חוזרת לשורשים: הכירו את מחברת הספר "שלמה המלך 13"
10.07.22 / 23:07
אם הייתם סטודנטים בבן גוריון לפני שני עשורים, אולי תופתעו לגלות שאתם מככבים ברומן החדש פרי עטה של יעל אוזן, סטודנטית בדימוס ובאר שבעית בנשמה, אשר העלתה על הכתב את החוויה הסטודנטיאלית שלה בספר בשם "שלמה המלך 13", על שם הבניין בו התגוררה באותה התקופה ובהשראת האנשים שהיו חלק מהחוויה שלה.
הכירו את יעל אוזן (46), מורה וסופרת מנחל עשן שגדלה והתחנכה בעיר, והוציאה בחודש האחרון את ספרה הראשון "שלמה המלך 13". לאחר שנים ארוכות בהן עבדה כמנהלת מחלקה כלכלית בחברה גדולה במרכז, חזרה לגור בבאר שבע לפני שש וחצי שנים, עשתה הסבה לחינוך וכתבה רומן סטודנטיאלי, צעיר ופרוע, המתרחש באוניברסיטת בן גוריון. "למדתי כלכלה באוניברסיטה ומשם הגיע כל הטירוף של לכתוב ספר, הרעיון הוא ספר על החוויה הסטודנטיאלית שמבוסס בחלקו על סיפורים אמיתיים". מספרת יעל בריאיון לבאר שבע נט. "אין ספק שזה אחד המקומות הטובים להעביר בהם את השנים האלה".
מה גרם לך לחזור לבאר שבע?
"קודם כל התגעגעתי לעיר. ראיתי מה ראש העיר עושה כאן וזה עשה לי הרבה חשק לחזור, הגעתי לבקר לא מעט בגלל שהמשפחה שלי גרה בעיר, אבל לא הספיקו לי הביקורים בסופי השבוע. מאוד רציתי לחיות את החיים החדשים שיש לבאר שבע להציע היום. מעולם לא הרגשתי שאני שייכת למרכז, תמיד ידעתי שאני אחזור. הרגשתי כאילו אני בטיול ארוך כזה. בנוסף לכל זה, היה לי חשוב להיות ליד האחיינים שלי".
"אני מאוד אוהבת את באר שבע, אני אשת שיווק מעולה בעניין הזה וכל הזמן מנסה לשכנע את החברים להגיע לכאן. במשך חמש שנים הייתי נוסעת מדי יום לאור יהודה לעבודה, ובכל יום שהייתי חוזרת לעיר היה לי מין 'בלופ' בבטן מההתרגשות. החוויה שלי היא נהדרת".
איך הייתה החוויה שלך כסטודנטית "נייטיבית" בעיר מנקודת מבט סטודנטיאלית?
"אני חושבת שזו הייתה בין התקופות הטובות ביותר בחיים שלי. המשכתי ללמוד תואר שני בגלל שרציתי להישאר סטודנטית. רציתי את המסיבות, האנשים, ההתרחשויות, אם זה לא היה לא הייתי נשארת. אני זוכרת שחשבתי שהלימודים הם רק תירוץ, למדתי כלכלה, 'מדעי הדשא' כמו שאוהבים לקרוא לזה בבן גוריון, לא הרגשתי שאני משקיעה הרבה בלימודים והיה המון מקום לחברים. היה לנו את הפורום, את הברים הסטודנטיאליים, הברקה, הבריכה. כל הזמן קרו דברים, החוויה שלי הייתה כמו המשך של הטיול הגדול לדרום אמריקה רק בבאר שבע".
אני מניחה שהרבה אנשים היו רוצים לכתוב ספר, מה הדבר שהוביל אותך לעשות צעד ולקדם את זה?
"כשהייתי בתואר הראשון נוצרה לנו חבורה, גרעין קטן כזה שהיינו נפגשים אחד עם השני המון. אפשר לומר שהיינו כל הזמן ביחד, היינו נפגשים בבתים בעיקר, ובתואר השני זה השתכלל. הרעיון לספר הגיע בזכות חברה שיש לה יכולת מדהימה 'לתמלל' דברים שקרו, ובכל פעם שהיינו מעלים זיכרונות היא הייתה מספרת לנו את הסיפור שכולנו מכירים מזוויות שונות, מביאה גם פרטים שלא תמיד שמים לב אליהם. זה ממשיך גם היום כשכולנו מכירים את הסיפורים בעל פה.
כדי שהזכרונות לא ילכו לאיבוד, יום אחד אמרתי לה שאעשה מהם ספר. את הפרק הראשון כתבתי כארבע שנים לאחר סיום הלימודים, כתבתי אותו סתם כדי שיהיה לי. אחרי שנה כתבתי עוד פרק, בממוצע בעשר שנים כתבתי 3 פרקים, לא קשורים אחד לשני, אפילו זרוקים וכתובים כמו תמלול של זיכרון. לפני שלוש שנים בדיוק החלטתי שאני לוקחת שבועיים חופש מהעבודה רק כדי לכתוב את הספר. ידעתי שזה לא ייקח שבועיים אבל החלטתי להתחיל בכל זאת".
זאת החלטה לא שגרתית בכלל, מאיפה הגיע האומץ להתחיל ככה?
"מתוך ההבנה שאם לא אקדיש לזה רגע אמיתי זה פשוט לא יקרה, וגם כי זה לא יכול לבוא על הדרך. הקטע היותר מוזר שקרה, זה שבכלל לא סיפרתי על זה לאף אחד, וכמה ימים לפני החופש התקשר אלי חבר ואמר לי שמצא מישהי שיכולה לעזור לי לכתוב את הספר.
ביום הראשון של החופשה שלי נפגשנו, הבאתי לה את הפרקים הכתובים וסיפרתי על הרעיון הכללי. במשך שנה וחצי כתבתי ושלחתי, ובמקביל עבדתי. לפעמים הייתי חוזרת מהעבודה וכותבת, גם אם זה אומר שעה שעתיים בשבוע, העיקר שיזוז.
בשבתות הייתי כותבת הרבה. כשסיימתי לכתוב את הספר עזבתי את העבודה, זה היה באמצע תקופת הקורונה. ניצלתי את הזמן כדי לערוך אותו ולחפש הוצאה לאור. באותו הזמן כבר התחלתי לשלוח לחברים שלי את הספר והייתה התלהבות גדולה".
כמה מהספר מומצא וכמה מבוסס על המציאות?
"הרבה מאוד מומצא והרבה הוספתי מסיפורים אמיתיים. חברה טובה שלי שמכירה את הפרטים אמרה לי שמה שקורה שם זה קצת אאוטינג אבל גם היא אהבה את הרעיון וזרמה איתי. קיבלתי תגובות מחברים שקראו את הספר ואמרו כמה זה מדהים שזה מחזיר אותם אחורה לתקופה המטורפת שהייתה אז. עם כמה שזה מרגש, לא ידעתי אם התגובות החיוביות היו כי הגיעו מחברים שרוצים לפרגן, או שזה משהו שכל אחד יכול יותר להתחבר אליו.
מה שמדהים בתקופה הסטודנטיאלית זה שכל הזמן קורים דברים, אתה מגיע לשלב בחיים שאנשים מתחתנים ומביאים ילדים, נכנסים לעבודה אבל זה לא באותו קצב, משהו בתקופה הזאת זה פשוט טרללת שאין שני לה".
מעניין לשמוע את החוויות שלך מלפני שני עשורים, את חושבת שהיום הסטודנטים חווים חוויה פחות מוצלחת ממה שאתם חוויתם?
"שני עשורים בעידן שלנו זה הבדל ענק, לא היה ווטסאפ ולא רשתות חברתיות. כל נושא האינטרנט בכללי היה דבר חדש בעולם שלנו, היינו חיים על הצ'ופצ'יק, אם היית רוצה לדעת משהו היית הולך ללוח מודעות. אני לא יודעת להגיד אם היה יותר טוב כי לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו, אבל ללא ספק הייתה חוויה אחרת. הספונטניות הייתה הרבה יותר גדולה ואנשים פשוט היו נוחתים אצלנו בבית. כל אחד היה חולק את החוויות בדירה שלנו, היינו אוכלים ביחד ומבלים יחד כל הזמן. ממש צמודים אחד לתחת של השני".
מה היה מיוחד באווירה של הדירה?
"היא הייתה מאוד מגוונת כי היו בה סטודנטים מכל מיני חוגים, היא הייתה גם מאוד קרובה לאוניברסיטה, מין דירה כזו שהכל היה אפשרי בה בזמן שבתואר השני רוב הסטודנטים או עזבו למרכז או חזרו לגור אצל ההורים".
יש איזה ספוילר נחמד?
"בספר יש רומנים, ריבים, סיטואציות מצחיקות, לקום בבוקר בלי לדעת מי נמצא בדירה. יש סיפור משעשע על ביוב שעלה על גדותיו וגרם לריח מסריח, זה הוביל לסיטואציה מצחיקה במיוחד".
מה היית מציעה למישהו שחולם כמוך לכתוב ספר?
"הייתי ממליצה לא לחכות, אל תחשבו על לכתוב ספר אלא כל פעם על חתיכה קטנה. אם תכתבו בחתיכות קטנות זה יהפוך בסוף לספר. ספר זה נראה ענק. הכל עניין של החלטה. יאיר לפיד אמר שבכל פעם שמישהו אמר לו שאם היה לו זמן אז הוא היה כותב, הוא היה עונה 'אז תכתוב בלילה', אני מאוד מסכימה עם זה".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
