"אחרי הקטיעה של היד הרגשתי שנולדתי מחדש"

כל אדם שהיה עובר שנים של כאבים יכול היה להישבר, לוותר או להרים ידיים. אבל הגדולה היא לדעת לנצח את הכאב, להסתכל קדימה ולהמשיך לחיות. דוגמה מעוררת השראה לסיפור ניצחון כזה הוא אור הרשקוביץ מבאר שבע שנפצע בידו במהלך השירות הצבאי ובעקבות רשלנות רפואית נאלץ כעבור שנים לקטוע את ידו הימנית. למרות הקשיים אור לא נתן לכאב להשתלט עליו ולא וויתר על האהבה שלו לכדורגל.

הסיפור של אור מתחיל כילד בשכונת רמות בבאר שבע, שכבר מגיל צעיר לא עזב לרגע את הכדור. "כל החיים הייתי עם כדור בין הרגליים, כבר מגיל שנתיים, אני לא זוכר את עצמי אחרת", סיפר אור ל'באר שבע נט', "התחלתי לשחק במועדון הכדורגל הרצל חן שהפך לימים למכבי באר שבע וזה גם המועדון בו אני עובד כיום. התחלתי שם בקבוצת הטרומים והתקדמתי עם הזמן, שיחקתי בחודשים הראשונים בתור שוער אבל מהר מאוד הפכתי לשחק התקפה בעמדת החלוץ".

שיחקת שנים בתור ילד ונער, אז מה גרם לך לשנות כיוון? כשהגיע הזמן להתגייס?

"כן, לקראת הגיוס כבר הייתי בתהליך להיות ספורטאי פעיל בצבא ולא בקרבי כדי שאוכל באמת להמשיך את הקריירה. כבר הוצאתי מכתבים מההתאחדות ומהמועדון שרצו שאמשיך איתם... אבל חודש וחצי לפני הגיוס ביטלתי הכל, גיסי היה בחטיבת גבעתי ופשוט הרעיל אותי על שירות קרבי. אז חזרתי ללשכת הגיוס בשכונה ג' בבאר שבע ואמרתי להם שאני רוצה להיות קרבי ולשרת בחטיבת גבעתי".

אז שירתת בצבא בשירות קרבי, וברגע אחד הכל השתנה?

"כן זה היה כבר לפני עשור, בסוף 2010 הייתי רס"פ ביחידה בחטיבת גבעתי. יום אחד עשינו מסע עלייה לגדוד עם הלוחמים החדשים, זה היה באמצע השירות שלי. אני לקחתי עלי פק"ל כוח למרות שלא הייתי אמור, הייתי עליי עם מכשיר קשר. ברגע אחד לאורך המסלול המג"ד עבר מעל סלע מסוים וכמובן שכולם עברו אחריו, כדי להרעיל את הלוחמים... אז עברתי את הסלע אבל נחתתי לא טוב על שורש כף היד. הנפילה הייתה כואבת מאוד וסבלתי הרבה זמן, הגעתי עם זה לרופא היחידה עם יד נפוחה, בצקתית וסגולה אבל הוא חשב שאני עושה הצגות ורוצה רק גימלים, בכלל לא בדק לי את היד. זה חורה לי עד היום, אני לא אשכח את הרגע הזה כי הרגשתי שהוא מזלזל בי".

ניסית ללכת לבית החולים או לבדיקה של רופא אחר?

"הייתי בבית חולים ונתנו לי גימלים ושלחו אותי להמשך טיפול ביחידה, הם כן אמרו שאני צריך לעשות בדיקת עצבים שנקראת EMG אבל כשחזרתי לרופא ביחידה הוא התעלם מההנחיות שלהם ולא שלח אותי לבדיקה. יום אחד הגיע רופא אורתופד ליחידה לבדיקה כללית של החיילים, נכנסתי אליו ראשון והוא הזדעזע, הביאה לי ערימה של דפים עם בדיקות שאני אפילו הייתי בהלם. אבל אז רופא היחידה נכנס מאחורי, אמר לי לחכות בחוץ ויכולתי לשמוע מחוץ לדלת שהוא אומר לו שאני עושה הצגות. אז שוב האורתופד לא יכל לעשות כלום כי רופא היחידה הוא זה שהחליט. הרופא שהציל אותי הוא ד"ר שרגא שהיה אזרח עובד צה"ל ועבד בבסיס במשמר הנגב, הוא לא היה צריך לבדוק אותי הרבה כדי להבין את הבעיה. הוא ישר אמר לי שאני מסופח לר"ם2 והתנצל בשם הצבא על המצב. הצבא הכיר בטעות שלו והכין את התביעה נגד עצמו, רק חבל שזה היה אחרי שמונה חודשים בהם סבלתי והפציעה החמירה".

ואכן אור הבין בדיעבד שהוא סובל מתסמונת כאב כרונית שנקראת CRPS, כאב שהתחיל אצלו בשורש כף היד ועם השנים עלה מעלה כלפי המרפק. "כל הזמן הזה הייתי עם כאבים ולא יודע מה יש לי, פציעה כזו לא עברתי בחיים. זו הייתה רשלנות רפואית שהובילה אותי למצב הזה וקיבלתי 60 אחוזי נכות", מסביר אור, "אחרי ששוחררתי מהצבא התחילו תשע שנים של טיפולים, בדיקות ושיקום. באחד הטיפולים החדירו לי קוצב עם אלקטרודה לעמוד השדרה שאמור היה לתת מענה לכאבים באמצעות פולסים חשמליים. בסוף זה רק עשה נזק עצום וזה גרם לי להבין שאין ברירה ואני חייב לקטוע את היד שלי". אור עבר שנים של טיפולים, נסע לכל בתי החולים בארץ ועבר מסע קשה עד שהגיע להחלטה ועבר קטיעה של ידו הימנית לפני קצת יותר משלוש שנים.

ספר על הרגע בו הבנת שאתה צריך לעבור קטיעת יד- איך הרגשת?

"המחשבה תמיד הייתה שם ברקע, עוד בשנה הרביעית או החמישית לפציעה חשבתי על זה. אבל לא היה לי את האומץ לעשות את זה... הניתוח בעצב בעמוד השדרה עזר למלא אנשים וחשבתי שגם יעזור לי, באתי עם המון תקוות וזה לא קרה. באותו הזמן העדפתי לנסות את האפשרויות שלי לפני המוצא האחרון כי זו בכל זאת יד ימין, היד הדומיננטית, זה לא פשוט. זה כמו להתחיל ללכת מחדש. אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה".

איך היה לעבור את הניתוח? הכדורגל היה עבורך מקום מפלט?

"את צריכה לשאול את הצוות של איכילוב הם היו בהלם כשקמתי מהניתוח של הקטיעה. גם לפני הניתוח עשיתי להם צחוקים בחדר הניתוח, באתי לזה ממקום טוב של השלמה. הניתוח אמור היה להיות 40 דקות וביקשתי שלא יעירו אותי שאקום לבד. אחרי שלוש וחצי שעות התעוררתי וקמתי בן אדם חדש. הם חשבו שהייתי בהיי מהתרופות אבל לא, הרגשתי פשוט הקלה, שסופסוף הכאב שהיה לי כל כך הרבה זמן מאחורי. הרגשתי שנולדתי מחדש באותו הרגע. והכדורגל תמיד היה סוג של מקום מפלט כי זה הדבר היחידי שאני מכיר, היה לי רק כדורגל בראש. גם בתור נער לא הייתי יוצא למסיבות, אחרי בית הספר הייתי פשוט משחק כדורגל עד הלילה. כבר בשיקום בחדר הטיפולים באיכילוב התחלתי לעשות להם תרגילים עם הכדור, עפתי על זה! פתאום היה לי שוב קל לעשות תרגילים, לרוץ, לא היה יותר כאב שמסיח את הדעת".

השמיים הם הגבול

כיום אור שם את הפציעה מאחוריו וחזר לאהבה הישנה שלו, הכדורגל. הוא בן 30, משחק בעמדת החלוץ בקבוצת מ.כ. באר שבע, מנהל במועדון מכבי באר שבע וגם מאמן שם את קבוצת נערים ג' ובשנה האחרונה משחק בעמדת השוער בנבחרת ישראל לקטועי גפיים. אור יטוס עם חבריו לקרקוב בעוד כחודשיים שם ייצג אותנו באליפות אירופה. אור גם נשוי לבר והשניים הורים לטליה בת השנה. "את אשתי הכרתי בשנה השישית לפציעה, היא עבדה בבית הלוחם בבאר שבע והכירה את עולם הנכות ואני מודה לה על הכל, היא הייתה שם בשבילי ולמעשה דאגה שהניתוח שלי ייצא לפועל", משתף אור.

אחרי תהליך השיקום החלטת לחזור לשחק כדורגל מקצועני? היו חששות כשהצטרפת למ.כ. באר שבע או שכולם קיבלו אותך ותמכו מהרגע הראשון?

"סיפרתי לחיים המאמן שאני הולך לקטוע את היד אבל הוא לא האמין עד שראה אותי. אחרי שזה קרה הוא נתן לי חיבוק גדול והשאר היסטוריה. בהתחלה החברים לקבוצה היו קצת בהלם אבל הרגעתי אותם, עשיתי איתם צחוקים על זה והפכתי את האווירה לקלילה. בזמן המשחקים לא היו לי חששות מתיקולים או משהו כזה, להיפך, הגעתי עם מלא מוטיבציה! כל אימון וכל משחק זו התרגשות אדירה עבורי. יש לי פרפרים בבטן רק מלדבר על זה... אחרי כמעט עשר שנים שלא עליתי על כר הדשא או שמעתי צעקות מהיציע, התגעגעתי לזה".

באחד המשחקים קרה גם מקרה מצער בו שחקן של קבוצה יריבה הטיח בך מילים מעליבות וקרה לך נכה. איך הרגשת? הבנת שאתה לא יכול לשתוק באותו רגע?

"כן היה שם מקרה לא לעניין אבל אלה האמוציות של הכדורגל, הוא היה ילד וזה הסלנג ואני מבין את זה. כן באותו הרגע לא יכולתי לשתוק כי זה החזיר אותי אחורה לרגע בוא אני יושב מול הרופא של היחידה. אמרתי לעצמי "הבן אדם הזה עשה ממך צחוק ומאז אתה בלי יד, אז אף אחד לא יעשה ממך יותר צחוק בחיים" אז באותו מקרה לא יכולתי לשתוק ועמדתי על שלי והגבתי, ראיתי אותו באותו רגע כאויב. אבל הכל כבר היסטוריה, זה עבר, אבא שלו התנצל ושמתי את זה מאחורי".

כיום אתה שוער נבחרת ישראל קטועי גפיים ותייצג את המדינה באליפות אירופה, איך התחושות? שמח על ההזדמנות?

"בהחלט, זו הזדמנות אדירה מבחינתי ואקח אותה ביד אחת, לא בשתי ידיים (צוחק). כל הדבר שעבדתי בשבילו בסוף קורה, כל השנים חלמתי ללבוש את המדים ולייצג את המדינה בכבוד בטורניר כלשהוא. גם אם זה בעמדת השוער אתן את כל מה שיש לי. בגלל שבנבחרת צריך שיהיה שוויון בין כל השחקנים, שחקן עם שתי רגליים לא יכול להיות שחקן שדה אלא רק קטועי רגלים, וקטועי ידיים משחקים כשוערים. לפעמים בראש אני עדיין חושב שיש לי את יד ימין אז אני הולך לכדור עם ימין מתוך אינסטינקט... שמו לי יד תותבת למשחקים ואני עובד קשה עם יד שמאל. אז היום אני גם משחק, גם עובד בזה ומלמד את הדור הצעיר את המשחק ושמח, אם הצלחתי לגעת בשחקן אחד זה הכל וזה בונוס מבחינתי. אני מגיע לאליפות אירופה עם הנבחרת וזה מדהים, אני אומר תודה ומעריך. מבחינתי השמיים הם הגבול וכל מה שיקרה הלאה זה בונוס".

לנצח את המגבלה

אין ספק שאור מצליח לעורר השראה ברבים באמצעות סיפור חייו, כשהוא מוכיח שאין מגבלה שיכולה לעצור אותנו והשינוי מתחיל בנו. "אם בעזרת הכתבה אני אצליח לדעת באנשים אחרים, אם החשיפה והבמה הזו תיתן קצת שלווה ורוגע לאחרים אז עשיתי את שלי. אני שמח לשתף במה שעברתי כדי להעביר את זה הלאה ולעזור", מסביר אור.

מה היית רוצה להגיד לאדם שיקרא את הכתבה ומתמודד אולי עם מגבלה- מה המסר שחשוב לך להעביר?

"המסר שלי הוא לא לוותר כי השמיים הם הגבול. בסופו של דבר הכל נמצא בראש שלנו, לפעמים קשה לנו לשמוע את זה אבל זה הכי נכון שיש. כשיש כוח רצון הכל אפשרי, הניצחון שלנו הוא קודם כל מול עצמנו, זה כוח רצון. כשאמרתי שאני הולך לעשות קטיעה שום דבר אחר לא עניין אותי, אפילו הגעתי למצב שאמרתי לבר שאני רוצה לבטל את החתונה, הייתי אסיר בתוך הגוף שלי, אסיר למגבלה שלי ומשועבד לכאב. אז אל תוותרו, אני קיבלתי את החיים מחדש".