"יש לי סיוטים בלילה שאני קם מהם בצרחות ואשתי מעירה אותי"

הוא נולד בתל אביב בשנת 1955 לאב ניצול שואה, אשר לאחר ששימש כזונדרקומנדו במחנה ההשמדה מיידנק עלה לישראל, ולאם ממשפחה מולטי מיליונרית אשר אביה קנה את חירותם עוד לפני השואה, ואת כרטיס העלייה של משפחתו לארץ ישראל בכסף הרב שהיה לו. משה עצמו גדל מאז ומעולם על רזי החסידות – בתור מי שלמד בישיבות במרכז בנעוריו, הבין דיקשטיין כבר לפני הרבה זמן, כי ייעודו בעולם הזה הוא להיות רב.

על כך הוא מספר – "אחרי שסיימתי את כיתה יב', עברתי ללמוד שנה אחת בכפר חב"ד ואחר כך עוד שנה אצל הרבי מלובביץ' בארה"ב. אחרי שחזרתי משם, הייתי מהמקימים של אחד מבתי חב"ד הראשונים בישראל – בבת ים''. בשנת 1979, הגיע הרב דיקשטיין יחד עם משפחתו לראשונה אל באר שבע כחלק משליחותו בחסידות.  

את באר שבע של אותם השנים הוא מתאר בדרך ספציפית, וקשה להתעלם מכמה העיר השתנתה במהלך השנים – "כשהגענו העירה גרנו ברחוב שח"ל. ואני זוכר שהלכתי בעיר העתיקה בזמנו, והיו סוסים ועגלות שהביאו מלט לבתים כמו בעיירות הפולניות של פעם. מה גם, שלא הייתה כאן קהילה דתית מלבד קצת חרדים בעיר העתיקה. כלומר כן היו תושבים מסורתיים, אבל לא היה משהו מסודר באמת. אמנם אחרי הרבה שנים התחילו לבנות את השכונה החרדית ואז גם הגיע הרב בצרי, אבל כשאני הגעתי היה אפשר לספור על יד אחת אנשים חרדים שדואגים לקהילה בעצם''.

בהגיעו אל העיר החלו דיקשטיין ושותפיו לעשייה להקים בית ספר חב"דניקי שמיועד לכלל התושבים. מדובר היה בחצי חדר כמעט, בבית ספר גבים בשכונה יא' – ''לאט לאט התפתחנו, וכשגדלנו קיבלנו מבנה ברחוב שאול המלך, פינת מבצע עובדה מול בית ספר מאיר. ולאחר שבית ספר ביל''ו נסגר, עברנו לשם וגם פתחנו בית ספר לבנות כשבמקביל לכך, נפתח תלמוד תורה בנווה זאב רק לבנים''.

הטרגדיות והשמחות שמלוות את הרב דיקשטיין במשך חייו, הינם חלק בלתי נפרד ממנו. אחד מן הטרגדיות הגיעה ביום שישי, 26.7 בשנת 2002. אחיו של משה, הרב יעקב יוסף דיקשטיין, היה בדרכו לבקר חברים ביישוב מעון שבדרום הר חברון. יחד עם יעקב יוסף באוטו היו גם אשתו ושישה מתוך תשעת ילדיו. סמוך לחברון, בצומת זיף, הם נתקלו במארב מחבלים, שהחלו לירות עליהם. מהירי נרצחו במקום האם חני והבן שובאל-ציון בן התשע, בעוד יעקב יוסף נפצע קשה ומת כעבור זמן קצר. יוסף היה בן 46 במותו – "הוא מלווה אותי כל הזמן" מספר משה ומוסיף – ''הוא היה רב ומחנך בישיבת עתיד מאיר ומנהל של תלמוד תורה בעיר העתיקה בירושלים. רק לפני כמה ימים בנו האחרון התחתן".

הרב דיקשטיין עצמו אמנם מקדיש את חייו לדת וללימודי התורה, אך כפי שאמרנו כבר קודם, קשה להגדיר אותו רק כ''רב'', שכן משה הוא גם רב סרן במילואים. למרות ההתחייבות הקהילתית הגדולה שיש לו כרב, דיקשטיין הקדיש חלק נכבד מחייו בתרומה לצבא. אפילו לאור העבודה שתחילה הוא לא הורשה להתגייס – "הייתה לי בעיה בעין ובגלל זה בהתחלה לא גייסו אותי, אבל עשיתי ניתוח וזה הסתדר. אני זוכר שהרבי שלי אמר לי 'הדם שלך לא יותר אדום מדם של מישהו אחר', כלומר - שאין לי פריווילגיה ממישהו אחר. אז מבחינתי, כל זמן שאני יכול, אני חושב שצריך למלא את החובה''.

אז מתי התגייסת?

"זה היה קצת לפני מלחמת שלום הגליל: הייתי בכלל מורה בתיכונים ו' ו-ב', שם לימדתי תושב"ע ואז פרצה המלחמה וקיבלתי צו 8. לקחו אותי ליחידת נ"מ ובמהרה התמניתי להיות מפקד צוות של תותח וולקן. אני זוכר שהלחימה הייתה קשה. והיה פחד ורעד בלתי נגמר. אני יכול לספר לך שאפילו את השם של הבת שלי, שנולדה בזמן שהייתי שם, נתתי בבית כנסת בתוך לבנון''.

את השירות הצבאי ממשיך משה עד היום, כשבטווח הספיקו הרב ואשתו להביא אל העולם 11 ילדים, אשר חלקם מפוזרים בשליחות מטעם בית חב"ד בכל רחבי העולם - חלקם בארץ, חלקם בחו"ל: באוסטרליה, מוסקבה, פלורידה וגם בארץ בנוף הגליל ובבית שאן'. וכן, הוא גם הספיק אפילו לשרת במלחמת המפרץ, אז צוות הרב למה שהיה פיקוד הערוף בזמנו – הג"א (הגנה אזרחית).

אתה עדיין עושה מילואים נכון?

''אני הרב של מחוז דרום בפיקוד העורף. אני יכול להגיד שמאד חשוב לי לעשות מילואים. כי מבחינתי, אם חס ושלום יקרה אסון אז חשוב לי להיות שם, שלא יהיה כאוס בזמן שצריך אותי''.

''אני חושב שאני מאד חזק. אולי אני אתמוטט לאחר מכן, אבל מתי שצריך אותי אני אתפקד''

בנוסף לכל, דיקשטיין מכהן כבר מזה 30 שנה כמפקד זק"א באר שבע. מדובר בתפקיד שוחק ותובעני במיוחד, אשר לא פעם גורם לרב הוותיק למצוא עצמו נעמד במצבים, שספק אם כל אחד מאיתנו היה מצליח לשמור על שפיותו בהם. על החיבור הראשוני עם הארגון, שנוצר עוד בתקופתו בצבא הוא מספר כך – " כשהייתי בהג''א, היה דבר שנקרא ז"ח -  זיהוי חללים. אז עשיתי קורס והתקדמתי בסולם התפקידים. מה גם שאותה תקופה הייתה תקופת הפיגועים, כך שהעבודה הייתה אינטנסיבית ביותר. זאת עבודה לא קלה בכלל - אתה רואה את כל סוגי המוות שאפשר לעלות על הדעת. צריך להיות איש מאד חזק בשביל זה''.

אתה תופס מעצמך בן אדם חזק?

"אני לא אשקר, אני הייתי בטיפולים פסיכולוגיים בגלל זה. ואני יודע שאני שרוט בגלל מה שראיתי. מעבר לכך, יש לי סיוטים בלילה שאני קם מהם בצרחות ואשתי מעירה אותי. ולמרות שהייתי בלבנון, הדברים החדשים עולים על הישנים. אבל כשאני חושב על זה, אני עדיין חושב שאני מאד חזק. אולי אני אתמוטט לאחר מכן, אבל מתי שצריך אותי אני אתפקד. ואני חושב שזה מתקשר גם לתפקידי כרב בקהילה. אתה צריך לדעת להיות הסלע של אנשים, ולהיות המענה שלהם ולספוג הכול''.

הרב דיקשטיין יודע מה זה אומר – "לספוג הכל". בתור הרב הראשי של בית הכנסת ''קדושי אושוויץ'' בשכונה ד', דיקשטיין יודע כי עשרות התושבים שהם חלק מקהילת בית הכנסת שהוא עומד בראשו, רואים בו יותר מרב. בשבילם הוא משפחה – "בסופו של יום, אדם מחפש אוזן קשבת ושישמעו אותו. את בית הכנסת שלנו הקימו יהודי הונגריה, ובזמנו מדובר היה בבית הכנסת האשכנזי הגדול ביותר בבאר שבע. ולאט לאט הוא דעך ואני הגעתי בתחילת הדעיכה. אז קניתי בית בשכונה ד' וישר נכנסתי לעניינים ועשיתי כמה שינויים''.

אילו שינויים?

''שהשיעורים יתחילו להיות בעברית, שהקידוש יהיה קצת יותר משמש והשיבה השלישית בשבת בבוקר תהיה מפוארת. ואני זוכר שהייתי עומד ברחוב בלי בושה, תוך שאני קורא לאנשים להשלים מניין. וככה לאט לאט הוא חזר להפוך לבית כנסת לגיטימי''.

אתה חושב שיש לזה עדיין מקום בעידן הדיגיטלי? הקשר בין הרב לקהילה?

''אנחנו קבוצה קטנה, ופה משתפים אחד את השני בצרות ובבעיות. בנוסף, אנחנו לוקחים שיעורים בקבוצה. בסופו של דבר, הוואטסאפ הגיע גם אלינו ואנחנו מנסים לנצל אותו לטובתנו. מה גם שבזמן הקורונה, זה היה גם המכשיר שקישר בינינו''.

כשאני שואל אותו לסיום: מדוע טרם פנו אליו מעיריית באר שבע, בנוגע להעמדתו לקבלת פרס יקיר העיר? הוא עונה בצניעות המתאימה לו ולא מוכן להסכים איתי – ''אני לא יכול להעיד על עצמי שמגיע לי, זאת כבר החלטה של מי שמחליט. אני ממשיך בפעילות שלי, עם פרס או בלי פרס, זה לא משנה לי".