מארצות הברית לבאר שבע: סיפור העלייה של מרים וג'ף גרין

"בעלי ג'ף ואני גדלנו שנינו במדינת מרילנד בארצות הברית ונפגשנו לאחר שובו מירושלים בשנת 1989. הוא היה נחוש בדעתו לעשות עלייה ועוד לפני שהצהיר על אהבתו אלי, שאל אם אני אהיה מוכנה לגור איתו בישראל. אני כבר הייתי משוכנעת שאני רוצה לבלות את שארית חיי עם ג'ף וכיוון שגם אני אהבתי את ישראל, זה היה שילוב מנצח. עשינו עלייה לארץ ישראל בשנת 1991", כך סיפרה ל'באר שבע נט' מרים גרין, תושבת באר שבע ששיתפה בסיפור העלייה שלה ושל בעלה ג'ף ובחיים שהקימו כאן בבירת הנגב.

בשנות ה-20 לחייהם מרים וג'ף חיפשו משהו שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר- שייכות רוחנית. היה להם חשוב להיות בין יהודים דתיים אחרים ולכן בחרו להתחיל את חייהם החדשים כאן בארץ ישראל. לפני כמעט 30 שנה הם עברו לבירת הנגב באר שבע ומאז הקימו כאן משפחה, עם שלושה ילדים ונכדים.

מה הוביל אותך ואת בעלך ג'ף לבצע עלייה?

"גדלתי במשק בית ציוני מאוד, אני נולדתי בלונדון כמו גם הוריי. את השנתיים הראשונות שלי העברנו בעיר רחובות בישראל כיוון שאבי עשה את פוסט-דוקטורט שלו במכון ויצמן. כשהגיע הזמן לעזוב אבי לא מצא עבודה בתחום וגם בעקבות אנטישמיות שחווינו באנגליה, החלטנו לעבור לארצות הברית, תחילה לניו ז'רזי ואז למרילנד. כשהייתי בת 12 חזרנו לשנה לרחובות, ובשנה זו הוצתה אהבתי לישראל והבנתי שזה המקום בשבילי. בשנת 1982 גרתי שנה בקיבוץ גשר הזיו לפני שהתחלתי את הקולג' בארצות הברית. שוב ושוב חוויתי את ההרגשה שעתידו של העם היהודי בישראל".

איך היו השנים הראשונות כאן? הרגשת קושי להתאקלם?

"מצד אחד, בשנים הראשונות הייתה לנו התמיכה של אחותו של ג'ף ובעלה שעברו לבאר שבע כמה שנים לפנינו ושל הקהילה דוברת האנגלית בעיר. מצד שני, עשינו עלייה עם הגל הראשון של יהודים מברית המועצות, המשמעות היא שהיו תורים ארוכים במשרדים הממשלתיים, הלמידה באולפן הייתה מאתגרת כמו גם הניסיון למצוא עבודה ולהקים משפחה. ובכל זאת כל מכשול עליו התגברנו הפך אותנו לחזקים יותר וחיזק את המקום שלנו בקהילה".

מוצאים בית בקהילה

לאחר מספר ניסיונות של חיפוש עבודה, מרים מצאה עבודה כיועצת לעולים חדשים מצפון אמריקה בהתאחדות לעולי קנדה ואמריקה, שם סייעה לעולים חדשים במשך 18 שנים. "אהבתי לעזור לעולים אחרים לתבוע את זהותם הישראלית וללמוד לחיות בתוך הקהילה", סיפרה מרים, "אבל זה לא תמיד היה קל. לא כל העולים דוברי האנגלית מגיעים עם היכולת לחיות כאן, לא כולם עשירים או משכילים. ישנם אתגרים שעומדים בפניהם במציאת עבודה, חתימה על חוזה שכירות, ואפילו בקניות של מוצרים במכולת". מרים מספרת שהיה לה קשה לראות עולים שמתקשים עם השפה העברית ומנסים להצליח לשרוד כאן. יחד עם זאת, היא הייתה עדה לסיפורי הצלחה רבים של עולים שהשתלבו בשוק העבודה והחיים בבאר שבע: "עולים רבים דוברי אנגלית מועסקים באוניברסיטת בן גוריון, במרכז הרפואי סורוקה ובפארק ההייטק".

איזו עצה נתת לעולים החדשים?

"העצה הראשונה שנתתי לעולים החדשים היא תמיד למצוא קהילה. המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בבית כנסת. ואם אינך דתי, הצטרף למועדון טיולים או מועדון ספרים או כל מה שמתאים לתחומי העניין שלך. העצה השנייה שלי היא לזכור שאתה מביא את עצמך ואת כל תכונות האישיות שלך כשאתה עושה עלייה. ושלישית? לעשות עלייה בעיני זה כמו להיכנס למסעדה עם מזנון בופה. עליכם ללכת לשולחן - כלומר, לנקוט יוזמה- לא רק להאכיל את עצמכם אלא לבדוק את כל המנות הקיימות. רק כך תוכלו לתכנן נכון ולקבל את ההחלטות הנכונות".

איך היית מתארת את החיים בבאר שבע? איך עברה התקופה האחרונה?

"החיים בבאר שבע מתוקים. למרות שאנחנו לא רואים הרבה חברים בימים אלה בגלל הקורונה, אנחנו מוקפים בקהילה תומכת של דוברי אנגלית. עדיין מגיעים עולים חדשים לבאר שבע ואנחנו מנסים כמיטב יכולתנו להיות בקשר איתם ולתת עצות. כשנכדנו הראשון נולד, היה לי מדהים לגלות שיש לנו חמישה דורות ממשפחתי שגרים בישראל. ההורים שלי עשו עלייה כמה שנים אחרינו וגם סבא וסבתא שלי היו כאן. סבי נפטר במהלך ההיריון של ילדנו השלישי. עם זאת, כולם גדלו כשהם מכירים את סבתם הגדולה, והיא הגיעה לגיל 101 לפני שהיא נפטרה. עכשיו יש לנו ארבעה דורות בישראל, ולצערי, אמי המתוקה חולה באלצהיימר. היא גרה במוסד טיפולי בבאר שבע, אנחנו לא יכולים לראות אותה בגלל קורונה, אבל אנחנו עושים וידאו צ'אט ושומרים איתה על קשר. בשנה שעברה פרסמתי ספר על האלצהיימר של אמי שנקרא The Lost Kitchen: Reflections and Recipes from an Alzheimer's Caregiver . אני גם כותבת בלוג על כך באנגלית ושמחה לדבר עם אנשים שמתמודדים כמוני עם האלצהיימר של יקיריהם".