מג''בניקית לוחמת, ביג מאמא: שפרה בוכריס מנפצת את כל הסטיגמות

ספרי קצת על הבית ממנו את באה, על הילדות/נעורים.

"נולדתי וגדלתי בבית-אל, הורי היו ממקימי היישוב, הם הכירו בארץ, עלו מאוקראינה ורוסיה (שם הנעורים שלי היה גנזבורג) מתוך חזון וציונות אמיתית, פטריוטיות אקטיבית שלפיה חשוב לממש את הזהות היהודית בארץ ישראל. הם חזרו בתשובה, השתלבו בזרם הדתי-לאומי. אבי צנחן-לוחם (בעבר) ורופא, אמא שלי למדה באוניברסיטה עם אחותו וכך הם הכירו''.

''חונכתי לאהבת הארץ ולאהבת אדם, בית שהנחיל בי ערכים של אהבת הזולת ולהיות בנאדם לפני הכל. ביסודי למדתי בבית-אל, אח"כ באולפנה בעופרה, שם עזבתי מבלי לסיים מסלול מלא, השלמתי לימודים ב'אקסטרני'. עבדתי קצת ברפת ב"מגדל עוז". בצבא רציתי להשתלב במסלול של לחימה, שירתי בסדיר כלוחמת במג"ב ירושלים, עשיתי קורס קצינים וקורס מ"כים, מהלך שנחשב נדיר בתקופה ההיא. היינו שלוש בנות לוחמות ראשונות שעשו קורס קצינים במג"ב ירושלים, זה היה אז מהלך יוצא דופן. היום כבר יש כ-50% נשים בפרונט".

מתי עברתם לגור בדרום?

"אחרי שאני ואמיתי התחתנו וכשנולדה בתי הבכורה המהממת, חרות, חשבנו על מגורים בדרום. בדקנו אופציות והחלטנו על 'מרחב עם', סמוך ל'שדה בוקר' (שייכים למועצת 'רמת נגב') היו שם אז רק חולות ואבנים, היינו קבוצה קטנה שהחליטה לעלות על הקרקע ולהתיישב, בדומה למהלך שההורים שלי עשו בזמנו, סוג של חלוצים. אני זוכרת איך שבאותו יום שישי סללו לנו שביל-גישה, הביאו שישה קרוואנים, שירותים כימיים, גנרטורים והתחלנו את החיים שם''.

''זה לא היה קל, את מגיעה למקום שיש בו כלום ושומדבר ובונה הכל מאפס. בהדרגה היינו מוסיפים עוד 'קובייה' ועוד 'קוביה' לקרוואן, שיהיה לנו עוד מרחב מחייה. לקח תקופה מאוד ארוכה עד שקיבלנו אישורי בנייה. בתואר הראשון שלי למדתי לימודי מזרח תיכון, למדנו על הבדואים, שגרים בנגב במגורי-ארעי, אני זוכרת שסיפרתי שהמשפחה שלי במצב דומה, שגם אנחנו גרים בסוג של 'פחונים'. כשחיברו אותנו לחשמל ולמים זה היה מרגש, כל התהליך היה סוג של חוויה מעצבת. היום גרות ב'מרחב עם' 120 משפחות ואני מאמינה שעוד נגדל".

מתי הבנת שאת רוצה לעסוק בתפקידי הגנה ולחימה כדרך חיים?

"למען האמת, דווקא בשלב מאוחר הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, עד היום אני מהרהרת לגבי זה. כשעברנו לגור בנגב, הייתי בחופשת לידה עם חרות, תכננתי ללמוד רפואה, אבל בכל זאת בדקתי אם יש משרה מעניינת במג"ב. הציעו לי תפקיד ברמת נגב במרחב הכפרי וכך חזרתי למדים. אני במג"ב משנת 1997, מילאתי מספר תפקידים בארגון, ביניהם מפקדת ישובים נגב, כיום אני בתפקיד סגנית ראש זרוע שחר במג"ב דרום''.

''אנחנו מתעסקים בכל מה שקשור בביטחון שוטף במרחב: אבטחה, שמירת ביטחון המרחב האזרחי, אבטחת אירועים, פועלים גם במגזר הבדואי ועוד. בשנת 2023 הקמתי את יחידת סיירות בט"ש באר שבע עם צוות 'מגן נגב', שתפקידה לתת מענה לשמירה על בטחון תושבי באר שבע, להרחיב כוחות ולתת מענה גם במקומות ובאירועים בהם קהל רב. לצערי, חודש אחרי שהעברתי את השרביט ביחידה היה בבאר שבע פיגוע קשה, בתחנה המרכזית, ונהרגה שם לוחמת שלנו".       

את הדרך המקצועית המרשימה שלך עשית תוך כדי ניהול משפחה לתפארת, יש לך 10 ילדים. איך עומדים ב'תפעול' של מערך כזה?!

"הילדים שלי הם המתנה שלי, הברכה של החיים שלנו. אם בעלי היה מסכים, הייתי עושה עוד. הבכורה שלנו בת 23 והקטנה יובל בת 7. בעלי הוא עצמאי, מהנדס בניין, גם הוא מאוד עסוק, שנינו מג'נגלים בין הקריירה למשפחה, כולם שותפים להכל. הילדים יודעים לקחת אחריות ולעזור בבית. אני אפילו לא קוראת לזה עזרה, אני אומרת שהם שותפים. הבית הזה הוא שלהם וברגע שהם מגיעים לגיל שאפשר להרים צלחת, לשטוף כלים, לקפל כביסה, לסדר את החדר - הם עושים את זה. אני גם בגישה של 'לשחרר' כשאפשר, לא הכל חייב להיות מאה אחוז פרפקט, אז מה אם יש כביסה שמחכה לקיפול?!''

''ברור שיש התמודדויות ושיש מחיר ללהיות אמא בתפקיד מהסוג שאני נמצאת בו, זה לא שהכל חלק וורוד. בחרתי לגור באזור שנחשב ל'חור', מרוחק ממרכז עירוני, בחרתי בתפקיד תובעני, ברור שיש לזה מחיר. יש רגעים שאני יכולה לקטר, יש ימים שאני מגיעה הביתה בשעה מאוחרת, עייפה אחרי יום עבודה מתיש ומתחילה בבית 'משמרת' מחדש, היו תקופות שלא 'הייתי שם' בשבילם (בגלל העבודה) היו וויתורים, אבל מעל לכל יש כאן שותפות לדרך. יש לי גם שתי בנות לוחמות, בן בגולני, גם בעלי גולנצ'יק ושירת במילואים אחרי ה-7 באוקטובר. המשפחה שלי היא הכח המניע שלי, ברוך השם".

בשבעה באוקטובר לחמת בעוז בדרום. את והלוחמים שהיו איתך הצלתם כמאה אנשים. ספרי על היום ההיסטורי מהזווית שלך.

"בשעה 7:06 בבוקר המפקד שלי 'מקפיץ' אותי דרומה. אני עדיין לא יודעת מה מחכה לי, יוצאת לדרך לכיוון השטח שבין 'אורים' ל'רעים'. אנחנו עם שני רכבים פרטיים לא ממוגנים: פקד רם עמרני, סמבץ רס"מ ברוך אביסהל ורס"ר יניב כהן. אני מגיעה לתחנת דלק 'אורים', יש שם בחור צעיר שמספר לנו שהוא ברח ממסיבת טבע שיש בה אלפי אנשים ושחדרו לשם מאות מחבלים, זה נשמע לי הזוי, חשבתי שהוא מגזים בתיאורים שלו, עוד לא הבנתי מה קורה. הוא נתן לנו מיקום של חברה שלו שנמצאת שם עדיין בשטח של המסיבה, יצאנו לאזור (אגב אני עד היום לא יודעת אם הצלחנו להציל אותה, חילצנו משם עשרות אנשים) פעלנו במשך 12 שעות בלשחרר 'נגלות' של חברה צעירים מ"הנובה", הלוך-חזור ברכבים, תוך שאני מקבלת לוו'טסאפ מיקומים של אנשים שמבקשים עזרה, תוך הסתייעות בצוותים נוספים שהגיעו לשטח. היה כאוס מוחלט, לא ידענו מי נגד מי. המידע שכן הצליח להגיע היה מאנשים שהיו בשטח, מאזרחים שבאו לעזור''.

''לי אישית הייתה סייעתא דשמיא שלא יריתי בטעות באף אחד מכוחותינו, הייתה סיטואציה ספציפית שממש בדקה התשעים הבנתי שמי שמולי הוא משלנו, אזרח שהגיע להציל אנשים ולא מחבל, ולא יריתי בו. לא עצרנו לרגע, התמקדנו בלהציל את מי שבחיים, ראינו בדרך גופות, צעירים הרוגים עם כדור במצח, גם של גופות של שוטרים, ביניהם של שוטרים שהכרתי אישית, אבל התפקסנו לטפל בחיים/בפצועים – לרכז אותם למקום מבטחים. ה'אסימונים' לגבי המצב שאליו נקלענו נפלו בהדרגה, בעצם רק בלילה וגם למחרת רק התחלתי להבין מה עברנו ומה היה שם. לא הרגשתי רעב, צמא או כאב, הייתי מפוקסת-ממוקדת מטרה, כנראה שבמצבים כאלה הגוף נכנס ל'מוד' הישרדותי של גוף ונפש ומגייס לעצמו את כל הכוחות, את בכלל לא חושבת על עצמך''.

''היה רגע שבו ברוך שהיה לצידי אמר לי: "תראי איך החבר'ה האלה מוותרים אחד לשני כשהם עולים לרכב". אנשים נתנו לאחרים לעלות במקומם לרכב החילוץ, חשבו על הזולת בתוך התופת, בנסיבות של סכנת חיים מיידית, זה היה מעשה אצילי. אירוע אחד שממש נצרב בזיכרון שלי היה באזור של השירותים הכימיים של מסיבת הנובה. לצערי הרב מי שהסתתרו שם נהרגו ביריות מבחוץ פנימה. לשמחתי, הצלחנו לחלץ מאחד ממתקני-השירותים שלושה ניצולים שהיו יחד. אחת מהם (בחורה צעירה) יצאה משם בסוג של הלם, בבכי, בקושי הצליחה לנשום, נתתי לה יד והתחלנו ללכת משם לאט, עשיתי איתה תרגילי נשימה בשביל לעזור לה ופתאום הרגשת איך אני-עצמי נושמת מחדש, איך שגם עליי עובר משהו. במהלך הפעילות גם עצרנו 11 אזרחים עזתים לא חמושים, רובם צעירים, הם נכנעו והרימו ידיים. אני לא יודעת מה הם הספיקו לעשות בשטחנו, אזקנו אותם והעברנו אותם למשטרת אופקים. הלוואי והיינו מצליחים להציל עוד אנשים. יש לי בקורת עצמית מאוד גבוהה, אני עד היום חושבת מה יכולתי לעשות יותר טוב. מבחינתי הייתה לי הזכות להציל חיים בעם ישראל באחד הימים הקשים בהיסטוריה שלנו".

כלוחמת, כמפקדת, איך את מסבירה את הכשלון והמחדל הנוראיים של השבעה באוקטובר, איפה היה צה"ל, איפה היה חיל האוויר שעות ארוכות, כשאנשים נשרפו/נטבחו/נאנסו, כששלושה גלי פלישה לשטחנו התאפשרו מיותר מ-100 פרצות בגדר, על ידי יותר מ-5500 מחבלים?!

"עד היום יש בי תסכול עמוק על עצם העובדה שהאויב הצליח לעולל לנו אירוע איום ונורא בסדר-גודל כזה. תפסו אותנו 'עם המכנסיים למטה'. אני מודעת לשנאה שיש כלפינו בצד השני, מכירה את האכזריות של האויבים שלנו שם, אבל על סדר-גודל כזה לא יכולתי לחשוב. עצם החדירה המסיבית לשטחנו היא לכשעצמה חמורה. היינו צריכים לעצור אותם על הגדר. מהרגע שהחלו החדירות ליישובים ולבסיסים – זה כבר הפך למצב אחר לגמרי וזה גם סיבך את האפשרות של חיל האוויר לפעול, הכל התערבב: המחבלים התערבבו בתוך האזרחים שלנו, רבים מהם היו לבושים במדי צבא, היה מורכב לזהות ונטרל אותם מהאוויר מבלי לפגוע באנשים/באזרחים שלנו. כמערכת, כלומר צה"ל/חיל אוויר וכו' - היינו ערוכים 'על הדף', אבל לא ערוכים בפועל''.

''לוחמים חיכו שעות לפקודות-כניסה לקיבוצים, היה חוסר תיאום משווע בין השטח 'למעלה', רבים מכוחותינו נפגעו/נהרגו בשלב הראשוני של המתקפה. התסכול העמוק שלי הוא קודם כל מעצם העובדה שזה כל כך 'הצליח' לאויבים שלנו. יש הרבה שאלות שעדיין אין להן תשובות. בתוך הכאוס, הטירוף והתופת של ה-7/10 עודד אותי לראות איך שהמון אזרחים התגייסו לסייע, אנשים השאירו משפחות באזורי סכנה, או שהגיעו מקצות הארץ הרחוקים, מאיו"ש, מדרום הר חברון, מהצפון, כמו האחים קלמנזון, והגיעו אל התופת להציל את בני עמם, מבלי שאף אחד פקד עליהם לעשות זאת. אין תופעה כזו במדינות אחרות, עם ישראל התגלה במלוא תפארתו, וזה כולל, כמובן, גם לוחמים שהגיעו מבלי שקראו להם, שוטרים ושוטרות שחרפו נפשם, אנשי יחידות מיוחדות שלא היו בתפקיד ובאו, אנשים שהיו בחו"ל, עלו על מטוס והתנדבו להתגייס. עם ישראל יודע להתלכד במלוא העוצמה בעת צרה, זה ייחודי רק לנו".

בכל הזדמנות שמראיינים אותך את תמיד מעלה את נושא הלכידות בעם. כשלוחמת אומרת שרוח העם היא הבטחון שלנו זה מקבל משנה-תוקף.

"אנחנו עם מיוחד במינו. אין עוד עם כמו שלנו, שבו האחד מתפלל על רעהו, שמתארגנים כך בעורף לתמוך בזמן מלחמה, פותחים חמ"לים לטובת ארוחות וציוד לחיילים/למשפחות מגויסים, באים לבקר חולים/לשמח ילדים, לתמוך בנשים שהתאלמנו בעקבות המלחמה וילדו כשהאב כבר לא איתן. עם שתורם מזמנו, ממרצו, מכספו ככל האפשר, בדרכים יצירתיות, שמגיע אל בתי החולים לתמוך בחיילים, בכוחות הבטחון, ברופאים ובאחיות, עם שמחרף נפשו, שיוצא להציל את אחיו בעת צרה. קהילות יהודיות בעולם שפתאום התעוררו לבדוק איך ניתן לסייע, עם שממשיך למרות הכל, לקום בבוקר אל החיים, לקיים שגרה מחדש, עם שלא מתייאש, שמחייך, שיודע לשמור על חיוניות ולא נותן לאויב לנצח. זו העוצמה שלנו. שעתנו היפה. המטרה של האויבים שלנו היא לייאש אותנו, לשבור את רוחנו, אבל הם לא יצליחו בזה''.

''רוח העם חזקה, כוחנו ברוחנו. חשוב שנהיה מאוחדים, שנדע 'להנמיך' את האגו, שלא תהיה בתוכנו שנאת אחים, שלא תהיה צרות עין, שנדע לפרגן זה לזה, לומר מילה טובה, לאהוב, לכבד את הדעות השונות, להתווכח בינינו תוך שמירה על כבוד הדדי, להתווכח מבלי לכסח. אם נשים את זכוכית המגדלת על המפלג ועל השסעים בינינו, אז האויב ינצח, כי זה מחליש אותנו והאויב רואה בכך הזדמנות לפגוע בנו. אם נפקח את העיניים ונבין את ההכרח לשמור על ערכי הביחד, כמו שאמר לי מנחם קלמנזון הגיבור: "כשנהיה עם ראות מספיק טובה, נוכל לראות את הרעות שיש בינינו" - אז ננצח את כל דורשי רעתנו. אין לנו ברירה, אין לנו ארץ אחרת. 'ביחד ננצח' זו לא עוד סיסמה של קופירייטרים, זו המציאות שלנו".