמו. אני מאמין שהוא מחזיק בכולם, ואני תופס כחזק את מי שמכיר בו, מחבק אותו וממשיך בחייו לצידו. מניסיוני, הפחד צריך שתפתח איתו מערכת יחסים, לא שתיפטר ממנו."

(עמוד 72): התאהבות בין שני קצינים. "במיטת קומותיים מברזל אני לא נרדם...". במי היית מאוהב בדיוק?

"זו חיילת שדווקא אינה קצינה, המשרתת בבסיס מאוד מאוד קרוב לבסיס שלי. הטקסט נכתב מתוך רגש געגוע עז של תחילת התאהבות – הזמן הזה שכל מה שאני רוצה הוא רק לראות אותה שוב. והיא כל כך קרובה שזה מרגיש אפשרי. אבל זה לא. יש הרבה קשרים כאלה לאנשי צבא, שמתקיימים רוב הזמן בגעגוע".

(עמוד 134): זהו הטקסט האהוב עלי, כותב שורות אלה ומחבר הכתבה, מתוך כל הספר: "תסביך אדיפוס: אמא אוהבת אותך כמו חבר לצוות בלי חשבון. אתה יכול לאכזב אותה כמה שתרצה, יעבור לה. אתה חופשי לעשות כרצונך. אמא, כמו חבר לצוות לא חשוב לה מה אתה עושה חשוב לה אתה. כמות האהבה שתעניק בחזרה תעשה אותה המאושרת באדם או תפיל אותה לתהום זה לא יזיז במילימטר את המקום שהיא תחכה בו כשתחליט לחזור". מרגש עד דמעות, כל מילה בסלע, הלא כן? מה אמא נעמה חושבת על השיר הזה?

"היא יושבת כאן לידי. הקראתי את הקטע. לקח לה הרבה זמן למצוא מילים. עכשיו, בקול רועד –  אמא פשוט מסתכלת על הטקסט בדמעות ואומרת שזה מרחיב לה את הלב. שהיא גאה על הדרך בה אני מתבטא, ומרגישה שהיא מקבלת ממני מראה למקום שלה כאמא, שהוא חשוב לה יותר מהכל בעולם".

(עמוד 142): "רק אל תקראו לי מלאך". למה לא בעצם?

"הטקסט הזה נכתב בערב של היום הכי קשה שהיה לי בחיים. פיקדתי על חוליה קטנה, הוקפצנו מהבית לחילוץ משטפונות. בסוף פינינו שתי גופות מהסחף. הרגשתי כל כך גרוע עם עצמי בסוף האירוע. הרגשתי שנכשלנו כצוות ונכשלתי כמפקד. ואז הגיעו התחקירים, ואיתם לחיצות ידיים והבעת הערכה מהמפקדים והחברים שלי. ואז הגיע  YNET, וקורא ללוחמים שלנו מלאכים שיורדים מהשמיים. והלב שלי מכווץ לגמרי. מרגיש אשם ולא ראוי. ככה הגעתי לשורה הזאת.

(עמוד 152): "כל אשר דיבר הש(פ)ם נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'). האם אחוות הלוחמים במילואים ביחידה היא גידול שפם משותף?

"זו לא אחווה ששייכת ללוחמי היחידה. אני התאהבתי בשפם כי הרגשתי שזה סממן לאחוות לוחמים שנוצרה בין כל הלוחמים בארץ. והלוק מגניב לאללה בעיניי".

(עמודים 160-159): " שג'אעייה הבת זונה". "הלכנו לבית העלמין לבושים ירוק זית. כל השאר שחור...כל פרידת שפתיים ורטט של מיתרי הקו הם לא יותר מניסיון עלוב לעומת צרחה של אמא". האם זוהי פרידה מלוחם חבר שלך שנפל?

"הטקסט הזה נכתב בהמשכים. הוא התחיל ברגע שקיבלנו הודעה על שני חברים מהיחידה שנפלו, ונגמר אחרי הלוויות. זו לא בדיוק פרידה מהם. זה ניסיון לבטא את התחושה שיש באוויר אחרי הודעה כזו. כולם יודעים בדיוק מה קורה. כולם מבינים את כולם. מילה אחת לא נאמרת. ואז בלוויה, שומעים את אמא נשברת. ואני הרגשתי שאין שום מילה שהיא ראויה מספיק להעביר את המסר. כל ניסיון להתבטא פה הרגיש לי כמו עלבון לסיטואציה. כמו חטא לחבר ובטח לאמא שלו".

(עמודים 169-167): "הפצוע שחילצתי לא מגיב לי. הוא לא רואה אותי...על האלונקה מתחתיו זרוקה שרשרת זהב קרועה. מאוד דומה לשלי. שרשרת יפה. אני בתכשיטים, רק זהב. הכנסתי לכיס...אחלה שרשרת. לחיילת שהגיעה אלי לשאול פרטים על הפצוע אמרתי: "כשהוא יתעורר, תביאי לו את זה בבקשה. פותח את הכיס ומניח בידה שרשרת זהב קרועה עם כתמי דם. את יודעת מה. תביאי לו גם את זה: אני מנתק מהצוואר שלי שרשרת זהב. יפה, תליון כחול כזה. קניתי לחתונה של אחי". מדוע הרגשת צורך לעשות את המעשה האצילי הזה? על מה חשבת באותם רגעים?

"זוכר שדיברנו על השפם? על זה שנוצרה אחווה בין כל הלוחמים בארץ? כאן הרגשתי את זה פעם ראשונה. הבחור ששוכב מתחתיי מדמם הוא כבר לא בובה מבחינתי. פיתחתי כלפי פצוע רגשי אהבה וחברות אמיתיים. פשוט רציתי להביא לו אותה כמו שבא לך לפרגן לחבר. לשמחתי אחרי שהוא התעורר הוא יצר קשר עם הטייס ושאל מי הביא לו את השרשרת. אחרי כמה חודשים נפגשנו בתל אביב והשלמנו פערים. הוא סיפר לי איך היום הזה התחיל. מה קרה שם עד שפגע טיל בקיר שלידו. ואני סיפרתי לו איך היום הזה נגמר. מה קרה מהרגע שנעצמו לו העיניים. אנחנו עדיין בקשר, וזה מאוד חריג אצלנו. בדרך כלל הייתי מעדיף להתרחק".

(עמוד 199): "בלי פחד": מאמן כדורגל ומפקד בצבא, לשניהם אותו שיעור, אחרי שטעית, תמשיך לשחק, אסור לפחד מהכדור". אתה מתייחס למקצועך הצבאי ברוח ספורטיבית?

"רוב חיי ראיתי את זה כשני עולמות נפרדים. תומר החייל, ותומר האדם. יום אחד הביאו את אחד המאמנים המובילים בארץ לקיים לנו הרצאה. והוא סיפר על שחקן שעשה כמה פדיחות ונהיה חרדתי. דווקא אז, המאמן החזיר אותו למגרש, שימשיך לקבל כדורים. פתאום זה הרגיש לי אחד. פתאום כל מה שקורה כאן בצבא נראה כמו התמודדויות אנושיות מאוד. אתה מתמודד עם פחדים, לחצים וטעויות. זה הרבה יותר אנושי משחושבים. 

בפעילות המבצעית השנייה שלי בתור מפקד, עוד הייתי בחניכה, עשינו טעות. בחור צעיר איבד את חייו באותו יום. יכול להיות שזה היה קורה גם אם היינו בתפקוד מושלם, אני לא יודע. זה לא העניין. העניין הוא שטעינו – גם בקצה, עם המדים והציוד והמסוקים – זה נורא נורא אנושי".

(עמוד 204): "הספד": "אחי הגדול. אחי. הגב שלי. ממך למדתי הכל. איך לעשות ואחר כך איך לא לעשות. גדלתי בדמותך...לימדת אותי איך ניגשים לבחורות...כבר מגיל קטן הבנו שאנחנו לא צריכים לדבר בשביל להבין אחד את השני. זה מעולם לא הספיק לי, היה לי הרבה מה להגיד... לא אתן לכל הדברים שלא נאמרו להיאמר רק אחרי מותך. אנחנו לא נגמור כמו הסיפור הזה, כי אני לא מוכן להיות אמיץ רק בדיעבד ואתה עדיין חי". למי מכוון הסיפור, אחיך ליחידה או אחיך הביולוגי?

"זה מכתב לאחי הביולוגי, אחי הגדול רועי. אחרי שהקראתי לו את המכתב פנים מול פנים ונחשפתי מולו בשר ודם, הרשיתי לעצמי להכניס את הטקסט לתוך הספר ולתת לו לצאת לאור. יש כמה קטעים בודדים בספר שהם על אנשים ספציפיים ומי שקורא יכול להבין בדיוק מי הם. התנאי שלי מול עצמי היה שאני קודם כל נחשף בשיחה פנים אל פנים. רק אחר כך מפרסם מילים על נייר, אם תהיה הסכמה מהצד השני. לא תמיד הייתה, ויש כמה טקסטים גנוזים שלא פרסמתי". 

"זו הפעם הראשונה בחיי ששואלים אותי את זה"

סליחה על השאלה, כמה נשים היו לך בחייך?

"אני מודה שזו הפעם הראשונה בחיי ששואלים אותי את זה. אני לא רוצה לענות לך. אני לא אוהב את השאלה הזו כי אני מרגיש שהיא מנסה לשאול משהו אחר ונסתר, שהוא אינו בגוף השאלה. וגם אני חושב שאמא שלי לא תאהב את זה שהמידע הזה יתפרסם בציבור". (צוחק בקול רם)

איך מסתדרת התדמית שלך כלוחם גיבור וקשוח עם נפש רכה ועדינה של משורר וסופר?

"לגבי התדמית אני לא כל כך יודע לענות. את זה תגיד לי אתה. לגבי התחושה האישית, אני יכול להגיד לך שזה הולך יד ביד ממש בקלות. בתור לוחם, אני שמח שיש בי יכולות רגישות והתבטאות כלפי עצמי וכלפי החברים שלי. זה הכרחי בעיניי כדי לא להיכנס למצב שבו יש לך חיים כפולים, ואז אתה לא מצליח לחזור הביתה. אני נפגש עם התחושות שלי ושל הצוות.

ולהיפך, בתור אדם רגיש ועדין, אני שמח מאוד שיש בי את הצד המתפקד, הדואג, המחזיק. זה נותן לי בסיס של בטחון פיזי בעולם. אני יודע להתנהל פה, אני חלק מהחברה הזו, יש לי את היכולת להיות בסיוע ונתינה לאנשים. זה בסיס חזק, שממנו יותר נח להתפרק, לבכות, לבטא חולשה – ואז להיאסף חזרה".

איזה שחקן ישחק את דמותך בספר על חייך?

"ג'וני דפ!"

ספר על תוכניותיך לטיול ה"טראק" לאחר צבא לדרום אמריקה. מתי אתה נוסע ולאן?

אני טס עוד בתחילת פברואר, התחנה הראשונה היא קולומביה, יש שם חבר יקר מהצוות שלא ראיתי כבר שנה. משם אני כבר לא יודע מה יקרה ומתי".

שאלות ליעל גבע, דודתו של תומר - משפחה מטפלת (אך לא טיפולית).

ספרי מעט על עצמך.

"גרה במושב לכיש, שם נולדתי. אבי מרה אוזילבסקי, יליד 1936 במושב ביצרון, הוריו הגיעו במסגרת גרעין תל חי מרוסיה לישראל בשנת 1929. הקימו את מושב ביצרון ביחד עם חברי גרעין תל חי. אבי היה בגרעין ערבה וממקימי לכיש ב-1955. בעברו מזכ"ל תנועת המושבים. אמי ניצה לבית צוק ילידת 1941, הוריה הגיעו מפולין. עלו לקרקע בכפר מנחם במסגרת מבצע "חומה ומגדל", ולאחר מכן הקימו את כפר ורבורג, שם נולדה אמי. אביה, פתחיהו צוק, התגייס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה כדי למנוע את התפשטות הצבא הגרמני. הוא עלה בשנת 1931 לישראל. בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי. פתחיהו היה איש ספר ועט, העלה על דף ממחשבותיו על המדינה והחברה בארץ. אני נשואה לזאב, רואה חשבון, ולנו 3 ילדים".

מהי השכלתך האקדמית? איזה תארים ובאיזו מוסדות?

תואר ראשון במזה"ת באב"ג. תואר שני במזה"ת באוניברסיטת תל אביב. וכמובן, לימודי פלדנקרייז.

ספרי על היותכם משפחה מטפלת (אך לא טיפולית)...

(מחייכת) "אחות לנעמה (אמא של תומר עברי), מטפלת רפלקסולוגית ומטפלת בפלדנקרייז; שתינו אחיות לאבי אוזילבסקי, מטפל ביוגה".

כותב שורות אלה מוסיף שרועי ותומר, ילדיה של נעמה, הם גם בעצם סוג של מטפלים, כלוחמים ביחידת החילוץ המוטסת 669, אני קורא להם מטפלים "צבאיים", שהרי הם הראשונים להגיע לכל זירה בה מחלצים לוחמים ונותנים להם טיפול ראשוני מציל חיים בשטח. אם לא די בכך, הרי שאחותם הצעירה עופרי לומדת רפואה בפראג, בירת צ'כיה. וישנה האחות הבכורה, עמית).

הסבירי מה זה פלדנקרייז, היכן למדת וכמה זמן? "שיטה שמטרתה שכלול היכולת של האדם. מקסימום תנועה במינימום מאמץ ושינוי הרגלים הטבועים במערכת העצבים מתוך ניסיון חייו של כל מטופל. למדתי בבית הספר של רותי אלון ורותי בר בתל אביב. בעברי טיפלתי 11 שנים בקופת חולים כללית. ב-3 השנים האחרונות אני מטפלת בבית הלוחם בבאר שבע. למדתי גם ליווי התפתחותי לתינוקות אצל ד"ר חווה שלהב, וטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים בגישת ג'רמי קראוס".

ספרי על הגיחות שלך למוסקבה, במטרה לטפל בפלדנקרייז בילדים בעלי צרכים מיוחדים (שהוריהם התביישו בהם והחביאו אותם מהקהילה).

"באותן שנים (2015 – 2019) לא היה מענה ממשלתי לילדים עם צרכים מיוחדים לכן הגענו מהארץ לאחר שעברנו הכשרה מתאימה כדי לקדם אותם מבחינה תנועתית התפתחותית תקשורתית לתמוך בהורים ולתת להם הכוונה כיצד לטפל בילדים שלהם וליצור איתם תקשורת מיטיבה. באותן נסיעות חידשתי את הקשר עם המשפחה של אבי, קשר שנותק משנות ה-40 של המאה העשרים. בעקבות חידוש הקשר, הגיעו בני המשפחה לארץ וביקרו את אבי בביתו".

האם את מנהלת גם קליניקה פרטית? היכן?

"כן, אני מנהלת קליניקה פרטית במושב לכיש, פרטים בטלפון שלי 050-7988385".

מהו סוד ההצלחה שלך, בריפוי פיזי של פצועים מכל הסוגים והמקומות?

"מעבר לכך שאני לומדת רבות, יש לי רגישות ויכולת ראיה עמוקה שמאפשרת לי להבין את הצורך והיכולת הרגשית והפיזית של המטופל. בנוסף ניסיון והיכרות עמוקה עם שיטת פלדנקרייז".

מה מסב לך נחת?

"לבלות עם המשפחה, להבחין בשיפור אצל המטופלים".